תגית: נעמה דעי

רועי ועדן נפגשו במקרה. היא אם חד הורית לטמיר, ילד בן חמש, החולקת דירה תל-אביבית עם מיקה שמתמודדת עם דכאונות קשים. הוא, נווד שהעביר את מרכז חייו לארצות-הברית, מסבלט לתקופה קצרה את הדירה שמולה. ערב דרמטי אחד, שבו טמיר נפצע בחדר המדרגות בהיעדרם של אביו, שאיחר לאסוף אותו, ושל אמו, שהפקידה אותו בידי מיקה ויצאה לשחות, קושר אותם יחדיו.

זהו סיפורם של רועי, שלא יכול היה לשאת את משפחתו, ובחר להתרחק ולהתנתק ממנה, ושל עדן, שיצרה לעצמה ניתוק קטן כשעברה מאשדוד לתל-אביב, אך נותרה מחוברת למשפחתה בכל נימיה. זהו סיפורן של שתי משפחות צפופות, הנכנסות לקרביים של בניהן, האחת רעילה ורומסת והשניה מחבקת ומספקת רשת בטחון.

רועי עבד כל חייו, החל מגיל הנעורים, כדי לפצות על כשלונותיו של אביו וכדי לרַצות את אמו. "בן של תחמן גרוע ושל אחת שחושבת שכולם אויבים אישיים שלה, כולל בעלה", הוא מאפיין את הוריו. כשבישרו לו באדישות שלמרות כל קורבנותיו הם בחרו באחיו כבן ממשיך במשק, משהו פקע בו. נדמה שאת כל החמלה שיכלו לגייס העניקו לאחותו התאומה, הסובלת מפיגור, ולאחיו, ועבורו לא נותר דבר. כשעזב נדמה היה לו שניתק כליל את כל הקשרים עם המשפחה, אבל כעת, כשחזר לתקופה קצרה, גילה כי "החוטים הלא נראים שקשרו אותו לא נקרעו אלא הסתבכו סביבו עוד ועוד בלי ששם לב".

עדן, למרות שכמה מן הבחירות שלה לא נשאו חן בעיני הוריה – ההחלטה ללדת מבלי להנשא, המעבר לתל-אביב, הרשות שנתנה למיקה, שאינה בת משפחה, לגור יחד איתה בדירת סבתה – היא חלק אורגני מן המרקם המשפחתי, שהוא אולי שתלטני ודחוס, אבל כפי שרועי מאבחן בקנאה, "היא מדברת כאילו יש מאחוריה תמיד צבא, ובאמת יש".

נעמה דעי שוזרת אל תוך הסיפור של הקשר בין רועי ועדן את פרטי הפרטים המרכיבים משפחות בכלל ואת משפחותיהם בפרט. בין השאר היא עוסקת בקשר האחאי בין רועי ואושרי, כששני האחים העוינים זה את זה מוצאים עצמם מתבוננים זה בזה באופן שונה, קצת מנוער מן הקיבעון שהשתרר ביניהם. היא עוסקת בהרחבה בחווית ההורות של עדן, שצריכה להסתגל לעובדה שאביו של טמיר עומד להנשא וללדת לבנו אחות, ושטמיר, שעד כה התגורר אצלה באופן בלעדי החל לישון מדי פעם אצל אביו ובת זוגו. היא בוחנת את הגבולות בתוך מערכות זוגיות, ושואלת היכן מותר לפסוע אל תחומו של הזולת גם אם נדמה שאינו מעונין בכך – מיקה ובן זוגה בנימין מתחבטים בשאלה זו, מאור אינו מסוגל לסגת מן הזוגיות לכאורה עם עדן למרות שנפרדו והוא, כאמור, מאורס, עדן אינה מסוגלת שלא להתערב בחייו של רועי, במחשבה שהיא פועלת לטובתו, ועוד. ההתמודדות עם השונה, עם הפגוע, גם היא דומיננטית בספר – רועי עם אחותו, עדן עם מיקה. ולצדם הוריו של רועי ויחסיהם המעוותים, אחיה של עדן שמתמרמר על קשיים בגיורה של בת זוגו, חברותיה המעטות שיודעות לתת עצות אובייקטיביות, שלהן היא לא תמיד מקשיבה, ועוד סיפורים ותתי-סיפורים המשתלבים במלאכת מחשבת ליצירה מלאת חיים ומעניינת.

כמו בספרה הקודם והמומלץ מאוד, "צערו העתיק של הירח", גם כאן הסופרת פונה, הפעם במינון נמוך, אל המקורות, באמצעותה של עדן, שהיא מורה לתנ"ך. בשונה מן הספר הקודם, כאן הדמויות חילוניות, שפתן אינה שזורה בלשון חכמים, אבל ה"נגיעות" הללו מעשירות את הסיפור.

נעמה דעי היא כותבת סבלנית. לא אצה לה הדרך להתיר את תסביכיהם של גיבוריה ואת הסיבוכים של חייהם. אחרי הפתיחה הדרמטית היא רוקמת באיטיות ובעדינות את פרטי העלילה, ומניחה להם לגשש את דרכם, להתקרב, להתרחק, לתהות, לטעות ולתקן. מכיוון שמדובר בדמויות חיוביות בסך הכל, כמעט מתבקש לספק להם סוף מתקתק. אבל כפי שעדן יודעת, החיים אינם מתנהלים כמו הדרמות הטורקיות שהיא אוהבת. הסופרת מספקת סיום הגיוני, מציאותי וראוי.

את העטיפה הנאה והמושכת עיצבה אנה ריינגוורץ.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2024

אריאל, צעיר דתי כבן שש-עשרה, עולה בלילה שבין שישי לשבת על אופנוע, ממהר להזעיק עזרה ליותם, בן-דודו כאח לו, שאיבד את הכרתו בשל הרעלת אלכוהול. הלילה קר, גשום ובוצי, ובסופו יימרח אריאל על הכביש, וימצא עצמו בבית חולים, סובל מפגיעת ראש ומשיתוק בחצי הימני של הגוף. על הפציעה הגופנית יתגבר כמעט לחלוטין, יהפוך את יד שמאל לדומיננטית, ויצליח ללכת ולרוץ כמעט מבלי לצלוע. הפגיעה המוחית תותיר אותו עם קשיי דיבור, קֶצֶר חמור בין ההבנה להלבשתה במלים. חודשים אחר-כך, לאחר רגע של שבירה, תגיע אחותו הבכורה מרים להכרה האכזרית, כי אנשים מבחוץ אולי היו סולחים לו על מותו, אם זה מה שהיה קורה, אבל לא על העילגות המגושמת הזאת.

"צערו העתיק של הירח" סובב סביב התמודדות בני המשפחה עם אריאל של אחרי התאונה, השונה מאוד מזה שלפניה. הצעיר הרהוט, הווכחן, הצחקן, הפך מסוגר, מתוסכל, כעוס. אביו מנסה לדחוק בו שיחזור אל עצמו, שיתאמץ לדבר ברור. אמו חרדה לו, נוהגת בו כבילד. חברתו אבישג, שמצאה את יותם המעולף והזעיקה את אריאל, אינה עומדת במעמסה ומתפוגגת. יותם עצמו, הדמות החידתית – וגם המעצבנת ביותר בספר – נוהג כבן-עשרה אגואיסט, נרתע נוכח הקשיים. הסיפור נע בין הדמויות – רות ושלום ושמונה ילדיהם, יעל ואייל ויותם בנם, אבישג ושי, חברותיהן של הבנים, ודמויות נוספות – כל אחד ודרכו להכיל את החיים שהשתנו.

איך קרה ששני צעירים דתיים נקלעו לתסבוכת שכזו, לסערת רגשות שכזו שגרמה לחילול שבת וכמעט גרמה למותם? התשובה תתברר בהמשך, אבל הספר אינו מכוון לחשיפת הגורם. למעשה, כשמגיע הרגע שבו מסופרים הדברים שארעו באותו ערב, אין תחושה של תגלית גדולה, אלא של אריגת עוד פריט מידע אל תוך התמונה הגדולה של המשפחה. ההימנעות של נעמה דעי מרידודו של הספר לרמת "בלש" היא אחת מן המעלות של היצירה.

בשל הרקע האמוני של גיבורי הספר, ההתמודדות שלהם עם המצב כפולה. בנוסף ליחסים החדשים שהם בונים עם אריאל, הם עוסקים בשאלות של אמונה, נוכחותו של אלוהים, הדרך הנכונה להתנהל בעולמו. הדילמות שלהם צצות ממש מן הרגע הראשון, כשההורים נקרעים בין הרצון למהר אל מיטתו של הבן למצוות שמירת השבת (הם נשארים בבית עד צאת השבת). שלום, אביו של אריאל, ישוב וייזכר במייק, אביו של יותם, שאורח חייו היה הופכי לשלו – "אבא ואני עסוקים בחובה שלנו כלפי האלוקות שהתחסרה למען קיומנו, אבל מייק זה, הוא עסוק בהתענגות על קיומו, מקיים בכל נשימה ובכל צחוק את דרשתו של הרמח"ל שמטרת הבריאה של האל להיטיב עם ברואיו, שיזכה מי להתענג על טובו. שיתקיים עונג, שתתקיים בחירה בעונג". איתמר, הבן החייל, ייקרע בין אסור למותר כשינהל קשר קרוב עם נערה חילונית. העיסוק הבלתי פוסק בשאלות מעין אלו מעניק עומק לספר ורב-מימדיות לגיבוריו. אין צורך להיות דתי כדי לעקוב בעניין אחר המתרחש בנפשם.

ההיכרות שלי עם הסלנג של גיבורי הספר תרמה, לדעתי, להעמקת חווית הקריאה. יחד עם זאת, קראתי כמה ביקורות חיוביות שלא התיחסו לשפתם של בני המשפחה. אין לי אלא להסיק שאין הכרח בהתמצאות בניואנסים של דרך ההתבטאות כדי להכנס לעולמם.

הסיפור אמנם מיוסר, אך לא נעדרות ממנו הפוגות קומיות. החביבה עלי קשורה לקֵלִיקָקו,ּ השם שנתן אריאל לכלבו, בעקבות הבדיחה המלגלגת על הפוזות הדתיות המופרזות. הבדיחה מספרת על בתיה, המציגה את עצמה בפני אליהו במלים, "אני בתקה, לא בתיה, לא אומרת את שם השם", ועל כך מגיב אליהו באומרו, "אה, נעים מאוד, אליהו, קֵלִיקָקוּ בשבילך". הסוגיות הכבדות, ולצדן ההפוגות הקומיות, יחד עם הקול היחודי לכל אחד מן הדוברים, מציגים דמויות אנושיות, חיות, טבעיות, המשתלבות יחדיו במרקם החיים של המשפחה.

שמו היפה של "צערו העתיק של הירח" שאול מסוגיה במסכת חולין, סוגיה ששמשה את אביו של שלום כדי לצייר ציור של אהבה, אך שלום תפס אותה כמציירת ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים […] סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי. המרחק העצוב הזה שב ועולה בספר.

"צערו העתיק של הירח" הוא ספר מעניין, כתוב מצוין, מעורר מחשבה והזדהות, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2019