תגית: סין

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

סין, עפ"י "הספה הנודדת", היא מקום מוטרף, מטונף ומושחת. העובדה שכל זה מתואר כמעט ללא ביקורת, כמעט ללא התיחסות שיפוטית לטוב או לרע, תורמת לאוירת "קן הקוקיה".

מר מואו, סיני כבן 40, ששהה מספר שנים בפריז, חוזר לסין, כנראה כדי לשחרר מן הכלא ידידה מן העבר שנאסרה לאחר נסיון לפרסם תמונות אסורות פוליטית. מר מואו הוא סוג של דון קישוט, רק בלי הלהט. כמו דון קישוט הוא שוגה באשליות: משום שעשה בצרפת היכרות עם פסיכואנליזה הוא רואה עצמו כאיש מקצוע, בעוד אינו אפילו פותר חלומות מן הזן המסורתי. אהבתו לאותה ידידה מן העבר חד צדדית, ויותר מזה – מול האהבה שמצדו היו ככל הנראה התעלמות ו/או בוז מצדה. יש פתטיות מרובה בדמותו – בתול בן 40, חסר מקצוע, חסר עוגן, שקוע ראשו ורובו במרדף אחר מטרה שלא תושג, ובכל פעם שנדמה שאולי כן – הגלגל מתהפך, הוא מגלה שנכשל, מתנער כעוף החול, וחוזר לדפוק את הראש בקיר.

בערך עד שליש הספר הוא נראה לי הזוי ולא ברור – מר מואו מחפש באובססיביות בתולה, ולא ברור מדוע. קצת אחרי עמוד 80 הדברים מתחילים להתבהר, ולחיפוש מוענקת משמעות.

סיימתי אותו בתחושה מסוימת של החמצה ואכזבה, אולי משום שציפיתי לעוד "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" (ספר מקסים פרי עטו של אותו סופר). אבל כמה ימים וכמה ספרים אחרי, הוא עדיין העסיק אותי, וגיליתי בדיעבד נקודות למחשבה. כנראה הוא מסוג הספרים שצריכים זמן כדי לשקוע.

מצורף קישור לפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו כעת, ומצאתי את עצמי מרותקת, כאילו לא קראתי אותו מעולם.

לסיכום: ספר שונה, וקצת משונה, אבל בהחלט מומלץ.

 

Le Complexe de Di – Dai Sijie

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ'אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ'אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו. 

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי. 

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר