בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

בדידות או / נורית זרחי

996519

שלושה שערים בספרה של נורית זרחי. בכל שער רשימות או מאמרים הגותיים מעניינים, ולמרות כמה נושאים משותפים העוברים כחוט השני ברובם, אין מאמר אחד דומה למשנהו.

השער הראשון, "פיהוק או שיעול", דיבר אלי יותר מכל. הקטע הראשון בו העניק לספר את שמו. אין המדובר רק בחיים לבד, אלא בבדידות כסימן היכר: "אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת, או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנִים במשך הילדות או השנים". נורית זרחי כותבת על הילדות, על החיים בצל האתוס הציוני, על האהבה והיעדרה, על הקשר עם בעלי חיים, ועל כוחה של הספרות: ספרים, אני קדה לכם קידה על שהפכתם את היומיום להרפתקה מסעירה. הקטע השני בשער זה עוסק בבתים, בתחושה של בית, מושג שהתערער בשל ריבוי מעבר דירות, ובביקור בבתיהם של סופרים בתקווה "לגעת בנוף הסמוי המסתתר מעבר ליצירתם, בימים ההם ובזמן הזה". הקטע השלישי הוא תיאור מקסים של הקשר בינה ובין סבתה, אמו החורגת של אביה של הסופרת, שנפטר בהיותה כבת חמש. מן הקטע הרביעי לקוח המשפט המצוטט על כריכת הספר, "הזרעים הם מנבאי עתידות". האחרון בשער זה שב אל הבדידות שבכתיבה.

השער השני, "מחשבות על כתיבה", עוסק, כשמו, במלאכת הכתיבה מכמה היבטים לא שגרתיים, ביניהם השאלה מה מחוללת הכתיבה בנפשו של הסופר – האם הסיפור מרפא? […] האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב? אחד הקטעים בשער זה עוסק בכתיבה באמצעות מתן פתחון פה לדמויותיו של עגנון ב"סיפור פשוט" וב"שבועת אמונים".

השער השלישי, "המלך ליר", הוא קריאה מעניינת ואישית במחזהו של שייקספיר. מותו של אביה היה ארוע מכונן בחייה של הסופרת, ובשער זה היא מתעדת את "ההד שמחולל בתוכי המחזה", העוסק בבנותיו של המלך.

הכתיבה של נורית זרחי צלולה ועמוקה. למרות שהיא נובעת ממקורות אינטימיים, היא מתרחבת אל המבט המקיף-כל, וכדאי לקרוא אותה לאט ובתשומת לב.

אודה, וקצת אבוש, שלא נתתי עד כה את דעתי להוצאת אפיק, המעודדת ספרות מקור. "בדידות או", שהגיע אלי כאחד משמונה במסגרת "דמי חנוכה", הוא בהחלט פתיחה טובה להיכרות עם ההוצאה.

אפיק

2019