תגית: נחום גוטמן

בעקבות קריאת "סוד אחיזת העיניים" של מאיר שלו, ששניים מפרקיו עסקו בהרחבה ביצירתו של נחום גוטמן, התעורר בי החשק לקרוא עוד משל האחרון. בתיבת האוצרות של פרויקט בן יהודה מצאתי את "ביאטריצ'ה".

ביאטריצ'ה היא כלבה פריזאית ששכלה את כל גוריה. בגן החיות של פריז כלוא גור אריות צעיר שאמו מתה. הכלבה-האם האבלה והגור היתום מרכיבים משפחה חדשה. סביב הצמד הזה טווה גוטמן סיפור מורכב וססגוני, שתחילתו בחמור שאולי, ואולי לא, לקה בכאב שיניים, המשכו בהיקסמותו של הסופר מפריז ובמגוריו בבית רועש שעל גגו עוברת מדי כמה דקות רכבת, וסיומו בטרגדיה חייתית. בין כל אלה הוא עוסק בנאמנותם של בעלי החיים ובבוגדנותם של בני האדם, בהתערבותו של האדם בטבע, ובגן החיות כגיהינום (ולא בכדי נקראה הכלבה ביאטריצ'ה, כשם אהובתו של דנטה).

לדמות האם וליתמות, כפי שציין שלו בספרו, מקום משמעותי ביצירתו של גוטמן. כאן הן באות לידי ביטוי ביחסה  האימהי של הכלבה אל הגור, ובתיאור מותה של הלביאה: הַלְּבִיאָה שָׁכְבָה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבוֹת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמֵּתוּ: בְּפָנֶיהָ הָיְתָה הַבָּעָה שֶׁל אֵם אֲשֶׁר חָשְׁבָה לִפְנֵי מוֹתָהּ: “אֲנִי גָּמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי. אֲנִי עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶׂיָּכֹלְתִּי. אֶת הַשְּׁאָר אֲנִי מַפְקִידָה בִּידֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ”. ושוער גן החיות אומר למראה הכלבה המלקקת את הלביא הפעוט: " לֹא בְּשֶׁל חֲלָבָהּ הַמֻּעָט רָצִיתִי בָּהּ. חֲלֵב כַּלְבָּה קְטַנָּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לְגוּר אֲרָיוֹת. אִמָּא רָצִיתִי לִמְצוֹא בִּשְׁבִילוֹ, אִמָּא שֶׁתְּחַמֵּם וּתְחַנֵּךְ אוֹתוֹ. מִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם נְמוּכָה שָׁוָה לְמִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם גְּבוֹהָה, הַאִם לֹא כַּךְ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר?"

בשנת 1934, שמונה שנים לפני כתיבת "ביאטריצ'ה", הופיעה בעיתון דבר הידיעה שלמטה, שיתכן שהיוותה השראה לסיפור.

גוטמן, כרגיל, מספר בקלילות לכאורה סיפור שמצטייר כמיועד לילדים, ומעטר אותו באיורים מלבבים, אך הישענותו של מקורות מסורתיים ותרבותיים ושפע הנושאים כבדי הראש השלובים בו עושים אותו ראוי עד מאוד לקהל המבוגר, שיוכל למצוא בו פנים רבות, ולהעריך את שילוב הטרגי עם הקומי. פרופ' זיוה שמיר כתבה אודותיו מאמר מקיף ומעניין.

"ביאטריצ'ה" נעים מאוד לקריאה ולהעמקה.

עם עובד

1942

כותרת משנה: מרדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה שמחפש את החלק השני והוא סיפור מיוחד ממלחמת העצמאות

ימים אלה שביליתי בבאר־שבע בין הבנים והבנות, אני לא רוצה לשכוח אותם. אם אני חושב כך עליהם עוד הבוקר – מה אחשוב עליהם כעבור שנים? איך לעשות שהם יהיו בזכרון כולנו תמיד?

נחום גוטמן סופח כצייר לכוחות הלוחמים בקרבות מלחמת העצמאות. את חוויותיו תיאר בספר זה. שמו של הספר וכותרת המשנה שלו מתייחסים למרדף שערך הדוטורה, חוקר שפות קדומות וארכיאולוג נלהב, אחרי חלק שניתק במזיד מאבן לגיון רומאית, אך הסיפור הזה, שצץ ועולה בעלילה בהזדמנויות בלתי צפויות, הוא משני לשאלה שבציטוט למעלה: איך לשמר בזכרון את הצעירים שפגש בכל רחבי הארץ. חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים כתב גוטמן את הספר, כשהוא משתדל לאזן בין קולו הרגשן לקולו השקול, התרפק בנוסטלגיה מפוכחת על חינה ועל מכאובה של התקופה, וביקש לדעת מה לעשות? מה לעשות, שאותם ימים ישמרו טעמם ולא יישכחו?!

תקופת המלחמה היתה עת של התפעמות מהישגים, תחושה של יצירת בית, וגם עת של כאב גדול על הנופלים הרבים. גוטמן מביע את שתי פניה של המלחמה בסיפוריו, משלב צחוק עם דמע, מתיישב לו בנחת לצייר וחש עם חבריו הצעירים (הוא עצמו כבר היה כבן חמישים) את החלל שנפער בחייהם כשחבר אחר חבר נכרת מחייהם. את הכפילות הזו הוא משקף באינספור דרכים, במונוטוניות שבה מונה חיילת את חבריה שאינם על רקע סיפורו של חייל אחר על קרבות עתירי הישגים; בתמציתיות שבה הוא מסכם ביקור בבית חולים, שם מאושפזים פצועים: "באותו יום ביקרתי גם בבית־החולים. העפרון לא מש מידי – אך לצייר לא יכולתי"; בתיאור הסוודרים המיותמים המקופלים על המדף במחסן, סוודרים שסרגו אמהות, אך לובשיהם, שהותירו בהם סימני מרפקים, כבר אינם; בהתבוננות בפועל דפוס המסדר מודעות אבל, שבהן הוא צריך רק להחליף את השם, כשמדי פעם הוא שולח את ידו לכיסו, מוציא את המכתב, שקיבל לאחרונה מבנו, חוזר וקורא בו; וגם בתחושת הפליאה על הטבעיות שבקיום המדינה: "אנחנו יושבים במרכזה של הכנסיה, שהיא באמצע ירושלים, שהיא טבורה של עולם. כך, בכל אופן, חשבו אבותינו. סביבנו הומה רחש של בחורים השומרים על ירושלים וכובשים את ארצנו מחדש. בחורים שלא ראינו כמותם, לא אצל העותומנים ולא אצל הבריטים. מקסימים בפשטותם, בחירותם ובנכונותם – ואנחנו מקבלים כל זאת – כאילו טבעי הדבר, כאילו זה מובן מאליו. הסבים שלנו, והסבים של הסבים של הסבים, התפללו על כך מאות שנים; איך אומרים? אלפיים שנה!"

תפקידו של גוטמן היה להתרכז בהווה המתחדש, אבל כל מראה מאיר בו זכרונות מחייו שלו, ממלחמת העולם הראשונה בה השתתף, משקיעתו של השלטון התורכי וזריחתו של הבריטי, ומתקופת לימודיו בבצלאל שבה הציור היה יותר מאמנות גרידא: "ממשיכים בויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד", הוא מספר על עצמו ועל חבריו ללימודים, "על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו, המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו".

וכרגיל אצל גוטמן, למרות כובד הראש הסיפור שופע הומור, כולל לגלוג עצמי, תיאורי נוף, צירופי מקרים, פניה ישירות אל הקורא, וכמובן איורים מרנינים שמשולבים בטקסט לבלי הפרד, מסבירים אותו והוא מסביר אותם. התמונה שלמטה, אחת החביבות עלי, היא חלק מן התיאור הזה: כשהגענו לעמדת התותחים לחש לי ידידי קצין התרבות: – פה אוניברסיטה!… בצד הכביש עמד אוטו משא גדול עמוס פגזים. הבחורים נצלו את צלו של האוטו (בו ותחתיו) ועיינו בספריהם. החורים הפעורים של החושות העתיקות בהו בתמיהה אל מול אוניברסיטה זו וקצין התרבות זמזם: "הבחורים שלנו יודעים הכל".

למדתי על קיומו של הספר מ"נחום גוטמן פינת ביאליק" שקראתי לאחרונה, ולשמחתי מצאתי אותו במלואו בפרויקט בן יהודה.

מומלץ, כמובן.

הוצאת מערכות, משרד הבטחון

1968

כותרת משנה: דיאלוג בין ספרות לאמנות

"נחום גוטמן פינת ביאליק" עוסק, כשמו, במפגש האישי והאמנותי בין הסופר והמשורר ביאליק לאמן והצייר גוטמן, ובהשפעת יצירתו ואישיותו של ביאליק על גוטמן. יעל דורון מבקשת לבחון את אופיו וטיבו של שיתוף הפעולה בין הצייר והמשורר הן בהקשרים הפסיכולוגיים־אישיים והן בהקשרים רחבים יותר – אמנותיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים.

ביאליק, המבוגר מן השניים בעשרים וחמש שנים, שיתף פעולה בעבודה ספרותית וחינוכית עם ידידו ש' בן ציון, אביו של נחום גוטמן. על פי תיאורו של גוטמן היה זה ביאליק שזיהה את כשרון הציור שלו בעודו ילד: "יום אחד ישבתי וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחורי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אלי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחורי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות התלהבות: "בן ציון! בן ציון! בוא וראה מה צייר הבן!"". שיתוף הפעולה המקצועי ביניהם החל בשנת 1922 בברלין (על תקופה זו ניתן לקרוא בהרחבה גם בספרה של תמר רותם, "מעבר לים"), והגיע לשיאו ביןהשנים 1926 – 1934. גוטמן אייר את שיריו של ביאליק, את המהדורה החדשה של סיפורי המקרא (המהדורה הראשונה אוירה על ידי גוסטב דורה, וביאליק ביקש לשוות למהדורה החדשה אופי יהודי וישראלי יותר), את האגדות בספר "ויהי יום", את שירי הילדים שלו, ומאוחר יותר עבדו יחד בעיתון דבר לילדים עד מותו של ביאליק ב-1934.

