"כנגוח העגל את האלון" הוא ספר שמקורו במכתב שכתב סולז'ניצין אל ועידת הסופרים ברוסיה במאי 1967, כשהרגיש כי "אין אני יודע מה יילד יום, ואפילו אם אחיה. או שיוסר ראשי, או שעניבת החנק תיקרע לחצאין". הרקע למכתב מתואר בשליש הראשון של הספר, ומצורפות השלמות שכתב בשנים 1967, 1971, 1973 ו- 1974.
רקע: סולז'ניצין נכלא בגולאג ב-1945 לאחר שבמכתב לידיד מתח ביקורת על סטאלין. לאחר שמונה שנות מאסר הוגלה לקזחסטן. רק ב-1957 הורשה לשוב לביתו. ב-1974 הוגלה שנית, הפעם למערב גרמניה, לאחר שהשלטונות הסוביטים קראו את כתב היד של "ארכיפלג גולאג". רק כעבור עשרים שנה שב לארצו.
להלן שני ציטוטים מתוך הספר, ציטוטים העוסקים בכתיבה במחתרת תחת אילוצים פוליטיים:
יתרון רב לו לסופר במחתרת מבחינת חופש קולמוסו: אין הוא רואה לנגד עיניו לא את הצנזורים, לא את העורכים, דבר אינו עומד בדרכו, פרט לחומר, דבר אינו מרחף מעל לראשו, פרט לאמת. אך יש במצבו גם מגרעת תמידית: חוסר קוראים, וביחוד קוראים בעלי טעם ספרותי מעודן ומחמיר. שהרי את קוראיו המעטים (לי היו כעשרה, בעיקר מבין עצירים לשעבר, וגם מהם לא הצליח איש לקרוא את כל הדברים, שהרי גרים אנו בערים שונות, ואיש אין לו ימים מיותרים, כסף מיותר לצורך נסיעות, ואף לא חדרים מיותרים להתארח בהם), את קוראיו בוחר הסופר במחתרת לפי עקרונות אחרים לגמרי: מהימנות פוליטית וכשרון לשמור סוד. שתי תכונות אלה רק לעתים רחוקות עולות בקנה אחד עם טעם ספרותי מעודן. יוצא אפוא שאין סופר המחתרת זוכה לביקורת ספרותית קפדנית, המושתתת על ידיעת הכללים הספרותיים של ימינו. ומתברר כי ביקורת זו, השילוב הטופוגרפי המפוכח של הכתוב במרחב האסתטי, דרושה לו מאוד לכל סופר ולו אחת לחמש שנים, או לפחות אחת לעשר שנים. מסתבר כי עצתו של פושקין: "האם את רצונך השביע, אמן מחמיר?" אמנם נכונה היא, אך לא במלואה. כשהנך כותב תוך בדידות גמורה עשר ושתים-עשרה שנים, הרי שבלי משים אתה פורק עול, מתחיל לוותר לעצמך, ופשוט אינך שם לב: אם למשפט חריף יתר על המידה, אם לביטוי מליצי ואם למילות מעבר מסורתיות ונדושות, במקום שלא נמצאו לך מילות חיבור נאותות יותר.
מה מאוד רציתי לעבוד בלא להחפז! מה מאוד רציתי לשלב יום-יום את הכתיבה לסירוגין עם אימוני לשון לא חפוזים לשמם. מה מאוד רציתי להעתיק את הכתוב עשר פעמים מחדש, להניחו הצידה, לחזור אליו כעבור שנים, ולהקדיש שעות ארוכות לברירת המילים הבאות בחשבון במקומות שהשארתים ריקים. אך כל חיי היו ונשארו בסימן של חפזון ובהילות, דחוסים למעלה מן המידה – והלוואי שהייתי מצליח להקיף לפחות את קוי המתאר של מה שאין לדחותו בשום פנים ואופן! ואולי גם בכך אין להצליח…
מה רבים היו הסופרים שנחפזו! – על פי רוב בגלל חוזים עם המו"לים, בשל אימת התאריכים הקרבים ובאים. אך נדמה – על שום מה אחפז אני – לטש וחזור ולטש! אך לא. תמיד היו סיבות נכבדות שהאיצו בי – פעמים הכורח להסתיר, לבזר את ההעתקים, לנצל את העזרה שהוצעה, להתפנות לתפקידים אחרים – וכך לא היתה אף יצירה אחת שהוצאתי אותה מתחת לידי בלא להחפז, ואף באחת מהן לא מצאתי את המילים האחרונות המדויקות.
Бодался телёнок с дубом – Александра Солженицына
הוצאת עם עובד
1977 (1967)
תרגום מרוסית: מנחם בן אייר
סקירות ספרים 