תגית: נשים

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

כותרת משנה: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה

הנשים המוזכרות במקרא זוכות בדרך כלל להיות מונצחות רק בשל הקשר שלהן עם הגברים. אנו מקבלים תיאור של מה שקרה להן, אבל להן עצמן רק לעתים נדירות ניתן קול. כך גם במדרש, במשנה ובתלמוד. לדרך הסיפור הזו יש קשר אמיץ לתפיסה הרואה באשה רק עזר כנגדו של הגבר, ובהדרתה מן המרחב הציבורי, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה". במבוא לספר מצטטת עליזה שנהר כמה מובאות מן המקורות שמעידות על הגישה הגברית של אותה תקופה (ולמרבה דאבון הלב יש המחזיקים, ואפילו מחזיקות, בעמדה דומה גם היום): "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט, ע"ב), "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כא, א ב), "אשה גולם היא ואיננה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בועליך עושיך" (בבלי, סנהדרין כב, ע"ב). בספר שלפנינו הכותבת מנסה לקרוא בין השורות, או לנחש, מה חשו הנשים שבסיפורים. חשבתי שהתוצאה תהיה ספר פמיניסטי מתלהם, אבל למעט אמירות בודדות שנראו לי מוגזמות, הספר – למרות היותו בעל מסר ברור, ולמרות הסימפטיה הגלויה שהוא רוחש לגיבורותיו – משכנע באוביקטיביות (ככל שניתן) המחקרית שבו. כלומר, אין צורך להיות אשה כדי להזדהות עם הדמויות המושתקות.

כל פרק מפרקי הספר מביא את סיפורה של דמות אחת, לפעמים יחודית, לפעמים מייצגת דמויות דומות. הגר השפחה המגורשת, ובמקביל לה שרה הגבירה המתוסכלת בעקרותה. לאה האשה השנואה, ויחד איתה רחל אחותה ושתי השפחות הניתנות ליעקב על ידי האחיות. דינה הנערה הנאנסת, וגם תמר שנאנסה על ידי אמנון אחיה. אבישג הבתולה הנצחית, שהיא כחפץ בבית המלך. רצפה בת איה הנאבקת בכוחותיה הדלים על כבוד בניה המומתים והמוקעים, בדומה לאנטיגונה שנאבקה על כבוד אחיה המת. בת יפתח, שאפילו שם לא ניתן לה בסיפור המקראי. פילגש בגבעה, שבשל מעמדה הנחות היה גורלה מוות אכזרי. בכל פרק מתבוננת הכותבת במערך הכללי של הדמויות בעלילה, ומסיקה מן הטקסט התנ"כי המצומצם, ממה שנאמר בו וממה שהושמט, על אורחות החיים באותן תקופות, ועל משמעות היות אשה בעולם שחוקיו נכתבו על ידי גברים.

מכיוון שהסיפור המקראי נוקט לשון צמצום, מובאות בכל פרק הרחבות ופרשנויות שניתנו לו במדרש. כאמור, עמדת המספר המקראי ועמדת המדרשים זהה. הקריאה המתקנת בסיפורים אלה הגיעה הרבה יותר מאוחר, ולדמויות שמתוארות בספר ניתן ביטוי רחב באמנות, בשירה, בפרוזה, במחזות ובמוסיקה. עליזה שנהר מתיחסת גם לקריאה המתקנת הזו, ולביטויים השונים שקיבלו בה הסיפורים מן המקורות.

נהניתי מאוד מן הספר, בעיקר מכיוון שהועשרתי ממנו. אהבתי את ההרחבות מעבר לטקסט המצומצם (כמו לדוגמא ההקבלה בין החיפוש אחר נערה שתחמם את דוד לחיפוש אחת מחליפה לושתי עבור אחשוורוש, או ההדגמה כיצד שימוש במלים מסוימות מאפיין מצבים זהים בתקופות שונות). אהבתי מאוד את הניתוח הספרותי של הטקסט המקראי, הוא היה עבורי בגדר חידוש מרתק. אהבתי את הדרך החומלת בה הכותבת מתארת את הדמויות השונות, ואת הכשרון בו היא בוראת להם אופי ותחושות. עניין אותי להיווכח לאילו כיוונים לקחו היוצרים המודרנים את סיפורי המקרא. הספר הוא המשכו של ספר קודם, "זמן אשה", שגם בו תוארו סיפוריהן של נשים במקרא, ואין ספק שארצה לקרוא גם אותו. למרות שזהו ספר עיוני, הדרך בה הוא נכתב מעניקה לו גם נופך סיפורי, ומצאתי שאני מגלה מחדש סיפורים שהכרתי היטב, כמו סיפורה של הגר, ולומדת סיפורים שמעולם לא הקדשתי להם תשומת לב, כמו סיפורה של איה בת רצפה.

על הכריכה מופיע ציורו של גוסטב דורה, בת יפתח מקבלת את פני אביה. גוסטב דורה ידוע בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו, ומבחר מהם – כמו גם איורים נוספים משלו – תוכלו לראות כאן.

מומלץ

פרדס

2011

"לצאת אל החיים" הוא סיפורה של רות וייס, בת להורים יוצאי דופן, בעלי אישיות מורכבת (שלא לומר חולנית), שנאבקת על דרכה בחיים. נאבקת היא בעצם מילה נמרצת מדי, לפחות בכל מה שנוגע לחלקו הראשון של הספר, כי רות לא ממש נלחמת, יותר נסחפת, ובעיקר בורחת אל הספרים. היא הופכת לפרופסור לספרות, ומקדישה את מרבית זמנה האקדמי לחקר מקומן של הנשים בספרים של באלזק, בעיקר ב"אז`ני גראנדה". בסופו של הספר היא מוצאת דרך להשלים עם עצמה.

לפני הספר הזה קראתי שניים אחרים של אניטה ברוקנר – "ידידה מאנגליה" ו"משפחה וידידים" – ולא התלהבתי. יחד עם זאת היתה לי תחושה שהספרים שלה ראויים לקריאה חוזרת (אבל כרגיל ספרים חדשים דוחקים את רגלי הישנים). בשל התחושה הזו דפדפתי בחנות ב"לצאת אל החיים", והפתיחה שלו כבשה אותי לגמרי.

ד"ר וייס, בגיל ארבעים, ידעה שהספרות הרסה את חייה. 
בדרכה המעמיקה והאקדמית זקפה זאת לחובת חינוכה המוסרי הלקוי, שהורה לה – בתיווכם של אמה ואביה החלוקים, שחברו יחד אך הפעם הזאת – כי תהגה בקורות אנה קארנינה ואמה בובארי, אבל תלך בעקבות דייויד קופרפילד ודוריט הקטנה.
אך לאמיתו של דבר החל הכל ימים רבים קודם לכן, כאשר ברגע נשכח בשחר ילדותה נרדמה, מכושפת, לקול אומנתה הלוחשת: "סינדרלה הלוך תלך אל הנשף". 
הנשף לא התקיים מעולם.

אחר-כך התברר שההבטחה, שהיתה עבורי גלומה בפתיחה, התממשה, וזהו הטוב בספריה, לטעמי.

על הכריכה האחורית של הספר נכתב המשפט הבא, שאני מאוד מסכימה אתו: "כתיבתה המעודנת, המתוחכמת וההומריסטית, מצטיינת באיפיון מבריק של דמויות ובייצוג חריף ואירוני של סטריאוטיפים. חומרים מלודרמאטיים של "רומאן למשרתות", שאין להניחו מן היד, עוברים אצלה הסבה לספרות מתוחכמת, מודעת לעצמה".

A Start in Life – Anita Brookner

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1988 (1981)

תרגום מאנגלית: אילנה דן