"ספר משפחתי" ראה אור לראשונה ב-1980, ויצא כעת במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים במלאות עשור לפטירתו של קישון. הספר מאגד עשרות קטעי סאטירה קצרים שנכתבו במשך שנים, הסובבים ברובם סביב חיי המשפחה של הסופר. אבל יש בשם הקובץ כדי להטעות, שכן המכלול כולו אינו מתמקד רק בתוך הבית פנימה, אלא יוצר מיקרו קוסמוס מדויק של החיים בארץ. ואולי "החיים בארץ" היא הגדרה מצמצמת, ויעידו אינספור התרגומים של ספריו לעשרות לשונות.
יש מעין "סיכון" בחזרה לספרים שאהבתי לפני עשרות שנים. יכול להיות שהזמן שיווה לספרים של פעם מעטה נוסטלגי מתוק, ובהחלט יכול להיות שמה שהלהיב אותי אז לא מלהיב אותי היום. עם קישון, כך הסתבר לי השבוע, הסיכון הזה לא קיים. קראתי וצחקתי ונהניתי, ואפילו קטעים שזכרתי כמעט בעל-פה לא נשחקו עם השנים (את הקובץ הזה לא קראתי בעבר, אבל נכללים בו כמה קטעים שאני מכירה מספרים אחרים). לכאורה, פרטי הטריוויה בספר היו רלוונטים לזמנם, ונראים ארכאים כיום – מכונת כתיבה, חיים בלי טלפון צמוד, ערוץ בודד בטלויזיה, תקליטים – אבל הפרטים האלה הם רק הרקע. כשרונו היחודי של קישון הוא בתפיסת האדם בתוך הסיטואציה, ובהיבט הזה הספרים שלו לגמרי עדכניים. מעניין למצוא בספר קטעים על תופעות שנראות לנו חדשות, ומסתבר שכבר היו דברים מעולם. לדוגמא, מרבים לדבר ולהתלונן על האלימות ועל התרופפות המשמעת בבתי הספר, כאילו רק אתמול היו הדברים שונים. ב"ספר משפחתי" מוצאים שבדיוק על אותה תופעה התלוננו ב-1980, אולי עוד קודם. קצת מעמיד בפרופורציה את הגישה של "בזמננו זה היה לגמרי אחרת". סגנון הכתיבה של קישון מבודח, אבל התוכן רציני. אפשר לקרוא את הספר בחיוך, ואפשר לצלול פנימה אל הפרטים, ולגלות את כל מה שמעצבן בחיי היומיום. השילוב של השניים הוא שהופך את קישון לאל-זמני.
בעיני קישון הוא גאון, ההשפעה שלו על השפה העברית ועל התרבות המקומית מרשימה ביותר, בפרט אם לוקחים בחשבון שלמד עברית רק אחרי גיל עשרים וחמש. כשרונותיו לא התמצו בכתיבה ספרותית ועתונאית בלבד, הוא היה גם יוצר סרטים מחונן, ודי אם נזכיר את המועמדות לאוסקר והזכיה בגלובוס הזהב של "השוטר אזולאי" המרגש ו"סלאח שבתי". "תעלת בלאומילך" מצחיק אותי עד דמעות גם בצפיה חמישית.
אני, למותר לציין, ממליצה על הספר.
ידיעות ספרים
2014
סקירות ספרים 