"ימים אחרונים של ליל" מתרחש בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומתאר את מאבק האיתנים שהתחולל בין אדיסון מצד אחד לטלסה ולווסטינגהאוס מצד שני. כדמות הראשית בספר הציב גרהם מור את פול קראוואת, עורך-דין צעיר, שהגן על ווסטינגהאוס בעשרות התביעות שהגיש אדיסון נגדו בטענה שהוא מייצר נורות המוגנות בפטנט. מאבק ענקים נוסף בין הצדדים כונה "מלחמת הזרמים", כשאדיסון מגן על הזרם הישר, בעוד טלסה ווסטינגהאוס מצדדים בזרם חילופין.
איך זה להיות אדם יצירתי? לחוות את רגעי האאוריקה שלהם? להתרגש מהטירוף הפורה שלהם? פול ניסה לדמיין מה מרגישים אנשים כמו אדיסון, טסלה, ווסטינגהאוס ברגע של השראה טהורה… אבל כשל. בדומה לפול, גם אני מנסה לדמיין, ואולי לכן נמשכת לספרים המתארים ממציאים ויוצרים שחייהם סובבים סביב עיסוקם. הספר מתאר שלושה ענקים, שמשותפת להם האהבה למדע וחדוות הגילוי, אך הם מייצגים שלוש גישות שונות לחלוטין לעולמם. בסיום הספר, אחרי ששככו המאבקים, פול אפיין את טלסה כאיש חזון, את ווסטינגהאוס כאיש מלאכה, ואת אדיסון כאיש מכירות. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", הציג המצאה אחר המצאה, וניכס את כולן לעצמו, מסרב להכיר בעובדה שהמדע מתפתח בהדרגה, נבנה על נסיונות קודמים. ווסטינגהאוס היה איש המעשה: הראשוניות והחדשנות ויחסי הציבור היו חשובים לו פחות, והוא חתר למצוא פתרונות טכנולוגים לבעיות שאיתר. טסלה, אולי הססגוני והחידתי מבין השלושה, היה טיפוס מוזר, ככל הנראה סכיזופרן, שעיקר מעייניו במדע הטהור מבלי להתעניין בהשלכותיו.
גרהם מור רקח ספר הנקרא כמתח משפטי, רווי יצרים ואינטריגות, המתרחש ברובו על רקע החברה הגבוהה והעשירה של ארצות הברית. מרבית הדמויות בספר אמיתיות, אם כי הסופר שיחק עם התאריכים, דחס תקופה ארוכה לתוך שנתיים, לפעמים הקדים את המאוחר, ובמקרה אחד אף בדה ביוגרפיה של הזמרת אגנס הנטיגטון, שהקשר בינה ובין פול תורם לספר פן רומנטי. מפעם לפעם חיפשתי אימותים ברשת, אבל מסתבר שעבודת הבלשות היתה בלתי נחוצה, שכן בסיום הספר הסופר מפרט מה בספרו נאמן למציאות ומה בדוי.
נהניתי לקרוא את הספר בעיקר בשל השילוב המוצלח בין ההיסטוריה לספרות. לא נהניתי מהציטוטים שהסופר בחר להציג בתחילת כל פרק. הציטוטים מפיהם של מדענים וממציאים בעבר ובהווה אמנם מחכימים, אבל הקישור שלהם לתוכנו של הספר לפעמים מאולץ, והרגשתי כאילו מישהו מנסה לפטפט איתי בין הפרקים. לטעמי עדיף היה לוותר עליהם, או להותיר רק את אלה המיוחסים לדמויות שבעלילה. חיש קל בחרתי לדלג עליהם, וכשסיימתי את הקריאה הרציפה של הספר שבתי לדפדף ולהציץ בהם. הנה שניים שאולי מייצגים את אומריהם:
ניקולה טסלה: תהיה לבד – זה הסוד להמצאה: תהיה לבד, אז נולדים רעיונות.
תומס אדיסון: הראה לי אדם מסופק לגמרי, ואני אראה לך כשלון.
ובסקירה המתיחסת לספר, שלמרות רעשי הרקע מפעמת בו רוח המחקר וחדוות התגלית, אולי יתאים לסיים בציטוט מדברי אלברט איינשטיין: הדבר היפה ביותר שאפשר לחוות הוא המסתורי… מי שהתחושה זרה לו, מי שאינו יכול עוד לעצור ולהתפעם מרוב יראה, חשוב כמת.
מרתק, מעשיר ומומלץ.
The Last Days of Night – Graham Moore
כנרת זמורה ביתן
2017 (2016)
תרגום מאנגלית: אורטל אריכה
סקירות ספרים 