תגית: סביון ליברכט

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.

בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.

כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.

מומלץ.

ספרית פועלים

1988

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000