תגית: סומליה

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית. בשנות ילדותה נדדה ממדינה למדינה (ערב הסעודית, קניה ועוד), חלקית בשל פעילותו הפוליטית של אביה שהתנגד לממשל הסומלי, וחלקית משום נטישתו של האב את המשפחה מרצונו או בשל פעילותו לסרוגין. כשהיא מתארת את ילדותה ואת נערותה, עולה תמונה של משפחה לא מתפקדת, בעיקר משום שהיתה נטועה בתוך תרבות שבטית ודתית, שבה אלימות ודיכוי היו חלק בלתי נפרד מן החיים. הסבתא היתה רודנית, האם היתה פנאטית ואלימה – לפי הפרשנות של אייאן שתיהן נהגו כך משום שלא יכלו לקבל באמת, למרות חזותן הכנועה, את נישואי בעליהן לנשים נוספות. אחיה של אייאן נהג באלימות קשה כלפיה וכלפי אחותה, משום שכך תפס את תפקידו כגבר בבית, ולא היה מי שימחה. אייאן חונכה לכניעות כלפי אללה וכלפי כל הגברים כולם, ומגיל צעיר מאוד גודלה להיות אשה נאמנה לגבר שיהפוך להיות אדונה לאחר שתעזוב את בית אביה ואחיה. כמו יותר מתשעים אחוז מן הילדות בסומליה, עברה גם היא את תהליך המילה הברברי, שנועד לשמור על תומתה עד לנישואיה. כשאביה חזר לגור עם המשפחה, הוא מצא לאייאן בעל, גבר מוסלמי שחי בקנדה. היא נשלחה לגרמניה כדי לקבל דרכון לקנדה ולטוס לשם, אבל ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לרגע קט, עלתה על רכבת להולנד, וביקשה שם מקלט. ברבות הימים הפכה לאזרחית הולנד ואף לחברת פרלמנט, ולקחה על עצמה מעין מסע צלב נגד הפנאטיות האיסלמית, ונגד דיכוי הנשים המוסלמיות. את כל הפרשה המרתקת הזו גוללה בספרה המרשים עד מאוד, "כופרת", ואני שמחה על ההזדמנות להמליץ עליו.

"נוודת" הוא מעין ספר המשך, המספר על קורותיה לאחר שעזבה את הפרלמנט ההולנדי ועברה להתגורר בארה"ב. שני הספרים הם למעשה יצירות שמונעות על ידי אג'נדה ברורה, אך בעוד ש"כופרת" יכול להקרא כאוטוביוגרפיה שמסר בצידה, "נוודת" הוא בעיקר מסר, שסיפורים מחייה של אייאן משמשים לו כרקע.

כמי שבאה מן העולם המוסלמי, אייאן טוענת להיכרות מעמיקה עם האיסלם, שהוא בעיניה רצחני ובלתי פשרני. היא סבורה שיש להפעיל את החינוך הציבורי במדינות שקלטו מהגרים מוסלמים, כדי שיחדל להיות כזה. החינוך לתפיסתה צריך לגרום למוסלמים להתייחס אל דתם בצורה ביקורתית. לא לפחד לשאול שאלות, לא להרתע מסינון החוצה של הצדדים האלימים שבה.

התנועה הפמיניסטית נקראת להרחיב את פעילותה לטובת מליוני הנשים המוסלמיות המושפלות ומדוכאות, אלה שנכלאות בביתן, שאסור להן לצאת ללא ליווי גבר, שנגזר עליהן להתנהל מאחורי בדים ועטיפות, שנחשבות לרכוש אבותיהן ובעליהן.

גם הכנסיה הנוצרית נדרשת להרתם למאמץ. לתפיסתה של אייאן, הנצרות המתונה יכולה להציג דת של אהבה שתחליף את הדת של השנאה. למען האמת קצת קשה לי להבין את הפן הזה במשנתה, בעיקר על רקע תפיסת עולמה האתאיסטית, ועל רקע אי הסובלנות שמפגינים רבים בציבור ובמימסד הנוצרי.

בשני הספרים אייאן יוצאת חוצץ נגד הסלחנות המערבית כלפי עוולות האיסלם, בעיקר העוולות כנגד נשים. הגישה הפוטרת את הדכוי בטיעון ש"כך זה בתרבות הזו, ויש לשמר כל תרבות" נראית לה, וגם לי, פטרונית ומתנשאת. כאילו לא ניתן להסביר לאנשים ה"נחותים" האלה שיש משהו בסיסי רע מאוד בתפיסת האשה כשווה רק מחצית הגבר. היא לא מהססת לומר שאמנם כל האנשים נולדים שווים, אבל זה לא אומר שכל התרבויות שוות. תרבות שמאפשרת חופש ושוויון נעלה על תרבות שמפעילה ומצדיקה דיכוי והשפלה, ויש לפעול בכל הלהט כנגד האחרונה.

כבר שנים שאייאן חיה מוקפת שומרי ראש. הבמאי ואן-גוך, שיחד אתו יצרה סרט על הנשים המוסלמיות, נרצח, ואיומים על חייה הם ענין שבשגרה. יש להעריך את אומץ לבה להמשיך לעמוד באור הזרקורים, להמשיך לנדוד ברחבי ארה"ב ולשאת את דבריה בפני קהלים שונים. צריך להעריך את הלהט המפעם בה, שגורם לה לא לשקוט לאחר שזכתה בחופש בעצמה, אלא לנסות לזכות נשים נוספות באותו חופש.

למרות שכאמור הספר הוא יותר מסר ופחות סיפור, הוא מרתק בשני היבטיו. הסיפורים מחיי משפחתה ומקורותיה לאחר שהצליחה לחמוק מעניינים, והטיעונים וההצעות שהיא מעלה שווים קריאה ודיון. היא רהוטה מאוד, מיטיבה להתבטא, והקריאה בספר היא בו זמנית שוטפת ומעוררת מחשבות.

Nomad – Ayaan Hirsi Ali

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג