ביום הולדתו החמישה-עשר של סון יון־ג'ה, אמו וסבתו מותקפות ברחוב באלימות מול עיניו. סבתו נרצחת, אמו שוקעת בתרדמת, והנער נותר לבדו. סון יון־ג'ה, המספר את סיפורו בגוף ראשון, חווה אובדן קשה, אך משום שהוא לוקה באלקסיתימיה – חוסר יכולת לזהות רגשות ולהביע אותם, הנובע מאמיגדלה בלתי מפותחת – הוא אינו שוקע בתוך הכאב, אפילו דמעה אינו מזיל. נדמה שלראשונה בחייו הלקות שלו דווקא מגינה עליו. כל חייו סבל מחריגוּת, הילדים כינו אותו רובוט ופסיכופת, המבוגרים הסתייגו ממנו. מאמציה של אמו להכשיר אותו להשתלבות בחברה לא עלו יפה. "אמא אמרה תמיד שכל קבוצה צריכה שעיר לעזאזל. גם סדרת החינוך המפרכת שהיא העבירה אותי נבעה מהסיכוי הגבוה שאני אהפוך לשעיר לעזאזל כזה. עכשיו כשאמא וסבתא נעלמו, הנבואה של אמא התגשמה".
מפני שסון יון-ג'ה סובל מבידוד חברתי, ומשום שאינו שוקע בכאב שאינו מסוגל להרגיש, הוא מסוגל להמשיך בחייו. שכן נוטל עליו חסות, הוא חוזר לבית-הספר, וממשיך לתחזק את חנות הספרים המשומשים של משפחתו. מדי יום הוא הולך לבקר את אמו המאושפזת, ויושב לידה שותק.
אל כתתו של סון יון-ג'ה מצטרף תלמיד חדש, יון אי-סו המכונה גון, שנחטף בהיותו תינוק, והוחזר אל אביו רק לאחרונה, רגע לפני מותה של אמו. גון, שבגילו הצעיר הוא כבר בוגר מוסד לעבריינים צעירים, הופך לבריון השכבתי, ושני הנערים – סון יון-ג'ה, האטום לרגשות, וגון, שרגשותיו יוצאים משליטה – עולים בעל-כורחם על נתיב התנגשות. סון יון-ג'ה אמנם אינו מזהה רגשות, אבל הוא מזהה היטב העמדת פנים וחוסר צדק. "אנשים אמרו שאי־אפשר להבין איזה מין ילד הוא גון, אבל אני לא הסכמתי עם זה. פשוט אף אחד לא רצה להציץ לתוכו". בין שני הצעירים – שדעת הציבור קבעה כי היו "טיפוסים מוזרים שמעניין לצפות בהם" – מתרקם בהדרגה קשר חברי.
הסיפור סובב ברובו סביב המספר, העובר תהליך התבגרות במהלך העלילה. אבל הדמות העיקרית בו היא זו של גון, ילד שנותק מהוריו, שלא זכה לחיים סדירים, שאביו לא ידע איך לאהוב אותו כשהוחזר אליו, שחינוכו בא לו מעבריינים במוסד שאליו נשלח. הבריונות שבה בחר כדרך חיים היא מסכה, שרק המספר, שאינו נתון להשפעה האינסטינקטיבית של הרגשות, רואה דרכה. "אני חושבת שמה שהופך אדם להיות אדם, או מה שהופך אותו להיות מפלצת, הוא אהבה. זה הסיפור שרציתי לספר", כותבת הסופרת באחרית דבר.
בסופו של דבר הספר מתנקז לחמלה אנושית, לרגשות הזדהות, לאחריות הדדית: "אם זה רחוק, זה רחוק מדי ואי־אפשר לעשות כלום, אז מתעלמים, אם זה קרוב, זה קרוב מדי והפחד והבעתה גדולים מדי, אז אף אחד לא מתקרב. רוב האנשים מרגישים אבל לא עושים כלום. הם אומרים שהם מזדהים, אבל שוכחים בקלות. לדעתי זאת לא הזדהות אמיתית", אומר סון יון-ג'ה.
"שקד" מוגדר כספר נוער, ואף זכה בדרום-קוריאה בפרס בקטגוריה זו. סגנונו פשוט, כמעט דיווחי, לעתים פשטני, אולי בגלל אופיו של המספר, אולי בגלל קהל היעד, אך הוא מעביר היטב מסר של סובלנות ושל אכפתיות, וראוי לתשומת לבם של צעירים ומבוגרים כאחד.
아몬드 – 손원평
הכורסא
2021 (2017)
תרגום מקוריאנית: ענת חיינה
סקירות ספרים 