תגית: סין

כותרת משנה: זכרונות של משורר אויגורי על רצח העם בסין

מרבית בני העם האויגורי מתגוררים כיום במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין. באזור התקיימה לפני מאות שנים האימפריה האויגורית, וחלקם של האויגורים בני זמננו שואפים לכונן שם מדינה עצמאית. סין, למותר לציין, מתנגדת לבדלנות זו, ועושה כל שביכולתה כדי לדכא כל שאיפה לאומית ואישית. היא עושה זאת באמצעים הישנים של ביורוקרטיה מתישה, תקנות מבלבלות, אפליה בוטה, ופיקוח משטרתי ומפלגתי, וגם באמצעים מודרנים של טכנולוגיות מעקב מתקדמות, שימוש באלגוריתמים לניטור ולחיזוי, וחסימת מקורות מידע. לא נעדר, כמובן, גם מקומם של מחנות ה"לימוד", ה"חינוך מחדש", או במלים מדויקות יותר – מחנות ריכוז.

הסופר והמשורר טאהיר חמוט איזגיל חווה על בשרו מאסר מפרך במחנה שכזה. בשנות התשעים נעצר בדרכו ללימודים מחוץ לסין, עונה עד שהודה בהאשמות מופרכות, ונכלא למשך כשלוש שנים. אחרי שהשתחרר הצליח לשקם את חייו, נישא לאשה שהכיר עוד קודם מאסרו, ונולדו לו שתי בנות. כמו האויגורים האחרים הוא למד לחיות תחת הדיכוי, לתמרן תחת התקנות המחמירות המשתנות לבקרים, לנקוט בדרכים עקלקלות כדי להיות מחובר לעולם שמחוץ לסין, ואף להתפרנס כבמאי סרטים תחת עינה הפקוחה של הצנזורה.

בעשור השני של המאה העשרים ואחת החלה האדמה לבעור שוב. חברים ומכרים החלו להעלם, והפחד אחז בכל בהמתנה למעצר באישון לילה. טאהיר ורעיתו מרחבא החלו להרהר באפשרות להמלט מסין ולחפש מקלט בארצות הברית. מסע היסורים הביורוקרטי שנאלצו לצלוח כדי להשיג דרכון, ויזה וכרטיסי טיסה נדמה שנברא במוח קפקאי.

על אוירת הפחד בקרב האויגורים בשינג'יאנג יעיד הניתוק המוחלט של טאהיר ובני ביתו מן המשפחות שנותרו שם. טאהיר נאלץ לוותר על נסיעה אל הוריו כדי להפרד מהם, כי מחוץ לכל דירה במתחם בו התגוררו הותקנה על ידי הועד המקומי מצלמה למעקב אחרי מבקרים, מצלמה שבעלי הדירה נאלצו לשלם עבורה. במתחם של הוריו כמעט כולם ידעו שהוא היה כלוא בעבר, והסיכוי שאחד העוקבים אחר הצילומים ידווח על ביקורו ויסבך את המשפחה כולה, היה גדול מדי. כתחליף לכך התקשר אל אמו כשהגיע לארצות הברית, וסיפר לה את סיפור הכיסוי שסיפק לשלטונות, לפיו מדובר בנסיעה לצורך טיפול רפואי לאחת הבנות. כשעתיים אחר כך החרימו לאמו המבוהלת את הטלפון ואת תעודת הזהות בעוון קבלת שיחה מחו"ל. אביו ואחיו נאלצו לגשת ליחידה לבטחון לאומי ולהצהיר שהמשפחה ניתקה כבר מזמן כל קשר עם הבן הסורר, ואחיו דרש ממנו שלא יתקשר שוב.

"אנחנו משפחה בת מזל, שכן הצלחנו לברוח מהטרור והאימה. ואמנם התמזל מזלנו להימנות עם המעטים שבאו לתיבת נוח, אבל אנחנו חיים עם כלימת הפחדנים המסתתרת במילה בריחה. אנחנו חופשיים סוף-סוף, אבל אלה שאנחנו אוהבים יותר מכל נותרו מאחור וממשיכים לסבול בארץ המעונה ההיא. בכל פעם שאנחנו חושבים עליהם אנחנו נשרפים מרוב אשמה. את האנשים היקרים לנו מכל נוכל לראות רק בחלומותינו".

לספר מצורפת הקדמה מעניינת מאת ג'ושוע ל' פרימן, עיתונאי שבילה תקופות ממושכות עם האויגורים בסין, יצר קשר עם טאהיר אחרי שקרא את שירתו, וחידש את הקשר אחרי שהמשפחה הגיעה לארצות הברית. פרימן תרגם את הספר מאויגורית לאנגלית, ואורה דנקנר תרגמה יפה, כרגיל, מאנגלית לעברית.

אין בספר, וחבל, כל אזכור של האלימות של הקיצונים האויגורים, של פיגועי הטרור הרצחניים ושל הצטרפות אלפים מבני העם לאל-קעידה ולדאעש. לא בשביל האיזון, כי אין הצדקה לטירוף הסיני בנוסח הימים החשוכים של מאו, אלא בשביל התיחסות שלמה יותר אל המתרחש בשינג'יאנג בימינו אלה.

טאהיר חמוט איזגיל אינו מספר על עינויים ועל מכאובי גוף, שכן אינו מבקש רחמים, אלא הגינות וצדק. הוא אינו מדבר על שאיפות לאומיות, אלא על חופש אישי. בלשון נהירה וישירה הוא מצליח לתאר את האבסורד של המשטר הסיני, ואת אוירת הפחד והאימה שהיא חלק בלתי נפרד מחיי האויגורים. ספר נוקב, מדכדך ומומלץ.

Waiting to be Arrested at Night – Tahir Hamut Izgil

שוקן

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

עשרים ושתיים שנים מחייו של הסופר והמשורר ג'אנג שיאנליאנג עברו עליו במחנות עבודה וחינוך מחדש של סין המאואיסטית. החטא שהודבק לו, כמו למליוני סינים אחרים, היה מוצאו הבורגני, שבגללו, וגם בגלל שיר שכתב, סומן כ"ימני". הוא סבל חרפת רעב, הועבד בפרך, חירותו וזכויותיו נשללו ממנו, ויותר מפעם אחת היה על סף המוות. יצירתו, ובה שלושת ספריו שתורגמו לעברית – "עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה" ו"לחיות את המוות" – משקפת את שחווה על בשרו.

"עץ המשי", הנובלה הארוכה מבין השלוש המרכיבות את הספר, מתרחשת במהלך פסק זמן בין מחנה אחד למשנהו. אחרי ארבע שנים כאסיר במחנה עבודה שוחרר ג'אנג יונגלין, המספר את הנובלה בגוף ראשון, ונשלח לעבודה בחווה חקלאית. לכאורה אדם חופשי, למעשה כפוף למערכת החוקים הדורסנית של ארצו, שלא אפשרה לו לבחור תעסוקה ומקום מגורים. אבל אחרי שנותיו כאסיר, הוא יודע להעריך את החופש היחסי שזכה לו. מכיוון שכבר אינו מורעב, הוא פנוי לחשוב על משמעות חייו. "עכשו אין אני חי אלא למען החיים. אילו אידיאלים חדשים צריך שיהיו לי, איזו תכלית חדשה בחיים?". ג'אנג מיטלטל בין "הכרה" ב"אשמתו" – "גורל המעמד שנולדתי בו נחרץ. מקומי בתופת" – ובין תשוקתו לשוב לחיים אינטלקטואלים. "מנסיוני האישי ידעתי, שיש לבני האדם משאבים מדהימים של כוח, וגבולם היחיד הוא המוות לבדו. לרוע המזל, כשעדיין הייתי חסר מודעות לא מצאתי בי אלא את אינסטינקט השימור העצמי. ואילו כעת הייתי סמוך ובטוח שבכוחי לפתח את הכוחות הרדומים בי ולהתעלות מעל לעצמי. כך אקנה לי אושר וסיפוק". אשה מקומית, מא ינגהואה, שם שפירושו עץ המשי, פורשת עליו את חסותה, מטליאה את בגדיו, דואגת לארוחותיו, ומבקשת לוודא שיהיה פנאי בידו להשתקע בקריאה ובלימוד. יחסיו איתה מטלטלים אותו בין החיבה, אולי האהבה, שהוא רוחש לה, ובין הידיעה שבין פשטותה ובורותה לבין האינטלקטואליות שלו כנראה לא ניתן לגשר. יהיה אשר יהיה גורלם המשותף, אם בכלל יהיה כזה, ג'אנג יודע שבעץ המשי ובפועלים פשוטים אחרים הוא גילה יהלומים גולמיים שאת קיומם לא שיער קודם לכן. "אף שהקשרים בינינו ניתקו, השרו עלי פועלים חקלאים פשוטים אלה מרוחם, עזרו לי להיות לאדם חדש".

גם הסיפור השני, "מעיינות מרים", עוסק באנשים הפשוטים באזורים הנידחים של סין. נהג משאית במדבר גובי לוקח אתו עיתונאי לנסיעה ארוכה, ושמח על ההזדמנות לחלוק את בדידותו של הנוסע למרחקים גדולים. הסיפור הוא מונולוג שהוא נושא באוזניו של העיתונאי, ובו הוא מגולל את סיפור חייו, את האופן בו התגלגל למקצועו, לאחר שבשרירות לב נמנע ממנו לעסוק בהוראה על פי כישוריו. דבריו, הגם שהם נאמרים ברוח של השלמה, משקפים את האבסורד הקיצוני שאליו הגיעו החיים בסין. יותר מכל הוא מקונן על הניכור החברתי הנובע מפחד. "מה, לדעתך, מדכא בני אדם יותר מכל? בשבילי, הגרוע ביותר הוא זה שאתה לא יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש באמת. כשקמים בבוקר, לובשים לבנים, עליהם בגדים, עליהם מעיל מוך, ובסוף, כשיוצאים החוצה, מתעטפים בשריון בלתי נראה. כל אחד מכונס לו בתוך השריון הבלתי נראה שלו, וכך אפילו האנשים הרבים שעובדים באותה חברה, לעולם אינם מכירים ממש זה את זה".

הסיפור השלישי, "סיפורו של רועה", מספר אף הוא על אדם שחייו הוסטו ממסלולם. אביו של גיבור הסיפור עזב את המשפחה כשהיה עדיין ילד, היגר לארצות הברית ועשה שם חיל. הבן, לעומת זאת, הגשים לרגע חלום להיות מורה, אך כש"ראשי בית הספר נדרשו למלא את מכסת הנאשמים ב"סטיה ימנית", שקצבו להם הממונים עליהם", נזכרו באב וטפלו את חטא הצלחתו על ראש בנו. שלושים שנה מאוחר יותר שב האב לסין, והשניים נפגשו. האב, אולי כדי למרק את מצפונו, מציע לבן להצטרף אליו, אבל נפשו של הבן, שהפך לרועה, והוא נשוי באהבה לאשה ששודכה לו כדי להחלץ ממצוקה כלכלית מבלי שהכירה אותו קודם לכן, כבר נקשרה בטבע ובחיים הפשוטים.

ג'אנג שיאנליאנג, למרות כל מה שעבר, אינו כותב בשנאה וברגשות נקם. הוא מכיר במגבלותיו של האדם בסין לשנות את חייו, מוקיר טוב לב, ער ליופי, ומתאר אנשים שלמדו להשלים עם גורלם, לשאת אותו בסבלנות וליצור לעצמם חלקה קטנה של נחת.

חנוך ברטוב מתאר באחרית דבר את מפגשיו עם הסופר ואת התרשמותו ממנו. את הנובלות שבספר תרגם יפה מאנגלית באישורו של הסופר ובעידודו.

מומלץ מאוד.

