ליזה מלאמבת' / סומרסט מוהם

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

קרן זווית / סומרסט מוהם

הרופא הבריטי, ד"ר סונדרס, חי כבר שנים בדרום מזרח אסיה, מנותק ממולדתו, ומטפל בתושבי המקום. ככל הנראה נמחק מרשימת רופאי בריטניה, לא ידוע למה, אבל הוא מרוצה מחייו, אינו מתרפק על העבר, ורואה במקומו הנוכחי בית. מכריו מחבבים אותו, הוא מוערך כרופא וכאדם, וכפי שיאמר במהלך שיחה לקראת סיומו של הספר, הוא ניחן ביכולת לקבל כל דבר בהשלמה. כך מתאר הסופר את דמותו: "ד"ר סונדרס התעניין בבריות לאו דווקא מן הבחינה המדעית ולאו דווקא מן הבחינה האנושית. כל חפצו היה לבדר בהם את נפשו. הוא צפה בזולתו בשוויון נפש, וההנאה ששאב מגילוי מורכבויותיו של האדם לא נפלה במאומה מן ההנאה שעשוי מתמטיקאי לשאוב מפתרון בעיה. הוא לא השתמש במידע שהפיק. קורת הרוח שלו היתה אסתטית".

כשמצא עצמו על אי מרוחק, אליו נקרא לטפל בעיניו של סוחר עשיר, נקרתה לו ההזדמנות לצפות בבריות חדשות שעוררו את סקרנותו. להוט לשוב אל מקומו, וחסר סבלנות להמתין לספינה שתאסוף אותו, ביקש מרב החובל ניקולס לעלות על ספינתו הקטנה שתקרב אותו אל יעדו. ניקולס מעורר את התעניינותו של סונדרס, שמזהה בו את הנוכל העליז, איש מקצוע מן המעלה הראשונה, אך קפריזי שקשה לבטוח בו. אבל מי שמעורר בו סקרנות אמיתית הוא פרד בלייק, הצעיר הנלווה אל ניקולס. נראה בבירור שפרד אינו מעוניין בנוסעים נוספים על הספינה, למעט ניקולס וארבעה אנשי צוות, ומהתנהגותו עולה שהוא מסתיר סוד. ניקולס הדברן מספר שמישהו בסידני שילם לו כדי שיקח אתו את פרד להפלגה ארוכה, ללא יעד מסוים, אך הוא עצמו אינו יודע מה המניע לכך, ולמען האמת ממש לא אכפת לו.

אציין פה במאמר מוסגר, כי עד מחצית העלילה בערך לא ניתן כל רמז באשר למניע, ומשם ואילך השערותיו של הרופא הופכות מוצקות יותר, עד שפרד מתוודה לבסוף מרצונו. מי שמבקש ליהנות מתהליך החשיפה טוב יעשה אם ידלג על ההקדמה שכתב הסופר, ובה סיפר על ההשראה לדמותו של פרד, כולל המניע וכולל מה שעלה בגורלו של הצעיר.

אחרי שיט מטלטל בים סוער, שמנער את הרופא מאדישותו, הם עוגנים באי, שבו מזדמנות לו דמויות נוספות לתצפיותיו. השלושה פוגשים את פריט', בעל מטעים שירד מנכסיו, ושקוע ראשו ורובו בשירה פורטוגלית; בתו לואיז המנהלת, בשלווה, כך נדמה, את משק ביתו; ואריק, דֶני ענק טוב לב, שמאוהב בסביבתו, ומאוהב אף יותר בלואיז. האידיליה השורה על המקום עתידה להתנפץ, וכשתתרחש טרגדיה יסכם השוטר המקומי: "הם טועים בבואם לחיות בגפם במקום שכזה. שוקעים במחשבות. נתקפים געגועים לבית. החום מתיש. ויום אחד אינם יכולים עוד לשאת זאת ופשוט תוקעים להם כדור בראש".

עוד דמות מעניינת בספר, זו של אה-קיי, המשרת המקומי של ד"ר סונדרס, תמיד מחייך, תמיד ממלא את תפקידו. נראה שהוא היחיד שאת אישיותו הרופא אינו מתאמץ לפצח. עלו בזכרוני הדברים שכתב מוהם ב"אה קינג" אודות מגבלותיו של הסופר שאינו בן המקום. הוא "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה".

עלילת הספר מתנהלת בעצלתיים, רווית שיחות, הרהורים ותיאורי סביבה ואווירה. לקראת סיומה מתרחשת, כאמור, טרגדיה, שאחת מתוצאותיה היא מעין עימות בין שלוותו האדישה והמשלימה של הרופא לשאיפות התוססות של הצעירים. "עד מהרה, כאותו אדם על אי בודד, תלמד לוותר על הרצוי ולהפיק את המירב מן המצוי. מעט שכל ישר, מעט סובלנות, מעט חוש הומור – ואין לך מושג מה בנוח תוכל לחוש עצמך על כוכב הלכת הזה", כך אומר הרופא. ופרד מגיב: "השלמה? זה המקלט של המנוצחים". ובשיחה נפרדת אומרת לואיז: "איני רוצה לחיות את חלומו של אחר. אני רוצה לחיות את חלומי שלי".

כמו ספריו האחרים של סומרסט מוהם, גם הספר הזה שופע אבחנות מעניינות על נפש האדם, ומשלב במיומנות את חווית החיים בעולם זר הרחק מן המולדת עם תיאורי הטבע ועם עלילה מושכת.

מומלץ.

The Narrow Corner – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1932)

תרגום מאנגלית: שלומית אריאל

הסוכן הבריטי / סומרסט מוהם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

988422

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא בחלקה הגדול פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

אה קינג / סומרסט מוהם

392997

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה

הצעיף הצבעוני / סומרסט מוהם

4368711

כשניסיתי לספר במילותי שלי את עלילת "הצעיף הצבעוני", התקבל אצל השומע הרושם שמדובר בטלנובלה: צעירה נישאת לגבר שאינו מתאים לה, ושהיא אינה אוהבת, רק כדי שאחותה הצעירה ממנה לא תינשא לפניה. הזוג מרחיק בעקבות עבודתו של הבעל מאנגליה להונג-קונג, שם האשה מוצאת מאהב. הבעל הנבגד מגלה מה מתרחש מאחורי גבו, והמאהב מתנער מההבטחה שנתן בחצי פה לעזוב את אשתו למען הצעירה. כדי להמנע מחרפת הגירושים (מדובר בתקופה של לפני כמאה שנים) הבעל כופה על אשתו להתלוות אליו לאזור מוכה כולרה בסין, והזוג ממשיך לחיות בצוותא במרירות ובטינה (פרטים אלה מופיעים על כריכת הספר, ולכן אינם בגדר ספוילר של ממש, ומכל מקום, עיקרו של הספר מתרחש לאחר מכן). כשמתארים כך את העלילה, היא נראית שגרתית למדי וחסרת יחוד, ושלושת העיבודים הקולנועיים (החופשיים למדי) של הספר אכן גלשו לרומנטיות, תוך שהם משנים את הפרטים המהותיים ביותר של הסיפור. סומרסט מוהם מספר זאת, כמובן, טוב יותר, והסיפור עצמו הוא רק מסגרת לעלילה האמיתית, שמתרחשת ברובה בלבה ובמוחה של קיטי, גיבורת הספר.

