הוצאה להורג שגרתית / מארק דוגן

בפרק הפותח את הספר אומר סטלין לאמו של המספר: "חייבים לשמור על מפלס מתקבל על הדעת של אימה. ומה היא האימה? זו הוודאות המשותפת לכל אדם בברית המועצות, מהפשוט ביותר ועד החזק ביותר, מהאלמוני ועד חברו הקרוב של סטלין, שאין דבר המגן עליו מפני החלטה להוציא אותו להורג, החלטה שיכולה ליפול בכל רגע נתון בלי שמץ של עילה". שמו של הספר מתייחס אולי לאמירה זו, אך הוא תקף גם להוצאות להורג מתוחכמות יותר וגלויות פחות, מבית מטבחו של המשטר הנוכחי ברוסיה. עיקרו של הספר הוא אסון טביעת הצוללת קורסק, והמספר הבדוי, אביו של אחד ההרוגים, מכוון אצבע מאשימה אל פוטין ואל מערכות השלטון המושחתות.

כמה מפרקי הספר מסופרים בגוף ראשון, ואחרים, כלליים יותר, המשמשים רקע לסיפור חייו של פאבל המספר, בגוף שלישי. הספר נפתח בסיפורה של אמו של פאבל, רופאה בעלת יכולת ריפוי במגע ידיה, שנקראה לטפל בסודיות בכאביו של סטלין. היא ובעלה נפלו קורבן לפרנויה האינסופית שלו, כשהתקשה להחליט אם ניתן לסמוך על האשה שלא תשתף את בעלה במשימה שהוטלה עליה. מרביתו של הפרק הוא מונולוגים ארוכים של השליט, המשרטטים דיוקן של פסיכופת. הוריו של פאבל שרדו את התלאות שהומטו עליהם, והוא עצמו נולד כשהתאחדו אחרי מותו של סטלין.

אל פאבל נשוב בראשית המאה העשרים ואחת. פקיד רשמי מופיע בביתו כדי לבשר לו על הפיצויים המגיעים לו ולאשתו בשל מותו של בנם, שהיה אחד משלושה שגופתם לא נמצאה. יחד עם הסכום הכספי, הם מקבלים דירה בסנט פטרבורג וחייבים לעבור לשם. בנוסף, הם נדרשים להתחייב לו ליצור קשר עם עיתונאים זרים. פאבל, שאינו מעונין לעזוב את מקומו, מעלה את האפשרות לקבל את ערך הדירה במקום אותה עצמה. אבל הביורוקרטיה דורשת את שלה, והוא יצטרך לתמרן כדי לעמוד על שלו. בהמשך יפר את חובת השתיקה שנגזרה עליו, וכשיוסיף להרדף על ידי פקידים תפקע סבלנותו, והסובלנות האופיינית לו תתפוגג.

בין פרקי החיים של פאבל ושל משפחתו משולבים פרקים המתארים את התפוררות ברית המועצות ואת מסלול הקריירה של פוטין, המופיע בספר בשם פלוטוב. הוא מוכיח את נאמנותו כשהוא מוצב במזרח-גרמניה, ממש לפני נפילת חומת ברלין, ומעורר תדהמה כשהוא מזנק אל תפקיד ראש הממשלה למרות אלמוניות יחסית. במקביל מתוארות התרחשויות ברוסיה המשתנה, בעיקר עלית כוחם של האוליגרכים, והשחיתות הפושה במרוץ אחר הרווח האישי.

פאבל ומשפחתו "פוגשים" את פוטין באסון הצוללת. אנה, בתו העיתונאית של פאבל, מארחת עיתונאי צרפתי, שבא לחקור את האסון, ופאבל משמש להם נהג ומתורגמן. הצרפתי עתיד לצאת מן החוויה הזו מבולבל – ההשערות נערמות, כולן אבסורדיות אך אפשריות: הצוללת טבעה בגלל התנגשות עם ספינה של נאט"ו, או שהתפוצצה בגלל טורפדו פגום; הטורפדו היה פגום כי המהנדסים הצ'צ'נים שהתלוו לצוללת היו חולית מתאבדים, או שחיבלו בו בדאגסטאן; הצוללת היתה פגומה משום שקציני המטה ספסרו בחלקי החילוף שלה על חשבון בטחונם של אנשי הצוות; עשרים ושלושה האנשים ששרדו את הפיצוץ לא ניצלו משום שביתן החילוץ של הצוללת התעוות ולא ניתן היה לפתוח אותו, או שצוללת החילוץ היתה פגומה ומאוישת בצוות לא מיומן. הפרק הלפני אחרון קובע נחרצות (ולא ברור אם הוא מבוסס על ידע או על השערה), שפוטין העדיף לא להציל איש, כדי שלא יהיו עדים למה שבאמת ארע בצוללת. מסיבות תדמיתיות דחה סיוע זר, ורק חמישה ימים אחרי הפיצוץ איפשר לצוותים אמריקאים ונורבגים להתקרב אל הצוללת הטבועה. עבור השורדים המעטים זה היה מאוחר מדי. לפני שהצוללת נמשתה מן המים, כשנה אחרי שטבעה, החרטום שלה נוסר. האם היה זה נסיון להעלים ראיות?

מבנה הספר, המתקדם כרונולוגית בין פרקים בתולדות רוסיה, נועד, כך נראה לי, להצביע על שרשרת של שחיתות ושל כשלים, ששורשיה בברית-המועצות, ותוצאותיה ברוסיה של היום. הבחירה לפתוח בפרנויה של סטלין ולסיים בזו של פוטין היא השוואה שלא ניתן להתעלם ממנה בין השניים. על אופיו של סטלין הסופר מצביע באמצעות המונולוגים המצמררים שהוא שם בפיו, המעוררים תהיה באשר לקשר שלו עם המציאות ועם עצמו. ועל פוטין הוא כותב בפשטות כשהוא מתייחס לריחוק בינו ובין המכונים מקורביו: כיצד תתכן קרבה כשלו אין קרבה עם עצמו?

"הוצאה להורג שגרתית" הוא ספר מרתק, המשלב בין הפוליטי-היסטורי לסיפור הפרטי של אנשים שמנסים למצוא לעצמם מקום בסביבה מבלבלת ושוחקת. אביטל ענבר תרגם היטב והוסיף הערות. שני ספרים נוספים, השופכים אור על רוסיה, "הצאר החדש" ו"היו זמנים ברוסיה", מומלצים כהרחבה, וגם בפני עצמם.

Une Exécution Ordinaire – Marc Dugain

כנרת זמורה ביתן דביר

2013 (2007)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

ארכנגלסק / רוברט האריס

archangel_he

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

האוטוביוגרפיה של סטלין / ריצ'רד לורי

האוטוביוגרפיה של סטלין

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