תגית: נתניאל הות'ורן

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"האנשים היו אז בשלבים הראשונים של הנהגת אורח חיים נטול שמחה, והיו צאצאיהם של האדונים שידעו בזמנם כיצד לשמוח […] הדור הראשון, בני המהגרים הראשונים, עטו על עצמם את הכהה שבגוני הפוריטניות, והאפילו בכך את פני האומה עד שלא היה די בכל השנים שאחר כך להאירן"

הסטר פרין, שהגיעה אל המושבות באמריקה ללא בעלה, ילדה בת מחוץ למסגרת הנישואין. במאה השבע-עשרה בניו-אינגלנד הפוריטנית היה זה חטא בל יכופר. השופטים, שבעיני חלק מן ההמון המקומי נראו רחמנים מדי, גזרו עליה הוקעה פומבית במשך שעות על במת הגרדום, ונשיאת האות A על חזה לנצח כדי להכריז על פשע הניאוף. נושאת את התינוקת פרל בזרועותיה, כשעל חזית שמלתה רקומה האות במיטב כשרונה היצירתי, יצאה הסטר לשאת את עונשה. הקהל, שהתכנס לצפות בה, הרגיש כי האות הבוהקת "השפעתה היתה כשל כישוף המרחיק אותה מן היחסים הנהוגים בין בני אנוש, וכולא אותה בזירה כלשהי לבדה".

הסטר ופרל השתכנו בבית בודד, והסטר שקעה בעבודות תפירה ורקמה עבור תושבי המקום, וגם בעבודות צדקה. גם אם כישוריה ומאמציה זכו להערכה (היו שהחלו להתייחס אל האות A לא במשמעות המקורית אלא כ-Able), היא נותרה מבודדת, יעד לסקרנות, להטפות, להצקות. מעגל ריק הקיף אותה. בכל רגע יכולה היתה לשנות את גורלה במו ידיה. כל שהיה עליה לעשות היה להסתלק מניו אינגלנד ולהסיר את האות. היא בחרה להשאר. "כאן, היא אמרה לעצמה, הוא מקום חטאה, וכאן צריך להיות מקום עונשה עלי אדמות; וכך, אולי, יטהרו בסופו של דבר ייסורי חרפתה היומיומית את נשמתה ויטפחו טוהר תחת זה שאיבדה; טוהר שיש בו יותר מן הקדושה בזכות סבלה".

מכל היבטי הספר, ההחלטה הזו נראית לי המשמעותית ביותר, ואולי גם העצובה ביותר. הסטר היא אשה חושבת, מסוגלת למסקנות עצמאיות. הבידוד שנכפה עליה נתן לה את השהות ואת החופש להתבונן בקהילה מנקודת מבט יחודית. כך, בין השאר, היא מבינה כי החטא הגדול של חייה היה ההסכמה להנשא ללא אהבה. היא מתבוננת בבתה, תוהה על גורלן של הנשים בעולם שהיא מכירה, ומגיעה למסקנה שנדרש מהפך כדי שנשים תהיינה שלמות עם קיומן. "ראשית יש למחות את כל המערכת החברתית ולבנות חדשה תחתיה. אחר כך יש לשנות מן היסוד את מהות המין האחר". ולמרות העצמאות המחשבתית הזו, החינוך הפוריטני השריש בה לחלוטין את תחושת החטא, והיא נושאת את האות ומתייסרת מרצונה.

אביה של פרל, שעל זהותו הסטר שומרת בסוד, סובל עוד יותר ממנה מאותה הסיבה. כלפי חוץ הוא מכהן ככומר, אך הכניעה החד-פעמית שלו לאהבה ולתאווה משבשת את בריאותו הנפשית והגופנית. הוא חש כזיוף, ומייסר את עצמו בשוטים, פשוטו כמשמעו. "שום אדם אינו יכול לאורך זמן לעטות חזות אחת למען עצמו ואחרת למען הציבור, בלי שיאבד בסופו של דבר את היכולת לומר איזו מהן היא האמיתית". שנים מספר אחרי לידתה של פרל, הסטר, שמבקשת להציל את הכומר מנוכחותו של בעלה, היורד לחייו מבלי שיחשוף את זהותו, מציעה לו להסתלק יחדיו למקום אחר. הכומר נענה, נדמה שהדברים יסתדרו, אך גם לו, כמו להסטר, אין את היכולת למחול לעצמו. חינוך מאיים ומדכא נחקק עמוק.

נתניאל הותורן, צאצא של אותה קהילה (כולל השופט התליין ממשפטי סיילם, ג'ון הותורן), מותח בספר ביקורת על הפוריטניות, ומבקש את חירות המחשבה. הוא עושה זאת באמצעות סיפור מורכב ועשיר בפרטים, המאירים את הפינות החברתיות החשוכות.

את הספר פותחת הקדמה ארוכה בשם "בית המכס", המתארת את תקופת שירותו של הסופר כמנהל בית המכס בסיילם. הקישור ל"אות השני" נעשה באמצעות מציאת האות ותיאור של הפרשה בין מסמכים עזובים בבית, אבל ההקדמה עומדת בפני עצמה כתיאור שנון של ההתנהלות המנהלית והחברתית באותה תקופה. למהדורה השניה של "אות השני" הקדים הותורן הקדמה נוספת, ובה הסביר, משועשע כלשהו, מדוע למרות התרעומת שעוררה ההקדמה המקורית, יותיר אותה על כנה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אמילי בודק.

הספר נכתב לפני קרוב לשתי מאות, מתאר ארועים שארעו כמאתים שנה קודם לכן, ובכל זאת הוא רענן ורלוונטי ומעניין מאוד, ולכן מומלץ.

The Scarlet Letter – Nathaniel Hawthorne

כרמל

2003 (1850)

תרגום מאנגלית: סיגל אדלר

כשאשתו של נתניאל הות'ורן נסעה לענייניה למשך כשלושה שבועות, ובנותיה מתלוות אליה, נותר הסופר בבית עם בנו ג'וליאן בן החמש ועם ארנב המחמד שלו באני. במשק הבית הועסקה סוכנת, אך עיקר הטיפול בילד הופקד בידי אביו, שלא הורגל לכך. את חוויותיו מאותם ימים העלה הות'ורן על הכתב.

ג'וליאן, כפי שאביו מתאר אותו, הוא ילד טוב מזג, חברותי, דברן בלתי נלאה, ולהוט לפעילות. כמו מרבית ההורים, גם הות'ורן נע בין מסירות לילד והתפעמות ממנו, לצורך בפרטיות ובמנוחה. "או שיש לי היום פחות סבלנות מהרגיל", הוא כותב בתיאור אחד הימים הראשונים, "או שהאיש הקטן תובע נתח גדול יותר ממנה; אבל באמת נראה כאילו הוא מציג לי יותר שאלות, תביעות ואבחנות משאפשר לצפות מאב בן תמותה לשאת. הוא כמעט גורם לי לא למשול ברוחי, לא מניח לי לרגע, תוחב את מילותיו בין חלקי כל משפט שאני קורא, ומרסק כל בדל מחשבה לאלפי רסיסים". "ביסוד גיבוב המלים האין סופי שלו", הוא כותב באחד הימים האחרונים, "עומד הצורך ברגש של שותפות. הוא רוצה להעשיר את כל הנאותיו בכך שימצא להן מקום בלבו של חבר. איני סבור שמרחפת עליו הסכנה לחיות חיים בודדים כמו אלה שחייתי אני". בין שני אלה משובצים רגעים של אוזלת יד – נסיונותיו החוזרים ונשנים וכושלים לסלסל את שערו של הילד, משעשעים – לצד רגעים של חיבה צובטת לב: "באגם הצטייד האיש הקטן בענף עץ ישן ויבש, הידק לקצהו גבעול קש והחל לדוג באמונה שהלב נצבט למראהָ", הוא מתאר רגע של מתיקות.

עשרים הימים הללו מתרחשים בעידן שחלף. האב ובנו יוצאים מדי יום להביא חלב לארוחותיהם; הציפיה לשוב האם והבנות כרוכה באי-ודאות בשל העדר יכולת לתקשר ולעדכן; קודי ההתנהגות מוקפדים על פי ערכי התקופה. היומן הקצר של הות'ורן, בנוסף על היותו תיעוד יומיומי של הטנדו אב-בן, מספק הצצה אל אורח החיים בסביבתו במחצית המאה התשע-עשרה. הסופר מספר מעט גם על מפגש עם הרמן מלוויל, על חובבת ספריו שסרה לבקרו, על כת השייקרים שהוא מקווה כי תחלוף מן העולם, ותיאורי הנוף שלו מציירים את תמונת הרקע של קורותיו עם ג'וליאן ועם באני, שאת האחריות עליו הוא מייחל להעביר לידים אחרות. היומן, שתחילה יצר אצלי רושם של תיעוד סתמי, הפך במהרה למסמך מעניין בשל תובנותיו של הות'ורן המתבונן בילד, ונדמה לי שכל הורה, אב או אם, ימצא בו נקודות משיקות לחוויותיו.

"הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי", הוא כותב זמן קצר לפני שובן של אשתו ובנותיו, "כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו […] לשום גבר אין אשה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!".

התרגום של יורם נסלבסקי יפיפה, והכריכה שעיצבו שחר פנחס גרינוולד ולירן שפירו מושכת עין והולמת.

מתוק ומומלץ.

Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa – Nethaniel Hawthorne

תשע נשמות

2023 (1851)

תרגום מאנגלית: יורם נסלבסקי