במיי טאן פה, העיר מוכת המגפה, הרחק מביתה, הרחק מאורח החיים שהורגלה לו, ולאחר השבר הגדול של נישואיה, קיטי, אשה שטחית שחיה את הנאות הרגע, עוברת תהליך עמוק של יציאה מתוך עצמה, של קבלת השונה ושל סובלנות, ובעיקר היא מפתחת מודעות עצמית. כשהיא מנסה להבין את טינתו הנמשכת של בעלה, היא מסוגלת להתבונן בעצמה בכנות: "אין זה הוגן לגנות אותי משום שהייתי טפשה, קלת-דעת וגסת-רוח. זה החינוך שקיבלתי […] מעולם לא ניסיתי להוליך אותך שולל ולהתיימר במשהו שאין בי. הייתי רק יפה ועליזה, לא יותר". במקביל להתבוננות פנימה, היא מגלה שגם העולם שמחוץ לה אינו זה שהורגלה לראות: קיטי הקדישה רק תשומת-לב שטחית וחולפת מהולה בשמץ-בוז לסין זו שהגורל הטיל אותה לתוכה. בחוגה היה זה הנוהג המקובל. עתה, נראה לה לפתע-פתאם כי נתקלה במשהו מרוחק ומסתורי שנפתח לפניה. בנסיונותיה למצוא שלוות נפש ומשמעות היא מתנדבת לעבוד בבית יתומים בחסות המנזר, ויוצרת קשר עם אנשים שבגלגול הקודם של חייה לא היה עולה בדעתה לתת להם מקום בלבה. מוהם ברא דמות מתפתחת, שהופכת מנערה קלת דעת לאשה נחרצת יותר, שגם אם אינה עוברת מהפך שלם, היא לפחות מודעת לחולשותיה ובוחרת באורח חיים שירחיק אותה מפיתויים.

לאן יוביל הסופר את גיבוריו? כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר התפתחות העלילה ובעיקר אחר התפתחותה של קיטי.

שמו של הספר הוא חלק ממשפט מתוך סונטה שכתב פרסי שלי: Lift not the painted veil which those who live / Call Life, שחלקו מופיע במוטו: "…הצעיף הצבעוני אשר לו בני-תמותה קוראים חיים…"

מומלץ

The Painted Veil – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1987 (1925)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

הפרוטה והירח / סומרסט מוהם

d794d7a4d7a8d795d798d794_d795d794d799d7a8d7971

צ'רלס סטריקלנד, סוכן בורסה אנגלי כבן ארבעים, עזב את אשתו ואת שני ילדיו כדי להתמסר לציור. המספר יצא לפריז בשליחות אשתו של סטריקלנד, כדי לנסות להחזיר אותו אל משפחתו, אך נתקל באדישות מוחלטת. נסיון לעורר רחמים על האשה שנותרה בלא מפרנס נענה בהצעה שזו תפרנס את עצמה אחרי שנים שפרנס אותה, וזאת בעידן שבו אשה שמשה קישוט לבעלה, ועבודה נחשבה פחיתות כבוד. פניה אל רגשות האבהות נענתה בהצהרה שאהב את ילדיו כשהיו קטנים, אך לא כמתבגרים. שום דבר בעברו המהוגן של סטריקלנד לא ניבא את המהפך שהוא עתיד לעבור, אך דומה שבתוך רגע הפך מאיש משפחה שמרני ומשעמם לבועט במוסכמות. הוא הפנה עורף לכסף ולנוחות שהוא מביא אתו, התנהל כקבצן רעב, ועסק בעבודות מזדמנות כדי לממן רכישת בדים וצבעים. הדחיה המוחלטת שלה זכו עבודותיו היתה חשובה בעיניו כקליפת השום. כשהמעבר לצרפת לא ענה על צרכיו האמנותיים, הרחיק אל איי הדרום, וקבע את משכנו בטהיטי, כאן נבע מעיין יצירתו ולא יבש עד מותו.

דמותו של צ'רלס סטריקלנד מבוססת במידה רבה על זו של פול גוגן, הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט. הפרטים הביוגרפים דומים באופן חלקי, אך המשנה האמנותית זהה. מוהם מתאר יפה את ההתמסרות המוחלטת לאמנות, את הדיבוק שהשתלט על גיבורו, ואת אסכולת הציור שברא.

סיפורו של סטריקלנד, המעניין כשלעצמו, משמש את הסופר כרקע לתיאור החברה בת זמנו ומוסכמותיה. את מלאכת הסיפור הפקיד בידיו של סופר צעיר, בן עשרים ושלוש עם פתיחת הספר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. המספר מסתופף בחברתם של אמנים בסלונים ספרותיים, ומתייחס אל הידועים והמבוגרים ממנו בהערצה, שלא נעדר ממנה היבט ביקורתי:

אני זוכר שחשבתי את שיחתם למבריקה, והייתי מקשיב בהשתאות להומור העוקצני שבו היו קורעים לגזרים סופר-עמית ברגע שהפנה את גבו. האמן נהנה מיתרון זה לעומת שאר הבריות, שידידיו מספקים לו חומר לסאטירה לא רק בחזותם ובאופיים, אלא גם ביצירתם.

על התיחסות הציבור ליצירתו של סטריקלנד, שנים אחרי מותו, הוא אומר בציניות, שהיא נובעת בין השאר מן התדמית המרושעת שדבקה בו. כשבנו כתב ספר, ובו האיר את אביו באור חיובי, ירדו מחירי הציורים… ויותר משהקהל דבק באמנות, הוא דבק במיתוס:

הנטיה למיתוס טבועה בגזע האנושי […]. זוהי התרסתה של הרומנטיקה נגד בינוניות החיים.

אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא הדמיון שבין המספר לסטריקלנד, דמיון שהמספר עיוור לו. בעוד סטריקלנד מתואר כאדם מתועב, אדיש בצורה קיצונית לרגשות זולתו, המספר מעיד על עצמו באמרות אגב שהוא מאבד סבלנות נוכח סבל זולתו. אחת הדמויות הנוגעות ללב בספר היא של צייר הולנדי, שהיה הראשון שזיהה את גאונותו של סטריקלנד, והמשיך להעריץ אותו גם כשזה קטל את ציוריו, השתלט על הסטודיו שלו, וגזל את אשתו. המספר, מצדו, אמנם תומך בהולנדי האומלל, אך בכתיבתו הוא מתייחס אליו בזלזול, וכשעייף ממנו הוא מנסה להמנע מחברתו. גם ביחסם השוביניסטי אל הנשים המספר וסטריקלנד דומים. המספר אמנם מתבטא באופן עדין יחסית – "חשתי בושה כלשהי לנגוע בענינים שלא היו עסקי. לא הכרתי אז את חטאה המועד של האשה, את להיטותה לדון בעניניה הפרטיים עם כל מי שמוכן להטות אוזן" – אך אינו מביע כל הסתיגות מאמירותיו הבוטות של סטריקלנד –  "מובן שזוהי אחת האשליות האבסורדיות של הנצרות, שיש להן נשמות". כאמור, המספר עיוור לקווי האופי המשותפים לו ולצייר, אך הוא מודע לחוסר רגישותו, ומייחס אותה למקצועו:

עד אשר מכוח ההרגל מתקהה הרגישות, יש משהו המטריד את הסופר באותו דחף טבעי המביא אותו להתעניין במוזרויות של הטבע האנושי התעניינות כה מכלה, שהחוש המוסרי שלו עומד חסר-אונים כנגדה […]. הכנות מאלצת אותו להודות שמורת-הרוח שהוא חש כלפי מעשים מסוימים חריפה הרבה פחות מן הסקרנות שמעוררות בו הסיבות למעשים אלה […]. בהלבישו עור וגידים על הדמות שבדה מדמיונו הריהו מקים לתחיה אותו חלק הטמון בו עצמו שלא מצא לו כל אמצעי ביטוי אחר […]. הסופר מעונין יותר לדעת מאשר לשפוט.

לאורך כל הספר סימנתי לעצמי משפטים רבים הראויים לציטוט, אבחנות מעניינות על האופי האנושי, והתבטאויות שנונות במגוון נושאים, אך תקצר היריעה לצטטם כאן.

שמו של הספר אינו מוסבר בתוך הטקסט. הסופר התייחס אליו במועד מאוחר יותר כשאמר כי מי שמחפש פרוטה על הקרקע מחמיץ את הירח. סטריקלנד נשא מבטו אל היופי, והפנה עורפו באופן מוחלט אל הרכוש.

בשורה התחתונה: ספר שנון, המשלב התבוננות אל החברה עם להט היצירה. מומלץ.

The Moon and Sixpence – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1986 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם