תגית: נקמה

כותרת משנה: פרומיתיאוס המודרני

פרנקנשטיין, גבר צעיר ששאף להרחיב את הידע שלו, שקע, אחרי תקופה עקרה של עיסוק באלכימיה ובמטפיסיקה, במחקר מדעי במטרה לגלות מהו שנותן חיים לגוף. משגילה את הסוד ברא יצור חי דמוי אדם. מכיוון שמבחינה טכנית היה לו קשה לשחזר את הרכיבים הזעירים של הגוף האנושי, עבד בקנה מידה גדול יותר, והתוצאה היתה יצור מגודל, מעוות כלשהו, שמראהו ופניו מעוררי דחיה. פרנקנשטיין עצמו נמלא תיעוב כשהתבונן בו, והמפלץ שיצר נדון לחיי בדידות וכאב. בנדודיו, כשהוא שומר מרחק מבני האדם שנידו אותו ובזו לו, מצא מפלט במבנה הסמוך לבקתה, בה גרו בני אנוש שנשאו חן בעיניו. חודשים ארוכים בילה במעקב אחריהם, לימד את עצמו להבין את שפתם, לקרוא ולדבר. כשגייס מספיק אומץ כדי לחשוף את עצמו בפניהם ולבקש שיקבלו אותו לחברתם, נחשד בטעות בתקיפה וגורש. אל הבדידות והאומללות, שחש עד כה, נוספה שנאה עזה, והתוצאות היו הרות אסון, במיוחד עבור פרנקנשטיין. בדומה לפרומתאוס, המוזכר בשמו המלא של הספר, הוא נענש על מעשיו, אך בשונה מן הדמות המיתולוגית, פרנקנשטיין לא נענש בידי כוח עליון אלא בידי יציר כפיו.

המפלץ, למרות שנאתו ונקמנותו ואלימותו, מעורר חמלה. תחילה אינו מודע לכוחו הפיסי העצום, הוא מנסה להתגבר על המגרעות שהותיר בו יוצרו, מבקש מפרנקנשטיין ליצור עבורו בת זוג שתחלוק אתו את בדידותו, וכשכל תקוותיו נשברות לרסיסים הוא פותח במסע נקמה. אבל האיש הרע האמיתי בספר הוא פרנקנשטיין עצמו, שהיה יהיר מספיק כדי לברוא חיים ולחפף בתהליך, שלא היה בו העוז לחזור בו כשגילה מה יצר, וכשנטש את היצור האומלל פרי כפיו. מרי שלי, כך נראה לי, חשה חמלה גם כלפיו, ואת חיצי הביקורת היא מפנה לא כלפי האיש אלא כלפי המחקר המדעי. הנה שתים מן האמירות שנאמרות בספר בהקשר זה:

"למד ממני […] עד כמה מסוכן לרכוש ידע, ועד כמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף להיעשות גדול יותר מכפי שטבעו מאפשר לו"

"אם המחקר שבו אתה עוסק נוטה להקהות את רגשותיך ולפגום בטעמן של הנאותיך הפשוטות שאינן נמהלות בשום תערובת, כי אז מחקר זה ודאי שאינו כדין, כלומר, אינו יאה למחשבת אנוש"

אמירות מעוררות התנגדות, יש לומר. הסוד, כמו תמיד, הוא במינון. דחיפת גבולות הידע והרחבת אופקי האדם והאנושות מבורכות. קיצוניות וחוסר אחריות בישום לא, ואזהרה זו כוחה יפה היום כפי שהיה בזמנה של מרי שלי.

כדרכם של ספרים רבים מאותה תקופה, סיפורו של המפלץ עטוף בסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שעטוף בסיפורו של רוברט וולטון. האחרון, רדוף תשוקה לידע וגם לתהילה, נמצא בדרכו לקוטב הצפוני, כשהוא מוצא את פרנקנשטיין, הרודף אחרי היצור שברא. על סף מוות, אחרי תקופה ארוכה של יסורים ושל מרדף נואש, פרנקנשטיין מספר לוולטון את קורותיו, ומזהיר אותו מפני המשך מסעו: "אתה מחפש חוכמה וידע, כפי שחיפשתי גם אני; ואני מקווה בכל לבי שסיפוק משאלותיך לא יהיה לצפע שיכיש אותך, כפי שהכיש אותי". עוד כדרכם של רבים מספרי התקופה, הוא איטי מאוד, מרבה בתיאורי נוף ואוירה, ממריא גבוה לפסגות האושר ושוקע עמוק במצולות האומללות. כמי שקראה ספרים רבים מעין אלה, מאפיינים אלה לא הפריעו לי, אבל אני תוהה אם לא ימנעו מקוראים חדשים לגלות את הספר.

"פרנקנשטיין" תורגם לעברית מספר פעמים. תרגומה של יערית בן יעקב, היחיד שקראתי, נאה בעיני.

Frankenstein – Mary Shelley

פראג

2000 (1818)

תרגום מאנגלית: יערית בן יעקב

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן

אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.   

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד.

פרק ראשון

הוצאת המקור

2024

על כריכת הספר מצוטט, מתוך אחת הביקורות עליו, המשפט "הרוזן ממונטה כריסטו לדור הדוט.קום". ואכן, "כדורי הטניס של הכוכבים" מספר סיפור דומה מאוד ליצירה הקלאסית. צעיר נאה ומצליח שעתידו המזהיר לפניו, אהוב על כל מכריו (או כך הוא מאמין), נופל קורבן למזימה כפולה, שמרחיקה אותו מהחברה לתקופה ארוכה. מבדידותו מושיע אותו קורבן אחר, שבמותו מותיר לו הון אגדי ומתווה לו נתיב בריחה. בשובו אל החברה, מוסווה כאדם אחר עתיר הצלחה ומוניטין, הוא פוצח במסע נקמה בכל מי שהרעו לו. שלד העלילה, אם כך, מוכר וצפוי, אבל כמו שעשה ב"מיתוסים", כעשור מאוחר יותר, סטיבן פריי מספר סיפור עצמאי שצומח מן המקורות הקדומים, והופך אותו לעכשווי מאוד. וכמו "מיתוסים" גם הספר הזה כתוב היטב ומעורר שאלות מעניינות.

נד בן השבע-עשרה הוא צעיר זהוב שיער וכחול עיניים, ספורטאי מוכשר, ראשון בכתתו, בנו של חבר פרלמנט שמרן שמן הסתם יילך בעקבותיו של אביו. לאחרונה פגש את פורשיה, בת להורים יהודים ליברלים, והאהבה ביניהם עולה כפורחת. החיים מאירים פניהם אליו, והוא מאיר פניו אל סובביו. נד בטוח שלאיש אין סיבה לנטור לו טינה, אבל הוא טועה. בן כתתו אשלי, שלא נולד למעמד שאליו משתייך נד, מטפח רגשות קנאה וקיפוח. ביומנו הוא כותב, "אוה, אבל אשלי, טיפש מסכן שכמותך, אתה באמת מאמין שהיית אמור להיות חלק מהעולם שלהם? אתה לא יודע שזה עולם שאפשר רק להוולד לתוכו?". גם גורדון, בן משפחה אמריקאי של פורשיה, המאוהב בה, היה שמח אילו נד היה יוצא מן התמונה. יחד עם רופוס, בן כתתם של נד ואשלי המכור לסמים, הם מזמנים לנד השפלה בדמות מעצר בגין החזקת סמים. התעלול, שהיה צריך להסתכם בשערוריה זוטא זמנית, הופך לאסון, כשחוקר משטרה מעלים את נד כדי לחפות על מעשיו של אדם אחר. כאמור, נד, בסיועו של אדם חכם שיפרוש עליו את חסותו, שב ליטול את נקמתו. הוא ממצב את עצמו בחוד החנית של החברה בת ימינו, הווה אומר בדמות יזם השולח ידו בתחומי המדיה והטכנולוגיה. למרות השנים הרבות שעברו מאז היה נער תמים, מסתבר שבבסיסו לא השתנה כלל, והוא מאמין שבתום הנקמה האכזרית יוכל לשוב ולעשות אך טוב ולאתחל את חייו מן המקום בו השתבשו.

פריי עוסק בספר בשפע נושאים. ביניהם, חיי השקר של הפוליטיקאים, תרבות הכעס והמרמור ("נראה כי יש מליוני אנשים, שם בחוץ, שלא הצליחו להבין שהבעיה שלהם לא היתה חוסר צדק זה או אחר או חולי חברתי, אלא ההכרה העצמית המזערית שלהם, שגרמה להם להאשים כל דבר מלבד את המרירות והכעס של עצמם"), הכוח המופרז של שרותי הבטחון, העיוורון ההדדי של הבריות שמונע היכרות של ממש, כוחו של הכסף להשחית, היחסים הסבוכים בתוך המסגרת המשפחתית, הקלישאתיות של העתונות, ועוד. אבל נדמה לי שיותר מכל הוא עוסק בחברה הבריטית, במבנה המעמדי הקשיח שמנציח קיפוח, בהסתגרות שמונעת שילוב מלא של מהגרים. אשלי הממורמר נותן לכל אלה ביטוי ממצה: "יום אחד, החלטתי, אשים שלט על שולחני – זו, אחרי הכל, אנגליה – ולא אעשה שום החלטות חשובות מבלי להתייחס אליו".

למרות העלילה המוכרת, הספר נקרא במתח, דמויותיו מעוררות רגש לטוב או לרע, הוא תוסס, אפילו מצחיק לעתים, ובהחלט מומלץ.

The Stars’ Tennis Balls – Stephen Fry

גמא הוצאה לאור

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: עומר נבו, נעמה גיל

כותרת משנה: סיפור של תקווה

בשנת 1986 נורה דייויד בלומנפלד, רב רפורמי אמריקאי, בעיר העתיקה בירושלים. חולית מחבלים החליטה באותם ימים לפגוע בישראל באמצעות פגיעה בתיירים, ובלומנפלד היה הקורבן הראשון. למזלו, הכדור שנורה לעברו רק שרט את גולגולתו, והיורה השליך את האקדח והסתלק מהמקום מבלי לירות יריה נוספת. לורה בלומנפלד, בתו של דייויד, ביקשה נקמה, שתים-עשרה שנים אחרי הארוע. בשנת הנישואים הראשונה שלה התגוררה בירושלים כשליחת הוושינגטון פוסט, ואת מסעה הפרטי שילבה במחקר מקיף בפניה השונות של הנקמה. הספר מתאר את קורותיה ואת מסקנותיה באותה שנה.

עוד במסגרת לימודיה בקולג' כתבה שיר, שהסתיים במלים, "אם אתה הוא הערבי / שכיוון את נשקו עם רדת ערב / ששרט את רקתו / שהחטיא את חייו / היד הזו תמצא אותך / אני בתו". איזה אופי תלבש הנקמה? מה בכלל הניע את לורה לנקום פגיעה קלה כזו? לא היה לה מושג. באופן מעורפל ידעה שאין היא רוצה לנקוט באלימות, אך חשוב לה שהמחבל יבין שטעה, שיתנצל. כך או כך, הצורך לשים נקודה בסוף הסיפור היה חזק ממנה והשתלט על חייה. "חשתי שאני לכודה בתוך הפנטזיה שלי", היא כותבת. "כתבתי לעצמי תפקיד בסיפור שלא יכולתי לשלוט בו".

מחקרה של לורה הוביל אותה למקומות שונים על פני הגלובוס. בארצות-הברית, שם שימש בעלה כתובע, התבוננה במערכת הצדק המערבית, שניכסה לעצמה את המונופול על הנקמה, למרות הפער שבין הנקמה הסובייקטיבית לצדק האובייקטיבי. האמריקאים, לדבריה, מדברים על צדק ולא על נקמה, כי ההודאה בכך שאנו חפצים בנקמה כמוה כהודאה שנחלנו תבוסה, ושעלינו לבנות את עצמנו מחדש. מעטים הם אלה שקל להם להודות בכך, אפילו בינם לבין עצמם. באלבניה למדה את הקודקס המקומי המורכב המגדיר את מעשי הנקם. באיטליה נפגשה עם אנשי מאפיה, שלהם, לדבריהם, יש "רק חוק אחד: החוק של האינטרס האישי. המטרה היא הרס כללי. גופני ופיננסי". בסיני פגשה בדואי, שנשותיו נטשו אותו לאחר שנאסר בשל סחר בסמים, וכדי לנקום בהן פרסם שירים שהכפישו את שמן הטוב. באירן, המקיימת הלכה למעשה את הכלל "עין תחת עין", שמעה על פסקי דין ברוח זו. בארץ שוחחה עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק על האבחנה בין נקמה לפעולות תגמול. בפגישה עם ערבים ישראלים התעניינה בגאולת דם ובסולחה. היא נפגשה עם ויטקה קובנר, שיחד עם ניצולי שואה אחרים תכננה להרעיל את המים בגרמניה ולגרום מוות המוני, כי השואה היתה רוע קולקטיבי, ולכן גם הנקמה חייבת להיות קולקטיבית. היא ניסתה לעורר אצל בנימין ועידו נתניהו יצר של נקמה אישית במי שירה באחיהם באנטבה, אבל הבינה כי כל אדם עומד במרכז מפת הנקמה שלו, לעתים לבדו, ולעתים עם הקבוצה הרחבה שאליה הוא משתייך. את ההיבטים הדתיים והרוחניים של הנקמה חקרה באמצעות שיחות עם אנשי דת ועם מיסטיקנים. ועוד כהנה וכהנה.

גם את עצמה ואת משפחתה הניחה תחת זכוכית המגדלת של העתונאית. היא ניסתה להבין מדוע אחיה אדיש ליצר הנקמה שמפעם בה, חקרה את יחסיהם של הוריה הגרושים, ניסתה לגייס את כולם למאמץ משפחתי. בעיני, עודף העיסוק בנושאים משפחתיים אינטימיים הוא הצד החלש של הספר, וניתן היה לצמצם בו. עוד בהיבט האישי, לורה תהתה אם יצר הנקמה הרודה בה הוא תוצאה של פרשנותה את היריה, והיא יצאה לגלות כיצד פירשו אותה קורבנות אחרים של אותה החוליה. אחד ראה בה תאונה, בני משפחתו של קורבן שנהרג ראו בהתנקשות בו התגשמותה של נבואה, שלישי ביקש למצוא כאן הזדמנות להפגין את "אהוב את אויביך".

באומץ לב, או בטפשות, יצרה לורה קשר אישי עם משפחתו של היורה, עומאר אל-חאטיב, שישב באותה תקופה בכלא. היא לא הזדהתה כיהודיה, וגם לא כבתו של אביה, אלא כעתונאית, ביקרה מספר פעמים בביתם בקלנדיה, והתלוותה אליהם לכלא בנסיון לפגוש אותו. אביה התנגד למעשיה בטענה שהיא חוטאת ב"גנבת דעת", כשהיא מעלימה את זהותה, אך למרות התנגדות בני משפחתה וחבריה היא המשיכה כאחוזת דיבוק. כשרכשה את אמון המשפחה, הצליחה להבריח מכתבים אל המחבל, ולקבל תשובות שהוברחו אליה. מאוחר יותר ניסתה להתערב בהליך המשפטי בעת דיון בבקשתו לקצר את תקופת מאסרו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר ומכותרת המשנה, לורה זכתה בסוג הנקמה שביקשה. האם מחבל אחד שהתנצל, בעקבות קשר אישי קרוב שנוצר בשל התעקשותה, הוא סיפור של תקווה? הלוואי. מכל מקום, כפי שעולה מן המחקר, הנקמה היא יצר בסיסי, המשותף באופן כזה או אחר למרבית האנושות, והוא מפעיל מעגל שוטים שקשה מאוד להחלץ ממנו.

"סליחה שיריתי בך, מר בלומנפלד" הוא ספר מושקע ומעניין, כתוב בכנות ובשטף, ומעורר מחשבה.

Revenge – Laura Blumenfeld

מודן

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

דיטר פריש, איש עסקים וינאי מת מיריה בפארק המקיף את הוילה בה שהה בסופי שבוע. גופתו נמצאה בלבו של מבוך שיחים, שבמרכזו רחבה דמוית לוח שחמט, ומשני צידיה שיחים שעוצבו ככלי המשחק. על השולחן בחדר העבודה שלו נמצא לוח שחמט עשוי פיסות בד, ועליו כפתורים שכלי המשחק נחקקו בהם באמצעות מסמר. האם היתה זו התאבדות? אולי תאונה? אולי רצח? פאולו מאורנסיג מפזר את הערפל כבר בדפים הראשונים של הספר, ומבהיר שמדובר בהוצאה להורג. סיבותיה תתבררנה בהמשך.

הסיפור שמאחורי המוות נגול במהלך נסיעה ברכבת, בה שב פריש בחברת ידידו ממינכן לוינה, כשהם מנצלים את זמן הנסיעה למשחק שחמט. אל התא בו הם יושבים מצטרף, מבלי שהוזמן, הנס מאייר, צעיר חובב שחמט. הנס מספר כיצד גילה כילד את המשחק, תגלית שהפכה לדיבוק, וכיצד מצא לו מנטור, אדם בשם טבורי, שהפך אותו לשחקן מקצועי. ידידו של פריש יורד מן הרכבת, ופריש, שממשיך להאזין לבדו לסיפור, מבין שלא במקרה נבחר הוא להיות המאזין. הנס הצעיר נועד לשמש זרוע לנקמתו של טבורי, וכשהסיפור מסופר מפיו אנו מתוודעים לנסיבות שהובילו לתאוות הנקם.

"מסע גורלי" הזכיר לי במידה רבה את "משחק המלכים" של שטפן צווייג. שניהם סובבים סביב ההתמכרות לשחמט, ובשניהם נוכחות הרת גורל למוראות מלחמת העולם השניה והשואה. חיפוש פשוט ברשת מעלה כי מאורנסיג לא הכחיש כי קרא את "משחק המלכים", וכנראה הושפע ממנו.

שורשי הנקמה נעוצים, על פי הסיפור, בארועים שארעו בברגן-בלזן. אני חשה אי נוחות כשמדובר בסיפורי שואה בדויים, וחשתי כך גם כאן. עם זאת, הספר ברובו סובב סביב ההתמכרות היחודית לשחמט – אין אנחנו בני חורין להחליט מתי נעזוב את השחמט וכיצד, כי השחמט הוא השולט בנו – ומן הבחינה הזו, כמו גם מבחינת האיכות הסיפורית, הוא ספר מעניין וראוי.

La Variante di Lunebürg – Paolo Maurensig

שוקן

1994 (1993)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

כותרת משנה: מתוך כרוניקה עתיקה

מיכאל קולהאס, סוחר סוסים, רוכב בדרך בה עבר כבר פעמים רבות בעבר. הפעם, במפתיע, הוא נתקל במחסום שהציב היוּנְקֶר וֶנצל פון טרוֹנקה. כדי להמשיך בדרכו הוא נאלץ להציג אישורים, שכמובן אינם ברשותו, ולשלם דמי מעבר. בלית ברירה הוא משאיר בידיו של היונקר כפיקדון שניים מסוסיו, ומורה למשרתו להשאר במקום ולטפל בהם. בשובו הוא מגלה שהמשרת הוכה וגורש, ושהסוסים המשובחים נוצלו לעבודות והפכו לשבר כלי.

קולהאס מאמין בחוק ובצדק. הוא מגיש תביעה נגד היונקר, אבל זו נסחבת ונגררת עד שהיא נגנזת בשל קשריו הטובים של הנתבע. מכיוון שהמדינה אינה עומדת לצדו, כמצופה ממנה, הוא מחליט ליטול את החוק לידיו. אשתו מנסה להניא אותו מלממש את כוונתו, אך נסיונותיה להביא לפתרון בדרכי שלום מסתיים באסון. קולהאס יוצא למסע נקם, ומוכן לחדול ממנו רק אם היונקר יחזיר לו את סוסיו במצב בו הופקדו בידיו.

מכאן נפתחת מסכת סבוכה, שנכרכים בה אינטרסים צרים, משחקי כבוד, מאבקים בין המחוזות השונים ובין בעלי משרות ברמות כאלה ואחרות. הצדק הפשוט, שהיה כל-כך ברור בתחילה, הולך וטובע בים של מעשי טרור ומזימות. הסיפור כבר אינו סיפורו הפרטי של אדם שניסה להיאבק בבירוקרטיה וכשל, אלא סיפורם של פונקציונרים עם סדר יום משלהם, ושל אספסוף פרוע שמאמץ את הלגיטימיות הפתאומית של האלימות. אם בתחילה שלט קולהאס במספר מצומצם של אנשים שהלכו אחריו, והיונקר הפעיל את השפעתו על מספר שרים מקורבים, בהמשך נדמה שיד כל בכל.

קולהאס עצמו, כפי שמוצהר כבר בפתיחה, הוא דמות מורכבת. היינריך פון קלייסט כותב עליו כי "נודע כאחד האנשים הישרים ובה בעת האיומים ביותר בזמנו". נקודת המוצא היא יושרו ותמימותו שנוצלו בזדון, אבל החלטתו להפוך את עצמו למי שמחוקק את חוקיו שלו הביאה להרג חפים מפשע, ומצפונו אינו מייסר אותו על כך. בכל רגע נתון הוא מוכן לפרוש מדרכו החדשה, ובלבד שיתקיים התנאי שהציב, אבל באותה מידה, וללא היסוס, הוא מוכן להמשיך במסע ההרג. הסופר, שמספר ביצירה על מקרה אמיתי מן המאה השש-עשרה, מעביר באמצעות קולהאס ביקורת נוקבת על השחיתות השלטונית בתקופתו, על מערכת המשפט ועל הבירוקרטיה, ובו זמנית מגנה – כמעט בלי לומר זאת במפורש – את הקיצוניות שאליה נגרר קולהאס דווקא בגלל אמונתו האידילית בצדק.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים, וחזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "רגטיים" לפני מספר ימים. בשיאו הדרמטי של הספר, אדם שחור עור בשם קולהאוז ווקר נקלע למחסום שהציבו כבאים לבנים, נדרש לשלם דמי מעבר ולהשאיר בידיהם את רכבו. הרכב, בדומה לסוסיו של קולהאס, סובל מהשחתה. קולהאוז, אדם ישר והולך בתלם עד כה, שנואש מן התקווה לקבל חזרה רכב תקין, שלא לדבר על התנצלות, פונה לאלימות. "מיכאל קולהאס", סיפור שכבר מלאו לו למעלה ממאתים שנה, העניק השראה לכותבים אחרים, הן בשל תכניו והן בזכות סגנונו הענייני הבלתי אופייני לתקופתו. אולי האחרונה בהן, עד כה, היא המחזה של יהושע סובול, שהפך לאחרונה לסרט, בו מככבת דמות מורכבת הנושאת את השם מיכאל קול.

בלתי אפשרי לקרוא את היצירה בלי להתמודד עם שאלות אישיות של צדק ושל המחיר שהקורא יהיה מוכן לשלם כדי להשיגו. בשל כך, ובשל סגנונה הסוחף, היא מומלצת מאוד.

Michael Kolhaas – Heinrich von Kleist

בבל

2002 (1810)

תרגום מגרמנית: מרים די-נור וחנן אלשטיין

מכוניתם של ארבעה חברים, שלושה עיתונאים וחבר פרלמנט אחד, נעצרה בגין מהירות מופרזת. בעת פתיחת משפטם התפאר סר תומאס אִינְגְל בַּארְט, חבר פרלמנט מאִינְגְל פארק, האקלי, כי קטע הכביש שליד ביתו, שם ניצב השוטר שעצר את החבורה, משמש מסחטת כספים מוצלחת, שכן אין נהג העומד בפני הפיתוי להאיץ שם. אם לא די בכך כדי להעלות את חמתם, התיחסו אליהם השופטים בהתנשאות ובבוטות, וגזרו עליהם קנס. זו היתה גם מנת חלקו של האדם שעמד למשפט אחריהם, אמרגן מצליח של מיוזיק הול, והלה זכה גם לרמיזה אנטישמית. החמישה מגייסים את כישוריהם היצירתיים, ואת כוחם של העתונות ושל הפרלמנט, כדי להפוך את הכפר האקלי לחוכא ואיטלולא.

"הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח" נכתב ב-1913, וראה אור ב-1917 כחלק מן הספר A Diversity of Creatures. המוטיב המשותף לסיפורים שבספר הוא הנקמה, וזו עומדת גם בלבו של הסיפור הזה. העלילה מצליפה בעיתונות, בבית המשפט, במשטרה ובפרלמנט, מציגה פייק ניוז במירעו, ומצביעה על עדריותו של ההמון ועל העדר כל שיפוטיות מצדו. נדמה כי הקידמה והטכנולוגיה והתחכום שאנו מייחסים לתקופתנו לא שינו דבר, והלקחים המשתמעים מן הסיפור עודם תקפים. למרות זאת, ולמרות הכתיבה החיננית, לא התרשמתי במיוחד מן היצירה. יכול להיות שהיותו של הספר רווי הֶקשרים לזמנו ולמקומו היא שהיתה לו לרועץ מבחינתי. לא פחות משמונים הערות מבארות, שבלעדיהן חומקת מן הקורא בן זמננו משמעותם של שמות ומקומות ומנהגים ועוד, צירפה המתרגמת, שעשתה מלאכה נאמנה, לסיפור הקצר הזה.

חביב.

הטקסט המקורי

The Village that Voted the Earth was Flat – Rudyard Kipling

נהר ספרים

2020 (1917)

תרגום מאנגלית: רעיה ג'קסון