תגית: ניו-זילנד

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"המאורות" הותיר אותי מבולבלת. מצד אחד זהו ספר כתוב מצוין ברובו, סבלני, מפורט, משלב בחן סגנון ויקטוריאני מיושב בדעתו עם הפראות של העולם החדש במאה ה-19. מצד שני, התעלומה שבספר נמתחת יותר מדי שלא לצורך, והתרתה בסיומו השאירה אותי עם תחושה של "נו, אז? בשביל הסיפור הזה נכתב הספר? בזבוז". לפיכך זו אינה המלצה או אי-המלצה: אולי כדאי לקרוא את הספר בגלל הכתיבה המוצלחת, אבל ציר העלילה בלתי משכנע. פול גז בחצי ניוטרל.

בפתח הספר נקלע וולטר מודי, צעיר סקוטי שהגיע להוקיטיקה שבניו-זילנד לחפש זהב, לאולם אפלולי באחד המלונות בעיר, שם התכנסו תריסר מתושבי המקום. מודי חד העין מבחין עד מהרה שאין זו התכנסות מקרית, ומצליח לגרום לתריסר לחשוף באוזניו את הסוד המעיק עליהם. האנשים שבאולם מייצגים מקצועות שונים במקום, ובאורח יוצא דופן, למרות דעות קדומות אך בשל חומרת המצב, נכללים ביניהם גם שני סינים ומאורי אחד. בהמשך יתכנס הסיפור בעיקר סביב שלוש דמויות נוספות – נער שהתעשר ונעלם, זונה שאולי נסתה להתאבד ואולי הורעלה, וקברניט השולח ידו בפלילים. הסיפור מסופר לכל אורכו מנקודות מבט שונות, כשהמספר היודע-כל מתגייס מדי פעם לתרום לרציפות ולארגון של המאורעות.

ההפרעות היו טרחניות, וסגנונו של בלפור רצוף סטיות מהעיקר, ואיננו מוצאים כל צורך להביא את דברי כל הנוכחים מילה במילה. אנו ננפה את הפגמים ונשליט סדר מופתי בדברים שסיפר בחפזה בעל חברת התובלה בעודו קופץ מנושא לנושא; נסתום בטיט מעשה ידינו את הסדקים והחורים בזכרון האנושי ונקומם מעפר את ההיכל, שבזכרונו של היחיד אינו אלא עיי חורבות.

אלינור קטון מפגינה כושר תיאורי מרשים, ויכולת להתבונן בפנימיותן של דמויותיה. לכל דמות בספר ניתן מקום משלה, אבחון משלה, ויחסי הגומלין ביניהן משכנעים בהיתכנותם. הנה דוגמא להתבוננותה של הסופרת באחת הדמויות:

ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמיתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תיאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות היתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע. גם על עצמו הוא לא חס בהתמסרותו זו. כשסערו מי התהום של נפשו, היה צולל פנימה ומתאמץ לחתור מטה-מטה – בבעיטות חזקות, נחושות, כמבקש להגיע עד קרקעית התהום של הפנטזיות האפלות שלו; כמבקש לטבוע.  

בראש כל פרק מופיעות כותרות משנה, המבשרות על הצפוי בו. אהבתי אותן בספרים של פעם, ונהניתי למצוא אותן כאן, משתלבות בניחוח המיושן והמשובח של היצירה כולה. הנה דוגמא מפרק אקראי, שכותרתו "נוגה במזל גדי":

ובו האלמנה שוטחת את השקפתה בעניני אושר ועושר; תקוותיו של גסקואן עולות בתוהו; ולנו נודע משהו חדש על קרוסבי ולס

בפרקים האחרונים, פרקים קצרים מאוד, כותרות המשנה הולכות וצוברות נפח, והופכות לחלק מן הטקסט. המבנה החדש יוצר קצב חדש לספר, קרשנדו שמעורר ציפיה לשיא, אך, כאמור, זה אינו מגיע.