Mimosa – Zhang Xianliang

עם עובד

1986 (1981, 1983, 1984)

תרגום מאנגלית: חנוך ברטוב

רפי, איש עסקים ישראלי, נמצא מת בדירתו בבייג'ינג. מיכאלה, שעבדה אתו, מתקשרת, על פי הנחיות שנתן לה לפני מותו, אל דותן, חברו של רפי ואיש מוסד לשעבר. מתוך רגש נאמנות לחבר המת, וגם משום שליחות שנכפתה עליו על ידי ראש הממשלה, דותן עולה על מטוס לסין, נחוש לגלות את הרוצח, וגם למלא מעין צוואה בעל-פה לפיה עליו לדאוג למורשת של רפי. "אתה מבטיח שתדאג למה שאותיר אחרי", אמר רפי לדותן בפגישתם האחרונה, ולא פירט. לכן אין לדותן מושג מהי מורשת זו, אבל הוא סקרן לגלות.

יגאל צור כתב ספר קצבי, ששומר על רמת מתח גבוהה מתחילתו ועד סיומו. יתרה מזו – ומבחינתי זהו העיקר – הספר מעוגן במציאות מרתקת מאוד, ומטרידה לא פחות, ובכך הוא מציע ערך מוסף שמגביה אותו מעל התבנית ה"אֶקשנית". רובו של הספר מתרחש בסין של ימינו, זו שרומסת את זכויות הפרט, בין אם הוא סיני ובין אם הוא אויגורי או טיבטי, זו שמבקשת להיות מעצמה יחידה. הספר מוליך אותנו אל בתי כלא בלתי רשמיים, אל חדרי חקירות, אל בעלי ההון ואנשי השלטון המושכים בחוטים, ואל הדרכים בהן סין פועלת כדי לצבור עוצמה ולהרחיב את השפעתה. הכוח המניע את ההתרחשויות, פרט לתאוות הממון הבלתי נמנעת, הוא מחקר גנטי, שראשיתו ברצון להציל חיים, והמשכו הצפוי והעצוב הוא בניצולו למטרות דיכוי והשמדה. עוד בעלילה תיאור מפורט ומעורר ענין של פעילות קומנדו ישראלית בסוריה, וכדי להבין כיצד היא נקשרת לסין תצטרכו לקרוא את הספר. ניכר שלסופר היכרות מעמיקה עם הרקע עליו הוא כותב, הן בפרטים היומיומיים כמו תיאורי מאכלים ומקומות, והן בהקשרים החברתיים והפוליטיים, ועובדה זו מעניקה לספר משנה אמינות.

נקודה אחת שהפריעה לי היא האזכור של "קוד הכוהנים" בהקשר של המחקר. מכיוון שלא שמעתי עליו בעבר מיהרתי לחפש, ומצאתי כי הקוד המדובר הוא תוצאת מחקר שנעשה בקרב אנשים הנושאים את שם המשפחה כהן על שלל גרסאותיו, ולפיה לכולם מוצא משותף המיוחס לאהרן הכהן. ההתיחסות בספר אל הקוד מחילה אותו על כלל העם היהודי. מחקר ספרותי יכול להיות בדוי או אמיתי, אבל לטעמי אם משתמשים במונח קיים כדאי לשמור על דיוק לפחות בהתייחס אליו. מכל מקום, היתה לי כאן הזדמנות ללמוד משהו שלא ידעתי.

"סודות קטלניים, שקרים מסוכנים" כתוב היטב, מותח במידה הנכונה, מעשיר בידע ולפיכך מומלץ.

בזלת

2023

להרחבה על סין של ימינו אני ממליצה על שני ספרי עיון: "קיסרות אדומה" ו"מלחמת 100 השנים הבאות".

כותרת משנה: להבין את סין ואת עתיד הסדר העולמי

בערך במחצית הספר כותב ניצן דוד פוקס כי הסיבה שאנחנו קוראים אותו היא כדי להבין למה סין חופרת מנהרות בתל אביב. כלומר, מה שאנחנו רוצים לדעת היא מה סין, שבה מתגוררת קרוב לחמישית מאוכלוסית כדור הארץ, רוצה מהעולם בכלל ומאתנו בפרט. אתחיל אם כך מהסוף.

לדברי הסופר, לסין יש שלוש מטרות כשהיא נכנסת לשוק המקומי: ללמוד מישראל, להשיג טכנולוגיות ישראליות, ולצרף את ישראל לדרך המשי החדשה. האם ההשקעה הסינית טובה לנו? אולי, אך נראה שיש בה יותר סיכונים מסיכויים. כדי להבין זאת יש לזכור כי סין, בשונה מהתנהלות רגילה של מעצמות עולות, אינה חותרת ליצור בריתות. היא אינה מבקשת שיאהבו אותה, רק שלא יפריעו לה. התקרבות לסין על חשבון הברית הישראלית עם ארצות-הברית עלולה להשאיר את ישראל ללא בת ברית כלל. עוד יש לזכור כי אי ההתקשרות של סין עלולה להביא לזליגת טכנולוגיות ישראליות למדינות אויב, שגם בהן יש לסינים אינטרסים. וכמובן, יש להשמר מפני תחרות טכנולוגית מצד סין עצמה, שתלמד ותיישם אצלה בעלויות מופחתות. האם יש לבלום את הקשר עם סין כליל? לא, אבל יש להבין את הראש הסיני ולהערך בהתאם.

להבין את הראש הסיני – זה מה שהספר מבקש לעשות. לשם כך הוא סוקר את ההיסטוריה הסינית, בעיקר מאז עלית המפלגה הקומוניסטית, אך גם את "המאה הארוכה", למעלה ממאה שנים המוגדרות כשנות השפלה לאומית, שהחלו במלחמות האופיום. על רקע ההיסטוריה אפשר להבין את העקרונות המרכזיים של מדיניותו של שי ג'ינפינג, המזכיר הכללי הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, האיש החזק של המדינה: עליתה מחדש של סין כמעצמה היא תיקון עוול היסטורי; מעצמות זרות הן איום פוטנציאלי; סין הושפלה ולכן חייבת לשמור על כבודה. הדרך למימוש העקרונות הללו עוברת בדיכוי בדלנות, ומחיקת כל הזכויות של המיעוט האויגורי בשינג'יאנג מהווה הדגמה מצמררת לכך. יתרה מזו, גם זכויותיו של היחיד הסיני אינן מובנות מאליהן, וסין מטפחת מערכת של אשראי חברתי, שבה אדם מדורג על פי התנהלותו היומיומית – גרימת רעש בלילה, ביקורת על המפלגה וכיוצא באלה מורידים את הדירוג – והשירותים הניתנים לו נקבעים בהתאם, כולל הזכות להתקבל לעבודה או לנסוע ברכבת. ואם נאמר בטעות שמדובר בענין סיני פנימי (כפי שסין באמת רוצה שנאמר), כדאי לדעת שהמערכת הזו חלה גם על גופים זרים שנאלצים לצנזר את עצמם כדי להמשיך לשמור על קשר עם סין.

עוד שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבין את סין: האחת – חברי האוליגרכיה במפלגה הקומוניסטית מנהלים את סין והם רוצים להמשיך לשלוט, לכן המפלגה לא תתפוגג בעתיד הקרוב. השניה – סין פועלת להחליש את האופי הליברלי של הסדר הבינלאומי. היא מבקשת לקדם סדר יום חדש לזכויות אדם בזירה הבינלאומית שבו תהיה קדימות לזכויות כלכליות על פני זכויות פוליטיות, ולגופים בינלאומיים לא תהיה יכולת לבקר או להעניש מדינה בשל הפרת זכויות אדם בתחומה. היא עושה זאת באמצעות החלשת גופים כמו האו"ם, ובאמצעות שורה ארוכה של מבצעי השפעה, כמו חדירה לגופי תקשורת ולאקדמיה. יתכן שהמסקנה מכך היא המסר החשוב ביותר של הספר: המלחמה הקרה בין מערב למזרח בעבר היתה פוליטית בעיקרה, מאבק על השפעה. מול סין אי אפשר להסתפק בכך. אסור לטשטש את קו העימות האידיאולוגי ולאפשר לסין לשנות את העולם.

מה צופן העתיד? תחזיות הן כלי חלש, כפי שיכולות להעיד אלה משנות התשעים של המאה העשרים שקבעו חד-משמעית כי סין עלתה על דרך בלתי הפיכה לליברליות ולדמוקרטיה. ואז הגיע שי ג'ינפינג. צריך להבין את ההיסטוריה ולהתמודד עם ההווה כדי להשפיע על העתיד.

אני מבקשת תמיד לקרוא ספרים מסוג זה קריאה ביקורתית. כדי להיות מסוגלת לכך הפעם יש צורך במחקר מקיף, בידע שאין לי, ובאפשרות להיות זבוב על הקיר בחדר הישיבות של הלשכה הפוליטית והועדה הקבועה של המפלגה. לדוגמא, פוקס קובע נחרצות כי "או שסין תהפוך ליברלית, או שהסדר הבינלאומי יהפוך א-ליברלי. או שסין תפסיק לעלות, או שארה"ב תשקע. פתרון שלישי אין". אין לי כלים להסכים או לא להסכים, ואני מסתפקת בהבאת דברים בשם אומרם.

"קיסרות אדומה" הוא ספר מרתק ממש. הסיכום שלמעלה הוא מעט מאוד מן השפע המקיף שבו. פוקס מנתח כל פרק בהיסטוריה ובהווה, מנפץ מיתוסים, מאיר פרטים מהותיים, ופותח צוהר אל האופן בו סין משפיעה על כולנו. מומלץ בהחלט.

ספרי ניב

2021

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

צ'ן ג'ן הוא סטודנט סיני, שבמסגרת מהפכת התרבות נשלח לעבוד בערבות מונגוליה הפנימית. בתקופה הראשונה מסופחים הסטודנטים למשפחות הנוודים המונגולים, ולאחר תקופת הכשרה הם עוברים לגור ביורט נפרד, כמה סטודנטים בצוותא, ומקבלים תפקיד כמו כל אחד מן הנוודים. צ'ן ג'ן, שהוכשר בידי ביליגה, מנהיג מקומי, מאמץ את אורח חייהם של המקומיים, הולך שבי אחר תפיסת חייהם, ובעיקר מוקסם מן הזאבים המסתובבים בערבה בלהקות מאיימות. כדי לעמוד מקרוב על יחודו של הזאב, הוא לוכד גור, ומבקש לגדל אותו, למורת רוחו של ביליגה, הזועם על הפגיעה בטוטם הזאב, בעיקר כשג'ן צ'ן מספר לו על כוונתו לזווג את הגור עם כלבה. הימצאותו של הזאב במחיצת בני האדם אינה טבעית לאף אחד מן הנוגעים בדבר, בני אדם וזאבים גם יחד, וג'ן צ'ן מודע לכך, אך היקסמותו מן החיה גוברת על שיקולי הגיון וחמלה.

סביב הסיפור המשותף של ג'ן צ'ן והגור, מתאר ג'יאנג רונג, בהתבסס על חוויותיו שלו, את חיי הנוודים בערבה, את האיזון העדין בין בני האדם לטבע, ואת המאבק בן אלפי השנים בין נוודים לחקלאים. הקריאה בספר כמוה כצפיה בסרט טבע מרתק, נורא הוד, אכזרי ויפהפה. ג'יאנג רונג מספר בפירוט רב על חיי היומיום של הנוודים, על האופן בו הם מתפקדים בעונות השנה המתחלפות, על השתלבותם בטבע המערים קשיים, ועל היאחזותם באורח חייהם העתיק. הוא מתאר לפרטי פרטים קרבות בין זאבים לסוסים, והתקפות על צאן ועל ישובי בני אדם, בהם באה לידי ביטוי האסטרטגיה העילאית של התוקפים. הוא מצייר במילים את הנוף ואת בעלי החיים, מן היתוש הקטן, דרך העכבר והמרמיטה, הברבורים והברווזים, הכלב המבוית, הצאן והבקר, ועד הזאבים מעוררי היראה.

ג'יאנג רונג כתב ספר עם מסר, שתמציתו היא כבוד עמוק לאופן בו הטבע מאזן את עצמו ושאיפה להשתלב באיזון הזה. ביליגה מנהל קרבות מאסף נגד הפלישה הסינית, שהביאה איתה את התפיסה של צעדים קיצוניים כדי לממש באופן מיידי מטרות קצרות טווח. התושבים המונגולים המקומיים והתושבים הסינים החדשים מאורגנים ביחידות יצור, שעליהן מוטלת משימת אספקת בשר לאוכלוסית סין הצומחת במהירות. אם הזאבים מהווים איום על הצאן, יש לתפיסתם להרוג את כל הזאבים. ביליגה, לעומתם, מצביע שוב ושוב על האופן בו הזאבים מטייבים את הערבה, ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון של המדיניות הסינית. לדבריו, הסוסים המונגולים מצטיינים בסגולות גופניות וטקטיות, משום שהם נאלצים ללמוד להתגונן מפני הזאבים; הצאן והבקר יכולים למצוא עשב במרעה, משום שהזאבים מדללים את אוכלוסית הצבאים, שמסוגלים לחסל כמויות עצומות של עשב ולהותיר מאחוריהם שממה; ג'ינג'יס חאן שלט על שטחים נרחבים, כי למד טקטיקות זאביות. מערכות איזונים ובלמים מתקיימות בטבע ללא הרף. לדוגמא, במקום בו הסטודנטים העירונים רואים מים מזוהמים מצואת כבשים שהופשרה בתום החורף, המקומיים רואים דשן שמצמיח את העשב החיוני כל כך; כשהסטודנטים סבורים שכדאי לאסוף את גופות הצבאים שהותירו הזאבים בקרח לאחר ששבעו, ביליגה מורה להותיר גופות רבות מאחור, כדי שבבוא ההפשרה ישמשו מזון לזאבים, ואלה לא יוכרחו לתקוף סוסים וצאן ובני אדם. המערכת המאוזנת מתקיימת גם לאחר מותם של בני אדם, כשגופותיהם מושארות על פני האדמה, מאכל לזאבים: "אנחנו, תושבי הערבות, אוכלים בשר כל חיינו, ולשם כך אנחנו הורגים יצורים רבים. לאחר מותנו אנחנו תורמים את בשרנו בחזרה לערבה. זה נראה לנו פשוט הוגן, וזה מועיל לנשמותינו כאשר אנחנו עולים לטֶנְגְרִי". על האדם להוות חלק מן המערכות הללו, שאם לא כן התוצאה תהיה הרס הערבות והפיכתן למדבר. המדבר בתורו יסתער בסופות חול על עריה הגדולות של סין.

נראה שסיכוייו של ביליגה להנחיל את תפיסת עולמו קלושים, שכן מולו ניצבת סין המאואיסטית, שנציגיה באזור רוצים לראות תוצאות מהירות, ובעיניהם הכל פוליטי. כשבאטו, רועה סוסים, מאבד חלק נכבד מן העדר לאחר קרב נואש נגד להקת זאבים, רוב האנשים סבורים שהוא והרועים האחרים אינם צריכים להענש, אבל כמה מן הסינים אומרים שהרועים אולי ניצלו אסון טבע למטרות שליליות, אקט אנטי-צבאי וקונטרה-מהפכני, ושצריך לבדוק בקפידה את הרקע של כל הארבעה. מנהיג במשמרות האדומים טוען כי "זאבים הם האויבים המעמדיים האמיתיים [..] אנחנו צריכים לארגן את ההמונים כדי לצוד אותם וליישם את דיקטטורת הפרולטריון על כל הזאבים […] אנחנו חייבים גם לחשוף את כל הרעיונות המיושנים וההרגלים המיושנים – כמו אהדה לזאבים, פיוס הזאבים והאכלת הזאבים בגוויות המתים שלנו – לביקורת חמורה". המנהיגים הסינים במקום, הנתונים לביקורת של שולחיהם, דורשים עמידה במכסות הבשר, ללא התחשבות בהשלכות עתידיות, והם מבקשים ליישם במהירות את חיסול אורח החיים הנוודי ולהקים ישובי קבע. ביליגה אינו עיוור ליתרונות הקביעות, כמו בתי ספר ובתי חולים, אבל חרד לגורל הערבות.

כשמשימה פוליטית משתלבת בהנאתם של הסינים מן הציד, וכשרכבים מהירים הופכים את הציד לשעשוע עבור בני אדם ולבריחה מתישה עבור הזאבים, נדמה שגורל האחרונים נחרץ, ואתו, בתגובת שרשרת בלתי נמנעת, גם גורלם של הנוודים וגורל ערבות מונגוליה הפנימית.

ג'יאנג רונג כתב ספר נפלא, שלמרות היותו ממוקד מסר הוא יפיפה ומרתק. עלילתו מתרחשת רובה ככולה בטבע, ללא קישוטים סיפוריים מיותרים, ותחושת ההיקסמות של הסופר, ושל צ'ן ג'ן בן דמותו, עוברת היטב בתרגום של עודד פלד, וכובשת.

מומלץ מאוד.

姜戎 – 狼图腾

כנרת זמורה ביתן

2012 (2004)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

כשהסופרת אמי טאן נתקלה במקרה בתמונה של עשר הקורטיזנות היפות ביותר בשנגחאי, היא לא יכלה שלא לשים לב לדמיון שבין תלבושתן של הנשים שבתמונה, שתוארה כ"בגדי קורטיזנות אופייניים לתקופה", לתלבושת שלבשה סבתה המנוחה בתמונה שטאן הכירה היטב. הגילוי שלח אותה לחקור את קורות משפחתה ואת חייהן של הקורטיזנות בשליש הראשון של המאה העשרים. התוצאה היא "עמק הפלאות".

הקורטיזנות היו זונות צמרת, שסיפקו לגברים שרותי בידור בנוסף על שרותי מין. ילדות נמכרו לבתי עינוגים בגיל צעיר, וחונכו להוות כלי פיתוי ושירות מושלם. כסף רב נשפך בבתים אלה, המאפיה נטלה את חלקה, מנהלת הבית שלטה ביד ברזל, ומי שסר חינה נזרקה והחלה להדרדר במורד היררכיית הזנות. ויולט, גיבורת הספר, נולדה לאם אמריקאית, מנהלת בית שכזה, ולאב סיני שזנח אותה. כשהגורל הפריד בינה ובין אמה בהיותה כבת ארבע-עשרה, היא מצאה את עצמה כלואה בבית תענוגות אחר, שם הוקדשו השנים הבאות לשיפור הליכותיה, עד לרגע המיוחל של מכירת בתוליה למרבה במחיר. הספר מוסיף ומספר את קורותיה, ולא ארחיב מחמת הספולירים.

הספר סובל מכמה חולשות: אחת מהן היא הפירוט הטרחני שלו. אפשר היה לקצר את הספר למחצית, ודבר לא היה נגרע ממנו. החולשה השניה היא בעלילה רומן-רומנטית, שמסיחה את הדעת ממה שצריך היה להיות הנושא העיקרי והמסר – העוולות הנוראות של סחר בנשים. וחולשה נוספת: הדמויות אינן משכנעות. כך, לדוגמא, כשויולט מאבדת את בתה, הרגש שהיא מביעה עקר, ולא משום שהיא לא כואבת, אלא משום דלות התיאור.

אודה, ולא אבוש בכלל, את המחצית השניה של הספר קראתי ברפרוף. הוא פשוט נמשך ונמשך ולא זז, ואחרי כשלוש-מאות עמודים כבר לא מצאתי סיבה להקדיש לו תשומת לב ממוקדת. כשהמספרת גלשה לנושאים מעט יוצאי דופן מבחינתה, כמו המצב הכלכלי והמדיני בסין, האטתי את קצב הקריאה מתוך ענין, אבל האזכורים האלה היו מעטים ושטחיים.

בשורה התחתונה: חבל.

The Valley of Amazement – Amy Tan

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן