תגית: נעמי שמר

כותרת משנה: נעמי שמר, סיפור חיים

את "על כל אלה", השיר הידוע גם כ"על הדבש ועל העוקץ" כמילותיו הראשונות שנבחרו כשם הביוגרפיה, כתבה נעמי שמר לאחותה, כדי לחזקה ולנחמה לאחר מות בעלה. גלגולו של השיר אל מעמדו הקנוני מייצג את האופן בו הכתה יצירתה של נעמי שמר שורשים איתנים בפסקול הישראלי. "ככה זה", אמרה בראיון, "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל". כך עם השיר הזה, וכך עם שירים מכל קשת יצירתה, כמו "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון"), שתיאר מפגש חביב עם בתה ועם בן זוגה שצעדו על הגשר וסירבו להצעתה לנסוע איתם ("במכוניתך הם לא רוצים לנסוע"), וכמו "שירו של אבא" ("ייבנה המקדש") שהתרפק על זכר השירים ששר לה אביה וששרו חברי כנרת בלילות שבת, וכמו "עצוב למות באמצע התמוז", שיר קינה על עצמה לפני שאושפזה בחשד לסרטן. שירים שכתבה כ"שירת יחיד", שירים שהוזמנו ופגשו מה שהיא כינתה "הזמנה פנימית", שירים שנבעו מן האישי ומצאו הד אצל הציבור. לעתים נוכסו למטרות שלא לשמן נכתבו, לעתים פורשו באופן שיותר משביטא את כוונת המשוררת העיד על הפרשנים ("מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראה הפרטית שלי, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה"), אבל תמיד מצאו נתיבות אל לבבות רבים, ונתנו ביטוי לישראליות על הדבש ועל העוקץ שבה (גם אם היא עצמה טענה כי "אף פעם לא כתבתי שירי ארץ ישראל מובהקים, הבהיקו לי אותם לאחר מעשה").

מוטי זעירא, שכתב מספר ביוגרפיות על אנשי ההתישבות החלוצית ועל אנשי רוח, עוקב בספר אחרי חייה של נעמי שמר, החל מעלייתם ארצה מוילנה של הוריה – עוד אפיזודה בסאגה ההרואית של החלוציות – ועד פטירתה ביוני 2004 בהיותה בת שבעים ושלוש. במשולב עם הפרטים הכרונולוגים – לידה, התבגרות, חינוך מוסיקלי, עזיבת כנרת, נישואים, לידת ילדים וכיוצא באלה – הוא עוקב אחר הקריירה שלה ואחר יצירתה הענפה. התמזל מזלו של הביוגרף, ומושאי כתיבתו היו רובם ככולם אנשי מלים, שהרבו בכתיבת מכתבים שנשמרו. האינטימיות שבכתיבה הפרטית מאפשרת הצצה אל היומיומי של נעמי ושל משפחתה וחבריה, והיומיומי, שמדרך הטבע כרוך בהתרחשויות המקומיות והגלובליות, מאפשר התבוננות אל ההיסטוריה הישראלית. וכך הספר, שמספר סיפור פרטי, משקף, כמו שיריה של נעמי, את ארועי המפתח של המדינה ואת הלכי הרוח שלה.

נעמי שמר, כפי שהיא מתוארת בספר, היתה טיפוס של דבש ושל עוקץ. אימפולסיבית, קצרת רוח, אגוצנטרית לעתים, אבל גם נדיבה ואוהבת ונאמנה. היושר שלה הפיל אותה בפח בפרשה הידועה של "ירושלים של זהב", כפי שהסבירה היטב בתה ללי בראיון: "היא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון […] היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול", וחבל. עצוב שבכלל מתעסקים בזה, כאילו לא הוכיחה את כשרונה העצום במאות שירים, כאילו נזקקה להעתקה. אנחנו כנראה אוהבים את הגיבורים שלנו מוכים. היא לא היססה להביע דעתה בנושא ההתישבות בארץ-ישראל, ושילמה מחיר בביטול הופעות, בצמצום השמעות, במאמרי פרשנות מעליבים שמחקו את יצירתה בשל דעותיה, אבל משמח שזכתה בפרס ישראל כראוי לה, בתוארי ד"ר לשם כבוד, ומרבית חבריה נותרו איתה גם כשהחזיקו בדעות קיצוניות הפוכות משלה. יחסיה עם בני משפחתה הקרובים היו מורכבים וסוערים על רקע ערכים שונים והבדלי אופי, אך מן הביוגרפיה עולה כי למרות החיכוכים נשמרו הכבוד ההדדי והאהבה.

לא אכנס כאן לפרטים הביוגרפים, אפשר לקרוא אותם בתמצית ברשת או עדיף בהרחבה בספר. אתייחס רק לאחד ההיבטים הבולטים ביצירתה של נעמי שמר – הטקסטים של השירים. יהורם גאון פנה בהופעה שנכחתי בה אל הקהל, שכמובן שר אתו בדבקות את כל השירים, והפציר בו לתת את דעתו לא רק על המלודיות אלא גם על יופיין של המלים. כהדגמה בחר בפנינים מתוך "כמו חצב": "כמו ענן להתגשם", "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה", "בהגיעך עד אי אובד למדי אותי להשרד". מוטי זעירא מתעכב אף הוא על מילות השירים, על הישענותן על המקורות ועל המסורת, על שילוב הסלנג והעברית הרעננה והמתחדשת, על הציוריות והמקוריות, על היכולת לשרטט במילים תמונות ורגשות. אודה שלא תמיד שמתי לב למשמעות ולמורכבות של השירים המזדמזמים כל כך בקלות, והספר פקח את עיני.

ניכר כי הביוגרף נוטה חיבה למושא כתיבתו, והוא חורג לעתים מן האובייקטיביות אל הפרשנות המגוננת. מכיוון שהדמות העולה מבין הדפים נשאה מאוד חן בעיני, אני מבינה את נטייתו זו, ובכל מקרה היא די בטלה בשישים בביוגרפיה המפורטת.

"על הדבש ועל העוקץ" הוא ספר סוחף, נעמי שמר היא אישיות מעניינת שראויה ליצירה ביוגרפית מקיפה שכזו, וההרחבה אל החוויה הישראלית מן העליה השלישית וכמעט עד ימינו מעשירה את הקריאה. מומלץ מאוד.

כתר

2017