כותרות הפרקים כולן שאולות ממערכי הכוכבים וממונחים אסטרולוגים. גם ההקדמה עוסקת בנושא זה. אולי יש קשר בין הכותרות שנבחרו לבין תוכן הפרקים – לא בדקתי, ומבחינתי, מכיוון שאין שום אזכור לנושא בתוכן של הספר עצמו, זהו בעיני גימיק מבוזבז.

"המאורות" זכה בפרס מאן בוקר ב-2013. לטעמי, לפחות שני ספרים מרשימת המועמדים טובים ממנו: "הבקעה" מאת ג'ומפה להירי ו"לחצות אוקינוס" מאת קולום מק'קאן. אני מניחה שהשופטים הסתנוורו מכתיבתה הנוצצת של אלינור קטון, שהשלימה את כתיבת הספר בהיותה בת 27 בלבד. אני עצמי הייתי מרותקת אליו עד הרבע האחרון שלו (בספר 806 עמודים), ונהניתי עד מאוד מן הסגנון, מהפיתוח של הדמויות המרובות (17) ושל העלילה, ומההיכרות עם ניו-זילנד של אז. לצערי, בסיומו חשתי כמתואר בפתח הדברים.

The Luminaries – Eleanor Catton

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מעט ספוילרים בהמשך

טנגו הוא ככל הנראה הריקוד החושני ביותר, ונוכחותו הבולטת בעלילה הופכת את הספר לחושני גם הוא. בשילוב עם המינוריות הסגנונית ועם העדינות והרגישות של הסיפור מתקבל ספר מרגש, יצרי, ונעים מאוד לקריאה.

הרקע דווקא אלים: שני צעירים ניו-זילנדים בוחרים שלא להתגייס ולצאת לקרבות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לואיז, צעירה מקומית יתומה, מחביאה אותם במערה מפני זעמם של תושבי העיירה, השוכלים את בניהם בזה אחר זה. כשהתושבים מפנים את תסכולם כלפי מכוון הפסנתרים בעל השם הגרמני, לואיז לוקחת גם אותו אל מקום המחבוא, ונשארת אף היא במערה. מכוון הפסנתרים, פול שמידט, הוא חובב טנגו, והוא מלמד את שלושת הצעירים כיצד לרקוד. אהבה עדינה נרקמת בינו ובין לואיז.

מכאן מתפתחים כמה סיפורים חובקי עולם של אהבות בלתי אפשריות, ושל נאמנות חוצת גבולות ומוסכמות.

רק אחרי שסגרתי את הספר קלטתי שבעצם הוא רצוף סיפורי בגידה, שבהקשר אחר היו מקוממים אותי. מה שכנראה "הרדים" אותי במקרה הזה זו העובדה שכל גיבוריו מקבלים זה את זה בשלמות, והאהבה והנאמנות הם טבעיים ונצחיים בלי קשר לנסיבות. לדוגמא, בעלה של לואיז, שמגלה שהיא בעצם מאוהבת באחר, מאפשר לה לעזוב, בעצב ובכאב, אך בלי טינה, ולמרות שהוא מוצא אחר-כך אהבה גדולה, הוא עושה עשרות שנים אחר-כך את  הדרך מניו-זילנד לארגנטינה כדי לעלות על קיברה. הגישה הזו, שרואה באהבה כוח טבע עליון, מנטרלת אפשרות לקנאה ולנקמנות, ומפנה מקום לחושניות ולעדינות שהזכרתי בפתיחה.

המספר, שוטף כלים במסעדה ארגנטינאית שמנהלת נכדתו של פול שמידט בניו-זילנד, מוצא עצמו בסוף הסיפור במקום שממנו ניסה לברוח, ושם מחכה לו אהבה. גם בסיפור שלו אין כעס ואין מאבק בגורל, אלא השלמה גדולה וקבלה רגועה, המאפיינת את העלילה כולה.

לקריאת הפרקים הראשונים הכנסו לכאן.

התמונה המצורפת היא של קרלוס גרדל, מגדולי המלחינים וזמרי הטנגו הארגנטינאים, ששמו מוזכר רבות בספר.

Here at the End of the World We Learn to Dance – Lloyd Jones

הוצאת מודן

2010 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר