רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.
ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"
טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"
טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".
חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.
תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.
Tehanu – Ursula K. Le Guin
הכורסא
2025 (1990)
תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון
סקירות ספרים 