תגית: נורית לוינסון

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ייק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במחלה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

The Old Top Hat – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1991

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

*סקירה עמוסה קלקלנים*

לעדה האריס, המתפרנסת מניקוי בתיהם של זרים, יש חלום אחד – לרכוש שמלה מבית כריסטיאן דיור בפריז. לעולם לא תהיה לה ההזדמנות ללבוש אותה, משום שהארועים המתאימים לכך הם מחוץ לעולמה, אבל תשוקתה נפרדת לחלוטין משיקולים של הגיון או של תועלת. כדי להשיג את מטרתה היא חוסכת לירה ועוד לירה במשך שנים, וכשבידה הסכום המתאים היא עולה על מטוס לראשונה בחייה. בפריז היא שמה פעמיה אל בית האופנה המהודר, כמעט מגורשת בשל חזותה הפשוטה, כמעט נואשת מתקוותה לזכות בשמלה כשמתברר לה שתצטרך לממן שהות של שבועיים בפריז. פשטותה, תמימותה הילדותית ולהיטותה מצילים אותה, בזכות אנשים טובים הנכבשים במתיקות אופייה, עליה הם עומדים ממבט אחד בעיניה. עדה תחזור לאנגליה עם השמלה הנכספת, תתקל במכשול אחרון, ותתנחם בידידות שחוותה באותם שבועיים קסומים.

"פרחים לגברת האריס" מתואר בדרך כלל כחגיגה אנושית, מלא תקווה, מחמם לב. בעיני הוא קודם כל סטראוטיפי ומתחסד. הוא שופע אמירות שטחיות על משאלות לבן של נשים, הוא "מעניש" על חטא הגאווה ועל המשיכה להימורים. הוא מבקש לשכנע שאנשים אף פעם אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ, למעט התמימים מאוד, כמו גברת האריס, והמרושעים מאוד, כמו השחקנית האנוכית. וכשהוא מרסק את חלומה של גברת האריס, בגלל "גאוותה", הוא מבקש להמיר הגשמת חלום רב שנים בהכרת תודתם של מכרים מזדמנים.

אין שום רע באגדות אורבניות, ו"להיות יחד, זה הכל" של אנה גאבאלדה הוא דוגמא טובה. "פרחים לגברת האריס", אחרי כל ההמלצות שקראתי עליו, הוא פשוט מאכזב.

Flowers for Mrs. Harris – Paul Gallico

מסדה

1987 (1958)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

בחודש מאי 1611 נישאו הקיסר ג'הנגיר ומהרוניסה, בתו של הוזיר. מהרוניסה, שאחרי נישואיה ניתן לה השם נור ג'הן, אור העולם, הפכה בכך לאשתו העשרים של הקיסר. בעידן בו נשותיו של הקיסר ופילגשיו חיו בכלוב של זהב בארמון ומעולם לא נראו בציבור, נור ג'הן רכשה לעצמה מעמד יחודי. האשה בת השלושים וארבע – גיל מופלג במקום בו פילגשים בנות שלושים חדלו להיות ראויות לשמש את הקיסר – שלטה בפועל באימפריה המוגולית עד למותו של בעלה ב-1627. הקיסר לא נשא נשים נוספות אחריה, וסיפור אהבתם משתמר עד היום בשירה ההודית.

סקרנותה של הסופרת אינדו סאנדרסאן דחפה אותה לחקור את קורותיה של נור ג'הן. היא הסתמכה על מקורות כתובים מן התקופה, כולל יומן שכתב הקיסר עצמו, וציטוטים ממקורות אלה מופיעים בראשו של כל פרק. את הפערים בתיעוד השלימה מדמיונה, תוך שהיא נצמדת לארועים ההיסטוריים. סאנדרסאן כתבה טרילוגיה אודות התקופה, ממנה תורגמו משום מה רק הספר הראשון והאחרון. "האשה העשרים" הוא הראשון בשלישיה, והוא מתרחש בין 1577, שנת לידתה של נור ג'הן, לשנת 1611, השנה בה נישאה לקיסר.

האימפריה המוגולית, כך מצאתי ברשת, נחשבת לתור הזהב האחרון של הודו. הסופרת מתארת את שלהי כהונתו של הקיסר אכבר, אביו של ג'הנגיר, ואת התככים בחצרו, כולל המרד שמרד בו בנו. גלגל ההיסטוריה חזר על עצמו שנים מספר אחר כך כשבנו של ג'הנגיר ניסה להתנקש בחייו כדי לזכות בכתר. ג'הנגיר עצמו היה מצד אחד שליט נאור: שתים-עשרה התקנות שהתקין מתאפיינות בצדק ובנדיבות חריגים לתקופתו. בין השאר קבע את זכויות הירושה (עד ימיו רכושם של נפטרים הועבר אל השליט), הקים בתי חולים ועוד. ביומנו סיפר שהורה להתקין שרשרת זהב ארוכה שנקשרה אל חומת ארמונו, כדי שכל מי שחש שנגרם לו עוול יוכל לצלצל בה, ובכך להסב אליו את תשומת לבו האישית של הקיסר. מצד שני ניחן ג'הנגיר באכזריות קשת-לב: כשבנו מרד בו, הורה להוציא להורג ביסורים את אלפי חייליו, והוליך את בנו ביניהם לחזות במותם. הסופרת מתארת גם את המצב הפוליטי בתקופת האימפריה, את היחסים עם פרס השכנה, ואת נסיונותיהם של המסיונרים הפורטוגלים להרחיק את הסוחרים האנגלים שהחלו לגלות את יתרונות המקום.

בן אחר של ג'הנגיר, שאה ג'האן, הוא זה שבנה את הטאג' מהאל כדי להנציח את אשתו, שהיתה אחייניתה של נור ג'הן.

"האשה העשרים", למרות שליבתו היא סיפור רומנטי – ילדה מתאהבת בנסיך וזוכה להנשא לו לאחר טלטלות בחיי שניהם – הוא ספר היסטורי מעניין. הוא אמנם אינו עושה לאימפריה המוגולית שירות בדומה לזה שעשה רוברט האריס לאימפריה הרומית, אך הוא גילה לי עולם שלם שלא הכרתי. הרומן הפרטי והמדיניות האימפריאלית משולבים בו יפה, וסגנונו קריא. חווית קריאה טובה.

The Twentieth Wife – Indu Sundaresan

מודן

2005 (2002)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

"השיר הארוך" נכתב לכאורה ב-1898 על ידי יולי, אשה זקנה, שבעברה היתה שפחה בג'מייקה. מי שמעודד אותה לכתוב הוא בנה, בעל בית דפוס מצליח, שקצת התעייף מלהיות מאזין יחיד לסיפורה, וקצת מונע מהכרה בחשיבות המורשת לדורות הבאים.

הסיפור מתרחש ברובו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. ג'מייקה, שהיתה חלק מן האימפריה הבריטית, היתה אחת מיצואניות הסוכר הגדולות ביותר, וכלכלתה שגשגה על גבם של העבדים. יולי נולדה כתוצאה מאונס אמה השפחה על ידי המשגיח הלבן במטע קני הסוכר. בעודה ילדה נותקה מאמה, ונלקחה אל בית האדונים לשרת את אחותו המפונקת של בעל המטע. החיים החלו להשתנות בחג המולד 1831, עם פריצתו של מרד עבדים בהנהגתו של סמואל שארפ, מטיף בפטיסטי. המרד, שכונה גם "המלחמה הבפטיסטית", נמשך אחד-עשר ימים בדרישה לחופש ולשכר תמורת עבודה, ודוכא באלימות. העבדים נותרו רכושם של אדוניהם, אך בעקבות ההתקוממות החל תהליך של אמנציפציה, וב-1934 בוטלה העבדות. המצב החוקי אמנם השתנה, אך תחושת הבעלות של הלבנים לא התפוגגה, והשחורים המשיכו לסבול מרדיפות, מדעות קדומות, מהשפלה ומאפליה.

כל הכיעור שבעבדות נמצא בספר הזה: הקלות הבלתי נסבלת של השליטה בחיי העבדים, העונשים הקשים על עברות קלות, ההתנשאות הלבנה, וגם ההתרפסות של העבדים המפוחדים, ההזדהות שלהם עם בעליהם השנואים, הסכסוכים ביניהם לבין עצמם, הרצון של חלקם "להתקדם ללבן" באמצעות זיווג עם בהירי עור. מה שמייחד את הספר הוא בעיקר סגנונה של יולי, הנאבקת בין הרצון לספר סיפור אמיתי לנטיה לספר סיפור יפה, בין השאיפה לכֵנות לקושי להתמודד עם כל הסבל שחוותה. אולי בשל הצורך בהפוגות מן הסיפור הקשה היא נוטלת לעצמה הפסקות כדי לתאר ויכוחים עם בנה על טיבו של הספר המתהווה, הפסקות שמקלות גם על הקורא. את הסיפור העיקרי היא מספרת בגוף שלישי, מרחיקה את עצמה מיולי שבסיפור, אולי למען הנייטרליות, אולי כדי לא לחיות שוב את חייה. היא אינה מפארת את עצמה, ואינה מסתירה היבטים בלתי מחמיאים, כמו הסיוע שהושיטה לגבירתה לזהות את המשתמטים מעבודה, או התמיכה שלה באדון החדש במטע, שהוא גם "בעלה" בסתר, כשהוא דורש מן העבדים המשוחררים לזנוח את העבודה באדמותיהם ולהתגייס לעבודה באדמותיו. יולי עושה שימוש בהומור דק ובציניות סמויה למחצה, המעצימות את האבסורדים שבתופעת העבדות, אך כליה העיקריים הם פשטות ובהירות סיפורית.

הספר נכלל ברשימה הקצרה של מאן בוקר ב-2010, לגמרי בצדק.

The Long Song – Andrea Levy

אופוס

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון