עמותת "בת מלך" מגישה סיוע לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מהתעללות פיזית ונפשית על ידי בעליהן. ההתמקדות במגזר נובעת מן המאפיינים התרבותיים המונעים מן הנשים הללו לחפש עזרה, החל בתחושת חובה חזקה, המכפיפה אותן לבעל ולמשפחה ומעדיפה שלום בית על פני רווחה אישית, דרך רגש בושה עמוק וחשש מהנזקים שחשיפה תגרום להורים ולאחים ולאחיות, וכלה בחוסר אמון כלפי מוסדות מחוץ לקהילה או בחוסר ידע כיצד לתקשר איתם. שש נשים שנעזרו בעמותה ומצאו בית חילופי במקלטים שהיא מציעה, משתפות בקובץ צנום זה שמץ ממה שעבר עליהן. כל ההכנסות של הוצאת עברית מן העדויות ייתרמו לעמותה.
כל אחת מן העדויות מציגה סיפור שונה, אך ניתן להצביע על כמה קוים משותפים. רוב הנשים נישאו לאחר תקופת היכרות קצרה יחסית. חלקן מדווחות על חששות ועל חשדות עוד קודם לחתונה, שמהם בחרו להתעלם, או שמהם לא ידעו להזהר. מרביתן מספרות על ניתוק שיטתי ביניהן ובין משפחתן וחברותיהן, כך שמצאו עצמן חיש מהרה מבודדות ותלותיות באיש שהפך לשולט בחייהן. כולן כאחת הבינו שנקלעו למצב נורא, ואף אחת מהן לא קמה והסתלקה. אחת כותבת "לא ידעתי שיש אופציה אחרת". שניה תהתה "אולי אני לא בסדר באמת?". שלישית לא הצליחה להפנים, למרות האלימות, את היותה אשה מוכה: "זה היה נשמע לי תמיד מילה מגונה".
"לגברים אלימים אין קרניים. הם לא הולכים עם שלט 'זהירות גבר אלים לפניך'". לפעמים הם מקסימים, חברותיים, נדיבים. גם נשותיהם סברו כך כשהתאהבו בהם ונישאו להם. רק בבית פנימה, חזקים על מוחלשות, מתגלה הצד השתלטני, הסדיסטי.
אחת מהנשים העזה להתלונן ובעלה נעצר. אחרת ברחה עם ילדיה כשהסגרים בתקופת הקורונה בחברת הבעל האלים החמירו את מצבה עד שלא יכלה עוד. אבל ברוב המקרים נדרשת דחיפה מבחוץ. אצל אחת הנשים היתה זו שכנה שדחפה אותה לעזוב, אצל אחרת אחות טיפת חלב אבחנה את המצוקה. באמצעות התערבותן של שתי אלה, יכלו הנשים המוכות לראות את עצמן במבט מבחוץ, להדחיק את הבושה וליטול יוזמה. "את התפישה שלו אני לא אשנה, אבל את השליטה בחיים שלי אני יכולה להחזיר", מסכמת אחת מהן.
זהו כנראה המסר החשוב ביותר העולה מן העדויות. צריך לפקוח עין ולעזור למי שבגלל מחסומים נפשיים ותרבותיים מתקשות לחלץ את עצמן מגיהינום חייהן.
היה היו שלוש אחיות: ביאַטְרִיס בֶּלָדוֹנָה, אגנס אַמַרַאנְת וגֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר. אמן נפטרה כשהצעירה בבנות נולדה, והן נותרו נתונות לשרירות לבו של אביהן. הקִרבה ביניהן תמיד הטרידה אותו. כשהיו קטנות ניסה תמיד להסית אותן זו נגד זו, הִפלה את הקטנה לטובה, האשים אחת מהן בחטאי אחיותיה, מצא את הסדקים ביניהן והרחיב אותם.הן אינן מספרות במפורש מה בדיוק עולל להן, אבל זכרון מרתפים חשוכים ובדידות ופחד רודף אותן. האחיות ניסו להאחז זו בזו, באהבה ההדדית, להתנחם בנוכחותה הנבונה והחמה של סבתן. אבל אביהן היה קללה. הוא השאיר אותן מצולקות ומפורדות, שבורות ללא תקנה. בזו אחר זו עזבו שתי הגדולות את הבית, אחוזות טינה זו לזו, ומיוסרות בשל הפקרת אחותן. כשכשל כוח הסבל של הצעירה, וכשנותרה לבדה מנושלת ונרדפת, עזבה גם היא את נחלת המשפחה ועברה לניו-סיילם, העיר שהוקמה לא הרחק מחורבותיה של סיילם, עיר המכשפות שנשרפו. אחוות האחיות שהושחתה בידי האב תשוב ותשוקם לאחר מבחנים קשים.
אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כמסה על כוחו של הקשר האחאי, על התקווה לצמוח מתוך ילדות נוראה באמצעות חברות אמת, על היכולת לצאת מתוך האני היחיד ולהיות חלק מאחווה מחזקת.
היה היו נשים מושתקות. מקומן היה בבית, עזר כנגדו לגברים. השתתפות בחיים הציבוריים לא באה בחשבון, שכר הוגן היה מונח בלתי מוכר, הטרדה מינית היתה נורמה. והיה היו גם נשים שחורות שאולצו, אפילו על ידי נשים אחרות, להשאר בצללים. ואז החלה התארגנות, והופיעו הסופרג'יסטיות, ונשים השמיעו קול ברמה ודרשו זכויות שוות. נדמה שהמאבק נדון לכשלון: הציבור האמריקני עדיין חושב שנשים הן עקרות בית במקרה הטוב ומכשפות במקרה הרע. אפשר לאהוב אותנו או לשרוף אותנו, אבל לא להפקיד בידינו כוח.בניו-סיילם עדיין מרחף ריח המדורות מן החורבות העתיקות, וזכר המכשפות עדיין מהלך אימים. וכך השלטונות המאוישים בגברים כורכים יחדיו בעטיפת הכישוף כל פעילות נשית, כולל מכשפות עשבים, מכשפות רחוב, מגידות עתידות, מי שמבצעות הפלות, מיילדות, סופרג'יסטיות, זונות, רדיקליות או נשים בלתי טבעיות אחרות, ומבקשים להכחיד את המאבק באיבו.
זוהי, אם כך, עוד דרך לקרוא את הספר, כמניפסט על שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים, כקריאה לאחדות נשית כדרך להגיע להישגים. כולן בשביל כולן: בשביל ילדות שמושלכות למרתף ובשביל נשים מבוגרות שנשלחות למוסדות שיקומיים, בשביל אמהות שלא היו צריכות למות ובשביל מכשפות שלא היו צריכות להישרף על המוקד. בשביל כל הנשים שנענשו רק כי רצו את מה שלא יכלו לקבל. וגם כהפצרה לא להאחז באמונה בגורל כתירוץ לאפס מעשה: הגורל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי שיוכלו להאמין שיש סיבה לדברים שקורים, שכל העולם הנורא הזה מתואם כמו מכונה מושלמת, שהדם זורם בה במקום שמן והעצמות מחליפות את המתכת. שכל ילדה שנעולה במרתף או נערה שכבולה לנול שלה נמצאת במקומה הנכון והראוי.
ואפשר לקרוא אותו גם כספר פנטסיה, סיפור על כוחו של הקסם המועבר מדור לדור, על מכשפות שמשמרות ידע וכוח למרות רדיפות אלימות, שמנחילות מאם לבת את האמת, שנכתבה ונכרכה, ונשמרה מפני נזקי הזמן והזדון. סיפור שנשען על אגדות עם ועל שירי ילדים, שבו מגדל אפל מופיע ונעלם, ושורות ילדותיות מחוללות פלאים, ומשהו מן המתות נותר בחיים, והשילוש רב הכוח של זקנה ואֵם ובתולה שב ומופיע במלוא עוצמתו.
אבל הדרך הטובה ביותר לקרוא אותו היא, כמובן, כשילוב של כל הדרכים. כי המכשפות שבשם הספר ובעלילה אינן היצורים האפלים וחורשי הרעה, והכישוף אינו רק מרקחת של עלים ושל עשבים, ולא נדרש להאמין בעל-טבעי כדי לחוש את לבו של הספר. מכשפה היא רק אישה שזקוקה ליותר ממה שיש לה, והכישוף הוא כל הדרכים והמילים שנשים מצאו כדי להשליט את רצונן על העולם. האמונה ביכולת לחולל שינוי מאפשרת לרצון למצוא את המלים ואת הדרך.
כוחו של "מכשפות מאז ומעולם" הוא בלהט הרצון ובדמויות החדות, האנושיות והנוגעות אל הלב. עולמה של אליקס א. הארו הוא עולם של נשים, והיא מעניקה להן כוח בדיעבד כשהיא מציבה נשים במקומות בהם ניצבו בעיקר גברים, כמו בנוף הספרותי בו משובצות האחיות גרים ומיס קונן דויל. הספר, שעלילתו מתרחשת בין יום השוויון האביבי של 1893 לזה של 1894, נשען על מובאות רבות, שכמה מהן שונו לצורך העלילה, מן התרבות ומן ההיסטוריה, את חלקן זיהיתי – כמו הנצחתה של טיטובה במסדר הנשים השחורות – וחלקן מן הסתם חמקו ממני. למרות שפע ההיבטים הפנטסטיים, ולמרות שלטעמי אפשר היה לקצץ קטעים בערך ממחציתו והוא היה יוצא נשכר מכך, נסחפתי עם הסיפור, נקשרתי אל האחיות ואל בנות בריתן, והערכתי את האמפתיה שמצאה דווקא הסוררת שבאחיות כלפי האויב שבא להשמידן.
לי עברון תרגמה בלשון נאה, כפי שניתן להתרשם מן הציטוטים שבפסקאות הקודמות, חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית יפה למראה, והספר מומלץ.
ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.
אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.
דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.
אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.
הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.
קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.
"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.
"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.
ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".
סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.
את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.
אדם יושב ברכבו, ממתין לאור ירוק. רגע לפני שהאור מתחלף, הוא מתעוור. האדם שמתנדב להסיע אותו לביתו מתעוור אף הוא. כך גם רופא העיניים שאליו פנה בבקשת עזרה, והמטופלים שהמתינו אתו לתורם, ואשתו של העיוור הראשון. בשונה מאובדן ראיה רגיל, המתבטא בחשכה, העיוורים החדשים טובלים בלבן זוהר. המגפה הלבנה מתפשטת במהירות, והשלטונות נוקטים בצעדים קיצוניים. אלה שכבר התעוורו, וגם אלה שחשודים כנשאים, נכלאים בתנאים לא תנאים במבנה ששימש בעבר כבית משוגעים. לאנשי הצבא השומרים עליהם מורים לירות על מנת להרוג את מי שינסה לצאת. מזון ניתן להם במשורה, שירותים אחרים אינם ניתנים כלל. העיוורים מופקרים לגורלם במבנה בלתי מתוחזק, שאכן הופך בתוך זמן קצר לבית משוגעים.
אשה אחת נכנסת להסגר מרצונה. כשרופא העיניים נלקח מביתו, טוענת אשתו שגם היא עיוורת, ונלקחת אף היא. כדי לא להיות קורבן לתסכולם של העיוורים, או כדי לא להפוך למשרתת שלהם – משימה בלתי אפשרית משום שמספרם עולה בהתמדה – היא מסתירה את החריגות שלה.
סאראמאגו מגולל יום אחר יום את ההתרחשויות בהסגר, שבו מהווה הקבוצה הגרעינית שסביב הרופא ואשתו חבורה מלוכדת נפרדת. לאיש מהם הוא אינו מעניק שם, והם מזוהים באמצעות המאפיין הראשון שבו הוצגו בספר: הרופא, אשת הרופא, העיוור הראשון, אשת העיוור הראשון, הזקן בעל הרטיה השחורה, הבחורה במשקפים השחורים, הילד הפוזל. כשהמגפה תתקוף את המדינה כולה, כולל החיילים שבשער, והסגר יאבד משמעות, תוסיף הקבוצה לשמור על לכידות.
אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים כשאין מי שמסתכל עליהם. "אל תחשבי שהעיוורון הפך אותנו ליותר טובים", אומר הרופא לאשתו. "הוא גם לא הפך אותנו ליותר גרועים", היא מאמינה. בעלה סקפטי יותר: "אולי, אבל אנחנו מתקדמים לקראת זה". ימים יוכיחו שצדק. אנשים גונבים מזון זה מזה, מטנפים את המקום ללא בושה, ומתבהמים בחסות האנונימיות. כל דאלים גבר גם בנסיבות בהן נדרשת חמלה: אחד העיוורים, המחזיק ברשותו אקדח, מארגן כנופיה המשתלטת על כל המזון, ודורשת תמורתו תחילה חפצי ערך ואחר-כך את הסגרת הנשים לשימושם.
את החסד והחמלה, את היכולת להתאחד ולתמוך, מעניק סאראמאגו לנשים. אשת הרופא היא, כאמור, היחידה שמסוגלת לראות, הן במובן הפיזי והן בכושרה לראות נכוחה. החמלה שהיא מרעיפה על חברותיה המעונות יוצרת כוח נשי, היופי היחיד בתוך הכיעור. אפיזודה עוצמתית מתוארת אחרי שמגיע תורן להאנס על ידי העיוורים התוקפנים, כדי לקבל את מנות האוכל המיועדות לחדר בו הן שוהות יחד עם גברים אחרים. אשת הרופא מוצאת דרך לרחוץ את גופתה של אשה שלא עמדה בסבל, ונשות החדר כולן רוחצות זו את זו, מסירות מגופן את זוהמת מגעם של הזרים. הגברים בחדרן, כותב סאראמאגו, "לא ראו, לא יכלו לראות", ותוספת ה"יכלו" מקפלת בתוכה את כל ההבדל שבינם ובין הנשים. "צדק מי שאמר שהעיוור הגרוע ביותר הוא זה שלא רוצה לראות", יאמר הרופא במועד מאוחר יותר. הכוח הנשי שומר על לכידותו גם לאחר היציאה מההסגר, כשהתנאים נעשים מעט קלים יותר. "אנחנו האשה היחידה בעולם שיש לה שתי עיניים ושש ידיים", אומרת אשת הרופא לאשתו של העיוור הראשון ולבחורה במשקפים השחורים.
הספר שופע רעיונות, לפעמים הם ברורים ומפורשים, כמו הגילוי שיד נעלמה, אולי ידו של הכומר, כיסתה את עיני דיוקנאות הקדושים בכנסיה – "הכומר הזה כנראה חולל את חילול הקודש הגדול ביותר בכל הזמנים ובכל הדתות, הצודק מכולם, והאנושי באופן הכי רדיקלי, כשבא לכאן להכריז סוף סוף שאלוהים אינו ראוי לראות". לפעמים הרעיונות מסתתרים בתוך חילופי דברים סתמיים לכאורה, ויש לקרוא בתשומת לב כדי לקלוט אותם. למעשה, הספר ראוי ליותר מקריאה אחת כדי להתרשם ממנו, לא רק מיכולתו של סאראמאגו לספר סיפור, אלא בעיקר מכשרונו לארוג לתוכו את רעיונותיו.
הספר מעניין לקריאה בכל עת, אך יש בו משמעות נוספת בתקופה זו, כשהמלים מגפה, סגר וחיסון הן חלק מחיינו. בימי הקורונה הראשונים היו שאמרו כי אין ספק שנצא מן המגפה ענווים יותר, מתחשבים יותר. זה לא קרה לנפגעי המגפה הלבנה של סאראמאגו, זה לא קרה כאן. "הנס היחיד שאנחנו יכולים לחולל הוא שנמשיך לחיות", אומרת אשת הרופא, "לתמוך בשבריריות של החיים יום אחר יום, כאילו הם עיוורים שאינם יודעים לאן ללכת, ואולי ככה זה באמת, אולי הם באמת לא יודעים, הם מסרו את עצמם לידינו אחרי שנתנו לנו תבונה, ותראו לאן הבאנו אותם". חומר למחשבה.
במאמר מוסגר אוסיף שלמרות ש"על העיוורון" הוא כנראה הפופולרי ביותר מבין ספריו של סאראמאגו, הוא אינו ממריא לגבהים של "הבשורה על פי ישו", "דברי ימי מנזר" ו"רפסודת האבן". משום שהוא ממוקד יותר מהם, אין בו אותה מידה של מגוון סיפורי ורעיוני עשיר שמעניק לספרים האחרים תחושה של תגלית מסחררת. אין בכך משום אי המלצה על ספר זה, כי סאראמאגו מבריק גם ביצירה "חדגונית" יותר. מרים טבעון תרגמה נפלא, כרגיל, והספר קריא, מעניין ומומלץ.
בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.
כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.
"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.
בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.
את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.
לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי בספר.
נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".
"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.
בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.
גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.
גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.
למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.
חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".
גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.
אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.
"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.
בשנות החמישים של המאה העשרים, מלאני, אשה צעירה שחלתה בשחפת כשהיתה בהריון, מרותקת למיטתה. נמנע ממנה לשחק עם התינוק, שהוא כבר בן שבעה חודשים, נמנע ממנה קשר אינטימי עם בעלה. בפתחו של הסיפור היא מקבלת בשורה טובה: הבדיקה האחרונה הראתה שהיא בדרך להבראה, ואם גם הבדיקות הבאות תהיינה שליליות היא תוכל לשוב לחיי שגרה. כדי לזרז את התהליך, מציע הרופא למלאני לעבור לשכב בסלון בשעות שבהן הוא מוצף אור שמש. סוף-סוף נמצא שימוש לשזלונג הויקטוריאני המסורבל והמכוער שקנתה בדחף של רגע ממש לפני שרותקה למיטתה. בתחושת אקסטזה נרדמת מלאני, מודעת בלי משים לשמים ולפרחים ולמוזיקה, לליטוף האויר החמים, וגופה היה בטוח סוף-סוף באושר שיבוא.
כשהיא מתעוררת, או גולשת לסיוט, או נתקפת שיתוק שינה, היא מוצאת את עצמה על אותו שזלונג, אבל קרוב לתשעים שנה לפני זמנה, בסביבה אחרת, מוקפת אנשים בלתי מוכרים לה. מדבריהם של אותם אנשים ומהתנהגותם היא מסיקה בהדרגה ששמה כעת מילי, שהיא חולת שחפת במצב קשה, ושחוותה ארוע טראומטי. בו זמנית היא מלאני ומילי, מנסה לנווט בתוך הכפילות, להבין כיצד אירעה, ולהציל את שתיהן.
ניתן לקרוא את הספר כתיאורו של סיוט מטיל אימה, שעוצמתו נובעת הן מן הבלבול שחווה מלאני והן מהקוים המקבילים בחייהן של שתי הנשים. שתיהן, כאמור, חלו בשחפת, שתיהן חוו לידה אך נמנע מהן הקשר עם ילדיהן. אבל נראה לי שיש בו יותר מסיוט גרידא, ומה שמשותף ושונה בחייהן של מלאני ומילי בא לומר אמירה משמעותית על מצב האשה. למרות שנראה כי חירותן של הנשים התרחבה עם השנים שחלפו, מלאני ומילי מתנהלות במסגרת מגבילה, מתמרנות כדי לזכות בשליטה מסוימת על חייהן, מתוסכלות מכל מה שלא ניתן לממש. מרגניטה לסקי מתיחסת לענין זה הן במה שמשתמע מן העלילה והן באמירות מפורשות כגון אלה: ברגע של חילוקי דעות בין מלאני לבעלה, היא נכנסה לנעלי האשה הקטנה והטיפשונת שהגבר שלה יודע הכי טוב, ובכל זאת המשיכה לשדלו בקסמה הנשי-ילדותי […] היא הרימה אליו את עיניה, חתלתולה שובבה אך צייתנית; כשהיא מנסה להבין את סביבתה של מילי, היא חושבת בכעס: "לו רק הייתי אחת הנשים המשכילות האלה", וטינה ישנה התעוררה בה שוב, טינה שנקברה מזמן בחיי הנישואים.
"השזלונג הויקטוריאני" כתוב בצמצום ובאיפוק, אך ממחיש היטב את הבלבול המסויט שחווה מלאני. תומר בן אהרון תרגם יפה, והספר מוסיף להדהד גם אחרי סיום קריאתו.
"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.
"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:
"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".
קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…
העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.
מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.
יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.
"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.
"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".
חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.
נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.
למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.
הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.
למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.
(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).
.jpg)
סקירות ספרים 