תגית: ניקול קראוס

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"יער אפל" מספר שני סיפורים במקביל. בפרק הפותח את הספר אנו מתוודעים לג'ולס אפשטיין, מליונר יהודי-אמריקאי המתקרב לגיל שבעים. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית המוּנעת מאופיו הסוער, הוא מגיע לנקודת מפנה בחייו. לאחרונה התגרש מאשתו, התייתם משני הוריו, ופרש מעבודתו. את אוצרות התרבות שרכש במהלך השנים הוא מחלק, הולך ומתנער מרכושו, ומנתק קשרים עם מכריו ועם בני משפחתו. הספר נפתח בהיעלמותו, שבעקבותיה מגלים ילדיו שבימים שקדמו לה התגורר אביהם בדירה עלובה ביפו. האדם האחרון שככל הנראה ראה אותו הוא נהג מונית שהסיע אותו אל האזור שבין מערות קומראן לעין גדי.

הפרק השני מציג בגוף ראשון את ניקול, סופרת יהודיה-אמריקאית מצליחה, נשואה לסופר, אם לשני בנים. חיי הנישואים שלה עלו על שרטון, היא סובלת ממחסום כתיבה, שנתה נודדת. מחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל מלון הילטון בתל-אביב, שם נהרתה, ושם בילתה חופשות רבות בילדותה. כשקרוב משפחתה מתקשר מישראל, ומספר לה שפרופסור לספרות, איש מוסד לשעבר, מבקש לדבר איתה, הדחף לנסוע להילטון מתגבר, והיא עולה על מטוס ומגיעה לישראל המצויה בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

אקדים את המאוחר ואומר ששני הסיפורים אינם נפגשים. הם מסופרים לסרוגין, לשניהם מוטיבים דומים, נהניתי לעקוב אחרי ההשתקפות ההדדית שלהם, אבל לא מצאתי את הטעם בשילובם יחדיו. הצגת שני הסיפורים בדרך זו היא, בעיני, מאפיין של הבעייתיות בספר – יש בו יותר מדי. יותר מדי עלילות, יותר מדי אזכורים של דמויות ושל ארועים. ניקול קראוס מסוגלת למורכבות יוצרת, כפי שהוכיחה ב"בית גדול", אבל בספר הזה היא ניסתה לתפוס יותר מכפי שהספר יכול להכיל. בעיה נוספת בעיני היא בחזרה שוב ושוב אל קריסת נישואיה. אי אפשר להתעלם מן הזהות בין ניקול הספרותית לניקול הסופרת, שב-2014, השנה בה מתרחש הספר, נפרדה מבעלה, ומכיוון שמתוך שפע הנושאים המוצעים בספר, זה הנושא שאליו היא חוזרת יותר מכל, ואינה נמנעת מחזרתיות מעיקה, מעניקה לספר טעם לא נעים של קתרזיס אישי (אגב, בראיון אחד איתה היא קבעה חד-משמעית שהספר הוא עליה, ובראיון אחר הביעה סלידה מהשאלה מה בעלילה אמיתי, וטענה שהתיחסות לאלמנטים האוטוביוגרפים שבו מפספסת את מהותו). הכתיבה שלה מצוינת, כל קטע בנפרד, הרעיונות שלה שווים עיון, אבל התמהיל סובל מחוסר איזון ומעומס בלתי ממוקד.

יש בספר כמה מוטיבים מובילים, המעניינים והדומיננטיים שבהם הם הכפילות והמטמורפוזה. בתחילת סיפורה ניקול כותבת "הרעיון להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת הולך איתי כבר שנים. הולך רחוק ככל שאני זוכרת את עצמי". מכאן היא הולכת ומפתחת את רעיון המולטי-יקום, את המחשבה שאנחנו חולמים את חיינו, ומבינה שהיא חולמת את עצמה בהילטון. תפיסת הכפילות תלווה את שני גיבורי הספר בחיפושיהם, גם כשאינם יודעים מה הם בעצם מחפשים. מוטיב המטמורפוזה יתגלם בתהליך שיעברו השניים, שימצאו את עצמם בסופו של דבר במדבר, אפשטיין בלבושו של דוד המלך, ניקול בצריפו של קפקא. קפקא עצמו, המזוהה עמוקות עם הגלגול, יהיה נוכח בספר באמצעות המחלוקת, שהגיעה באותה תקופה אל בית המשפט, בדבר הבעלות על כתביו, ובאמצעות דבקותו של הפרופסור לספרות באמונה שקפקא לא מת ב-1924 משחפת, אלא עלה לארץ והפך לגנן. הטיפול שהוענק לכתביו של קפקא על ידי מכס ברוד ועל ידי אילזה וחוה הופה, תופס אף הוא מקום נרחב בעלילה, וממנו מתפתח דיון בשאלת תדמיתו של סופר.

קוים רבים מחברים בין אפשטיין וניקול, כמו אב שנע בין זעם לדכאון, משיכה להילטון, חיים בין ארצות הברית לישראל. המכנה המשותף העיקרי ביניהם הוא אימוץ חלקי של דמויות דומיננטיות שישנו את מסלול חייהם. אפשטיין מתנהל בעקבותיו של הרב קלאוזנר, שמוביל אותו בין השאר להתקהלות מיסטית בצפת. ניקול נסחפת עם פרופסור פרידמן בעקבותיו של קפקא.

בשורה התחתונה: ניקול קראוס כותבת מוכשרת ומאתגרת, אך בספר הזה היא כשלה בעודף סיפורי ורעיוני. לפיכך ההמלצה חצויה: נהניתי מקריאת כל פרק לעצמו, המכלול, לעומת זאת, לא עמד בציפיותי.

Forest Dark – Nicole Kraus

כנרת זמורה ביתן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"בית גדול" מורכב מארבע עלילות משתלבות המסופרות כל אחת בשני חלקים: באופן כללי אפשר לומר שבחלקו הראשון של הספר העלילות עוסקות בעבר, ובחלקו השני הן מגיעות להתרה כלשהי בהווה. כשסיימתי את הפרק השני, שלא התחבר כלל לראשון, הייתי קצת מאוכזבת (אני זוכרת לרעה את ה"התחכמויות" הספרותיות של ניקול קראוס ב"תולדות האהבה"), אבל כל עלילה לכשעצמה כתובה להפליא, כך שהחלטתי להיות סבלנית: יתחברו בסוף – יופי. לא יתחברו – הרווחתי סיפורים נפרדים מוצלחים. העלילות, למותר לציין, השתלבו זו בזו עם התקדמות הספר, והספר כמכלול הרשים אותי מאוד.

סופרת בודדה, שנעזבה על ידי בו זוגה, מקבלת בהשאלה שולחן כתיבה מבחור צ'יליאני, שנקלע לציפורני המשטר בארצו. משפטן ישראלי מקיים מערכת יחסים מנוכרת וקשה עם בנו. מאתר רהיטים אלמן ניצול שואה נודד חסר מנוחה עם שני ילדיו. גבר אנגלי מתאלמן מאשתו האהובה ומגלה שבעצם לא הכיר אותה כל השנים. העלילות כולן הן סיפורי אובדן וחורבן, סיפורים של דברים שלא נאמרים, שמטואטאים בשתיקה, של זכרון והסתרה, של חיים בצל טראומות. שולחן הכתיבה, הנוכח בכמה מהן, מסמל במסיביות השחורה שלו ובריבוי מגירותיו, אחת מהן נעולה ואינה נפתחת, את החומה שבין אנשים, את ההסתרה וההדחקה.

חוזקו של הספר הוא בכתיבה הדקדקנית, בירידה לפרטים, ביכולת להכנס לעורם של ארבעה מספרים שונים. אי אפשר שלא להאמין לכנות של המספרים, לעומק רגשותיהם, גם אם לא תמיד מזדהים עם עמדותיהם (יחסי הורים-ילדים, לדוגמא, מקוממים ברובם). הדמויות, אלה של המספרים ואלה של המתוארים על ידם, שלמות ומשכנעות.

ההתרה של העלילה היא לא מסוג הפתרונות המספקים הקלה. כל הדמויות מגיעות לשלב של הכרה מסוימת או של משבר, אך תקוותיהן הנוגעות ללב אינן זוכות להגשמה. בהקשר הזה הזדהיתי מאוד עם הקטע הבא מתוך ביקורת על הספר ב-ynet: " גדולתה של ניקול קראוס ברומן "בֵּית גדול", היא להותיר את קוראיה עם סיפוק אדיר מהקריאה ברומן דווקא בזכות העדר אנחת הרווחה בסיומו. הדמויות בסיפור אינן מוצאות את מבוקשן, אך חוויית הקריאה סביב דרכן המייגעת הופכת להנאה צרופה".

שמו של הספר לקוח מפסוק בספר מלכים ב', כ"ה, ט', המרמז על אופיו של הספר: וַיִּשְׂרַף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵייְרוּשָׁלַיִם וְאֶת-כָּל–בֵּית גָּדוֹלשָׂרַף בָּאֵשׁ

מומלץ בהחלט

Great House – Nicole Krauss

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שאול לוין