למרות שדור שלם הבדיל בין שני היוצרים, ולמרות שביאליק נתפס כ"כבד" וגלותי יותר מגוטמן ה"קליל" והתל-אביבי, רב היה המשותף ביניהם. במישור האישי התמודדו שניהם עם יתמות בגיל צעיר, ששבה וצצה ביצירותיהם, ושניהם חוו את התהפוכות שעבר העם היהודי בשנות עבודתם המשותפת. ביצירותיהם התיחסו, כל אחד בדרכו, לשאלות כבדות משקל, כמו התוכנית האלוהית, שאלות הגורל ומידת הבחירה, השליחות והסירוב לבצע אותה. שניהם היו מחוברים למקורות היהודיים, לתנ"ך ולסיפורי האגדה, וביקשו דרכים להשעין עליהם את המודרנה. אצל שניהם נמצא טשטוש בין יצירה המוקדשת למבוגרים לבין זו המוקדשת לילדים, ובגבולות בין הפן האליטיסטי לעממי. ועוד.

כך, לדוגמא, כותבת דורון על העבודה על סיפורי המקרא, שגוטמן היסס לקחת על עצמו משום שנדרש לספק איורים חליפיים לאלה של גוסטב דורה המיתולוגי: למרות חששותיו הכבדים של גוטמן העבודה על סיפורי המקרא נעשתה בקלילות ובשיתוף פעולה. גוטמן התפלא על מידת החופש ועל אהבתו של ביאליק את האיורים, כנראה משום שחשב שלביאליק יהיה יחס שמרני והוא יעדיף אומנות ריאליסטית שמתחברת לנושאים יהודיים, ואילו גוטמן היה מזוהה עם הציירים הארצישראליים המודרניים. אופיו של שיתוף הפעולה מעיד שהייתה ביניהם הבנה בתחומים רבים.

נחום גוטמן שלח ידו בכתיבה רק אחרי מותם של אביו ושל ביאליק. ספרו הראשון "בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה" החל להכתב ב-1935, וראה אור ב-1939. סגנונו היחודי של הספר עומד בניגוד בולט ומכוון לסלסולי הלשון של אביו, ולכתיבה המאומצת ורבת החיבוטים של הדור שקדם לו. "אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות", אמר, וביקש ליצור דמות של אומן שיצירתו נובעת משפע ולא מתחושה של סבל ומצוקה. עד מותו של ביאליק היה גוטמן אמן חזותי, וב"לובנגולו" שילב לראשונה בין החזותי למילולי. למרות שכתיבתו מתאפיינת בהתנתקות ממליצות הלשון של קודמיו, יצירתו הטקסטואלית נותרה מחוברת לבלי הפרד למקרא ולתרבות היהודית, ויעל דורון מצביעה על דוגמאות רבות לכך. את החיבור הזה, ואת הדואליות שבין המיתי ליומיומי, ניתן לראות בעבודותיו בכל המדיומים בהם שלח את ידו בכשרון רב – רישומים, איורים, תחריטים, ציורים, כתיבה, פסיפסים, תפאורה ופסלי חומר.

כילדה הרביתי לקרוא את ספריו של נחום גוטמן, ומצאתי אותם שובי לב ומגניבים (או המילה המקבילה שבה השתמשנו אז ונשכחה ממני). בקריאה חוזרת כמבוגרת שבתי ליהנות מהם, והפעם גם שמתי לב להיבטים האקטואלים והחברתיים שבהם. ב"נחום גוטמן פינת ביאליק" יש התיחסות נרחבת ומעשירה לרקע יצירותיהם של השניים, שנהניתי לקרוא. פחות דברו אלי ציטוטי הסברים כמו "בבואו לארץ מצטרף גוטמן לציירים המודרניסטיים, ופעילות זו מתפרשת על ידי צלמונה ועפרת כשחרור הליבידו ורצח האב במובן הפרוידיאני", ומה שבעיני הוא ניתוח יתר כמו "החיפושיות המתחפרות בחול מאזכרות את מיתוס הבריאה המצרי". אני מניחה שלקוראים שונים יש העדפות שונות באשר לעומק הפרשנות, ולכן קוראים שונים עשויים למצוא ענין שונה בספר. מכל מקום, התעורר בי רצון לקרוא שוב ביצירותיהם של ביאליק ושל גוטמן, ותודות לתיבת האוצרות הבלתי נדלית של פרויקט בן יהודה אעשה זאת בהקדם.  

כיאה וכיאות, התמונה שעל כריכת הספר היא פסלון של ביאליק, מעשה ידיו של גוטמן, והספר מעוטר בעשרות מאיוריו.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2022