תגית: סוכן זיגזג

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף