תגית: סיפורים

הפתיחה הנלהבת של הסקירה הזו היתה כתובה לי בראש עוד לפני שהספר הגיע לידי. רציתי לספר על ההתפעמות שחשתי כשגיליתי לראשונה את הסיפורים ב"גלגול בפארק אווניו", ועל ההערכה העצומה שלי לקול המיוחד של אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים". הייתי בטוחה שבהמשך לכך אכתוב שהספר החדש שומר על אותה רמה. אבל הוא לא.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", קובץ של שמונה סיפורים, זיכה את הסופר בפרסים. לפי הטקסט על הכריכה הפך לרב-מכר, והמובילים בין הסופרים היהודים-אמריקאים הצעירים (שייבון, פרזנן, ספרן-פויר ועוד) חולקים לו שבחים (באתר אמזון מצוטטות ביקורות אוהדות נוספות). לצערי, ואני באמת מצטערת על כך צער אנוכי של קוראת מאוכזבת, אני לא שותפה לדעתם. הסיפורים בספר הזה הם בעיני חיקוי חיוור של הקובץ הקודם, וגם של סיפורים שכתב פיליפ רות' לפני למעלה מארבעים שנה. בניגוד ליחודיות של כל אחד מסיפורי "גלגול בפארק אווניו", הספר הזה אינו מציג רעיונות מקוריים. ובהשוואה למורכבות ולתחכום של "המשרד למקרים מיוחדים", הכתיבה בספר הזה רדודה. אני מנסה, אך מתקשה, להתייחס אל הספר הזה בפני עצמו, ולא בהשוואה לאחרים. אולי אם לא מכירים את עבודתו הקודמת ההתרשמות מן הספר החדש תהיה טובה יותר. אבל אני ציפיתי לחווית הקריאה המיוחדת שחוויתי עם  שני הספרים האחרים, ובספר הזה היא לא קרתה.

הסיפורים כולם עוסקים בנושאים יהודיים, כמו זכרון השואה, התבוללות, אנטישמיות ועוד. כמה מן הסיפורים הם ישראלים בתוכנם, ובעיני הם החלשים ביותר בספר (גם ב"גלגול בפארק אווניו" נכלל סיפור ישראלי, והוא היה החלש ביותר בקובץ, יוצא דופן בין סיפורים מבריקים). אמנם אנגלנדר חי מספר שנים בארץ, הוא מבקר כאן, ויש לו חברים מקומיים, אבל לסיפורים הישראלים יש ניחוח זר של מתבונן מן החוץ, שכנראה מאמין שהוא בן-בית. התוצאה, לפיכך, מזייפת.

ואולי חלק מן הבעיה נעוץ בתרגום? את "המשרד למקרים מיוחדים" תרגמה כרמית גיא המצוינת. את "גלגול בפארק אווניו" תרגמה יערית טאובר בן-יעקב, שהוכיחה את כישוריה במגוון תרגומים. את הספר הזה תרגמו אסף גברון ואתגר קרת. לא קראתי ספרים שכתב אסף גברון, כך שאין לי אפשרות להתייחס לכשרונו כסופר וכמתרגם. את אתגר קרת כסופר אני לא מעריכה, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר בשפת המקור, ולכן אני לא קובעת אלא מעלה השערה: יכול להיות שחלק מן התחכום האנגלנדרי התרדד במהלך התרגום לשטיחות מבית קרת?

בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום רב על "המשרד ולמקרים מיוחדים" ועל "גלגול בפארק אווניו", אך לא על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ומקווה לתיקון בספר הבא של אנגלנדר.

 

What We Talk About When We Talk About Anne Frank – Nathan Englander

הוצאת כתר ומטר

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

שלושה סיפורים בספר, שלושתם סובבים סביב האוירה בגרמניה של מלחמות העולם.

הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא זכרונותיה של פליטת הגסטפו – חולה ומותשת במכסיקו הרחוקה – מיום טיול עם חברותיה לכיתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סיפור קורע לב, משום שהוא משווה ללא הרף בין אותו יום מאושר לגורלם של הנערות והנערים המככבים בו. הראשונה בכיתה שהתאהבה משלבת ידים עם הנער נשוא אהבתה, ואנחנו כבר יודעים שהוא ייהרג במלחמה הראשונה. היא מתרפקת על חברתה הקרובה, זו שבמלחמה השניה תפנה אליה מתוך מצוקה קשה ותופקר לגורלה. המורה הצעירה החביבה תחבק בזרועותיה את תלמידתה הגוועת מרעב במחנה ריכוז. חשבתי תוך כדי קריאה, עד כמה התמזל מזלנו שאיננו יכולים לראות את העתיד.

הסיפור השני, "החבלנים", מתמקד בשלושה חברים, שביום ההכרזה על המלחמה נגד רוסיה הרגישו מרומים ונואשים, שהרי רוסיה היתה עד אתמול בת ברית, וכעת נראה שהמלחמה תמשך לנצח. הם מחליטים לעשות מעשה, ולחבל ברימונים שהם מייצרים, כדי להחיש את סיום המלחמה. הרעיון שלהם, יש להודות, נשמע לי מטופש, אבל לא הרעיון הזה הוא העיקר, אלא נסיונותיהם הקטנים של אנשים פשוטים להשפיע איכשהו, למרות סכנת המוות שבה הם מסתכנים. אנה זגרס מצליחה לתאר תיאור חי ומשכנע את המתרחש בליבם, את האימה, את היאוש, וגם את התקווה.

בסיפור השלישי, "אחרית", הדמות המרכזית היא של מפקד מחנה ריכוז אכזר, שנמלט חזרה למשפחתו כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, וחי בשקט עד שיום אחד זיהה אותו אסיר לשעבר, והוא נמלט על נפשו. הסופרת מתארת את את נדודיו ואת קשייו, ולמרבה התפעלותי היא עושה זאת בלי שנרגיש ולו שמץ של סימפטיה כלפי האיש הנרדף. איך היא עושה זאת? אין לי מושג. היא לא מביעה את דעתה כלפיו, לא מתלהמת, לא כותבת "מגיע לו" בשום דרך שהיא, אבל התחושה לאורך כל הסיפור היא בדיוק כזו: "מגיע לו".

אני לא מתלהבת מסופרים גרמנים שמספרים עד כמה הגרמנים סבלו במלחמה. אצל אנה זגרס זה לא מפריע לי. היא כל-כך באופן מובהק אנטי נאצית ופרו מתנגדי המשטר, שאני סמוכה ובטוחה שהיא לא באה להצדיק ולעורר חמלה, אלא להאיר את האנשים שהתנגדו באור שלו הם ראויים.

היכולת, שהזכרתי קודם, להביע רגשות ועמדות בלי להביע אותן במפורש הרשימה אותי גם בספרה "הצלב השביעי", שגם עליו המלצתי כאן.

Der Ausflug der toten Mädchen – Anna Seghers

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1950 (1946)

תרגום מגרמנית: ש` בן אברהם

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

שמו של הספר שאול מן הסיפור הראשון, ושם הסיפור לקוח מן המקום הריק על ספסל בגן, מקום שגבר שומר עבור אשתו שאיננה. הלך הרוח הנושב מן התמונה הזו מלווה את כל הסיפורים בספר. הלך רוח של בדידות ושל עצב ללא מרפא.

מרבית הסיפורים ממוקמים בתל-אביב, חלקם סביב גן דובנוב, שהיה בין מחוזות ילדותי. כך נפתח הסיפור "גן הבדידות":
אני גרה ברחוב דובנוב מול גן דובנוב, שיש הקוראים לו גן-האהבה, כי זוגות נאהבים עושים בו אהבה על הדשא בצל העצים הגבוהים, ויש הקוראים לו גן-הבדידות, כי אנשים בודדים מתהלכים בו תמיד, ולרוב זקנים בודדים, שלפעמים בחורף, בקור, נשארים לישון על ספסל, ובבוקר מוצאים אותם עובדי העיריה על הספסל קרים ומתים.

מכאן הסיפור יכול להתפתח לכיוון גן האהבה או לכיוון גן הבדידות, או אולי לשילוב של שניהם. בספר הזה הסיפור הוא על בדידות ועל עצב. אפילו כשהיא מתארת את נכדיה המשחקים בגן, נשזרת בסיפור אוירת נכאים מהורהרת.

הנה עוד קטע מן הסיפור, שבעיני הוא קורע לב:
ואולי היא יושבת עכשו, הזקנה הנאה ההיא, לבדה בבית, חוזרת ושרה לעצמה "הכוכבים רימו אותי, היה חלום – אך גם הוא עבר", ו"עתה אין לי כלום בעולם – אין לי דבר". ואחר-כך היא חוזרת להתחלה ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך", וגם עכשו היא בוודאי משתעלת כמו חונק לה בגרון ה"אין לי דבר". לפעמים היא אולי ממלמלת כמה פסוקים מן התפילה, ומתחילה לדבר אל הקיר ורוצה להכות את הראש בקיר מרוב בדידות, ואולי היא יושבת לבדה בבית על הכורסה ובוהה בטלויזיה, ממלמלת לעצמה את חרוזי השיר האהובים עליה, ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך" ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת.

יוצא דופן בספר הוא הסיפור "אגדת הכינור האבוד". הוא שונה גם במקום ההתרחשות ובמועדה – חיפה של לפני קום המדינה, וגם ביציאה מתוך עולמו של האיש הבודד אל מחוזות יפים יותר. הגיבור השחפן של הסיפור הוא כנר שמספר שוב ושוב סיפורים אודות באך, והתקבל אצלי הרושם שהסופרת נותנת לו את חופש הדיבור משום שגם היא כמוהו אוהבת את המלחין, ויכולה לדבר עליו ולהאזין למוסיקה שלו במשך שעות. ומכיוון שגם אני כך, נהניתי לקרוא אותו וללמוד דברים שלא ידעתי (לסיפור מצורף צילום של דף תווים בכתב ידו של באך, כתב רך וגלי והרמוני, כמו המוסיקה). בסופו של דבר הסיפור מתכנס למחוזות מוכרים, למחלה ולהרס ולמוות ולבדידות.

קראתי עד כה שני ספרים אחרים שלה: "הכח האחר", שכתוב נפלא, אבל מה שנשאר לי ממנו, ומה שהפריע לי בזמן הקריאה, היתה ההתבטלות העצמית שלה מול דמותו של בעלה הצייר (הספר הוא סוג של אוטוביוגרפיה). את הסיפורים ב"ארוחת בוקר תמימה" אהבתי, וכך גם את סיפורי "המקום הריק", ואני שמחה להמליץ עליו.

הוצאת הספריה החדשה

2007

לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

"הסערה" הוא קובץ של שבעה סיפורים: חמישה מהם נכתבו ופורסמו כסיפורים בפני עצמם, ושניים הם בעצם טיוטות לספר באורך מלא: "עד כלות הנשימה" הוא הגרעין ממנו צמח "כלב לבן", והספר שצמח מ"היווני" אינו מוכר לי – או שלא נכתב או שלא תורגם.

רומן גארי הוא בעבורי יותר מסופר. הוא השפיע על תפיסת עולמי, וההתפעמות שלי ממנו שומרת על רעננות ועל חיות גם בקריאות חוזרות. בסיפורים שב"הסערה" אני מוצאת במנות קטנות את מה שניתן ברוחב יד וברוחב לב בספריו. אני מתקשה לנסח המלצה על הספר דווקא משום שהוא משפיע עלי ביותר ממימד אחד.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא המוקדם ביותר. הוא נכתב בשנות ה-30, לפני מלחמת העולם השניה שהשפיעה על עיצובו של גארי כסופר וכאדם ועל נושאי כתיבתו. אולי משום כך הסיפור שונה במבנהו מיצירותיו האחרות. השוני הבולט הוא בטוויסט הטרגי שבסופו, שמשהו מסוגו ניתן למצוא רק באחד מספריו, "ליידי L" (כשאני אומרת "אחד מספריו", הכוונה כמובן רק לספרים שתורגמו לעברית – בערך שליש מכלל יצירתו). לדעתי, גארי לא נזקק ל"טריק" מזן הטוויסטים משני העלילה, ואכן בסיפורים ובספרים האחרים גם אם מופיעים טוויסטים הם צנועים יותר, ונוטים אל צד החמלה.

להתנסויותיו של גארי כטייס במלחמת העולם השניה היתה השפעה עמוקה על יצירתו. הוא הירבה לכתוב על הטפשות והרוע שבמלחמות מצד אחד ועל אחוות הלוחמים וגבורתם מצד שני. ארבעה מהסיפורים בספר מושפעים מן המלחמה: "אישה קטנה אחת", "גיאוגרפיה אנושית", "סרג'נט גנמה", ו"עשר שנים אחרי או הסיפור העתיק בעולם". בראשון יש גם כמה מן האלמנטים ה"אקולוגים" המאפיינים את ספרו "שורשי השמיים".

אילו היתה לי השפעה על בחירת ספרים לתרגום, הייתי ממליצה מאוד לתרגם קודם את הרומנים שלו, ורק אחר-כך ספרי אוסף מן הסוג הזה. גארי ראוי להיכרות במלוא רוחב היריעה שלו.

למרות שאני אוהבת את הספר, ולמרות שיש סיכוי סביר שגם מי שלא מכיר את גארי יאהב אותו, לא אמליץ עליו למי שעדיין לא קרא כמה מספריו. הספר מתאים יותר לחוקרי ספרות, או לאוהבי גארי שישמחו לקבל אותו גם במנות קטנות.

L`orage – Romain Gary

הוצאת בבל

2010 (2005)

תרגום מצרפתית: שירלי אלקלעי

"יהודי קטן" מכיל ארבעה סיפורים, ששלושה מהם מושלמים בעיני (וגם זה שפחות ממושלם בהחלט טוב).

הסיפור הראשון, "עצים", עוסק בחייו של אדם תם וישר, שעלה לארץ מאירופה ממניעים ציוניים, עסק כל ימיו בעבודת כפיים מפרכת, לא מירפק לעצמו דרך לעושר, ומת בצנעה כפי שחי.

הסיפור השני, "תיקוני יצחק", עוסק גם הוא בעולה מאירופה, אבל הפעם גיבור הסיפור הוא טיפוס מרחף משהו, חי בגדול לכאורה, מתחכך בבוהמה, קופץ בין עיסוקים בלי להתמיד. הכל אצלו "אופרה", כפי שנוהגים לומר עליו במשפחה.

בשני הסיפורים האלה ברטוב מציג את הדמויות לאורך שנים, ולמרות שהסיפורים קצרים יחסית (כ-50 עמודים בפורמט עם-עובד) הוא מיטיב לאפיין את הניואנסים באופיים המשתנים מדרך הטבע עם הגיל. מרשים מאוד.

הסיפור השלישי, "ראה שם שם", שונה: הוא אינו עוסק במהלך חייו של אדם, אלא מתרכז בעיקר באפיזודה אחת בחייו. הגיבור, סטודנט באוניברסיטה העברית, שלימודיו הופסקו בעל-כורחו בשל מלחמת העצמאות, נפגש עם המרצה שלו במטרה לחזור למסלול לימודים סדיר. אמנם לקראת סיום הסיפור מפליג אל שנים מאוחרות יותר, אך עיקר הפוקוס הוא על אותה פגישה ונסיבותיה. זה הסיפור שאליו התיחסתי קודם כפחות ממושלם, אבל יכול להיות שהתחושה הזו שלי כלפיו נובעת מהתמצות היחסי שלו מול רוחב היריעה של הסיפורים שקדמו לו.

הסיפור הרביעי, "יהודי קטן", משלב שני קוי עלילה. האחד הוא סיפורו של אביו של המספר, יהודי קטן פיזית, נמוך יחסית לאשתו ולבניו. עליתו של האב ארצה היתה המסע היחיד שערך בחייו (למעט מסע כפוי במסגרת שרותו בצבא הפולני). הבן המספר, לעומת זאת, מרבה בנסיעות, וטיול שלו ושל אשתו לאיטליה-שווייץ-אוסטריה-גרמניה הוא קו העלילה השני, ומשמש רקע לסיפור. בעוד הוא מטייל, אביו נפטר, והמשפחה אינה מצליחה ליצור אתו קשר ולעדכן אותו. סיפור מר-מתוק על יחסי אב ובן, על עקירה והיאחזות, ועל אובדן. תוך כדי כתיבה אני מגלה בו כמה פנים שלא ראיתי במהלך הקריאה, ונראה לי שלאורך זמן זהו הסיפור שיישאר איתי.

פנינה מומלצת

הוצאת עם עובד

1981

אני אוהבת את הספרים של אביגדור דגן. התוודעתי אליו לראשונה באמצעות הספר "רחוב ושמו ממילא", המתאר דמויות ברחוב הירושלמי, והתרשמתי מאוד. בין אם הוא כותב על סיוטיו של ניצול שואה ("השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל), ובין אם הוא כותב על השכוי המשמיע אמרות חוכמה ("בינת השכוי"), יש בכתיבה שלו משהו מאוד נינוח, לפעמים תמים, ותמיד ראוי לתשומת לב.

"חתונת הזהב של פיגרו" הוא אוסף סיפורים סביב נושא אחד: מה קורה אחרי שספר מסתיים. כך נפתח הספר (ציטוט עם קיצורים): "אחד הבילויים החביבים עלי הוא לבדות את חלקם השני של רומנים מפורסמים, או לבדות מערכה שלישית, רביעית או חמישית – הכל לפי הצורך – של מחזה מפורסם… סדר הוא סדר, וכשמספר לי מישהו, למשל, סיפור על שניים, שהאחד מהם נפטר בסופו של סיפור, אני רוצה לדעת מה קרה לשני, שנשאר בחיים וחי אולי עד היום הזה. מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך. מה עשה סנשו פנסה לאחר מות אדוניו האמיץ? מה היה על טטינה? על אוניגין?"

הסופר מסתפר בסביליה, אצל צאצאו של הספר המפורסם, ושומע מפיו על קורותיו של פיגרו שנים אחרי תום המחזה. הוא מדמיין את קפקא השואל את עצמו אם יכול היה להתרחש גלגול הפוך, משרץ לאדם, ומה היה קורה אם הגלגול היה מתפתח למגפה. ברחוב ירושלמי הוא פוגש את אחד מצאצאיו הרבים של הגולם מפראג המפוזרים בעולם, תמיד נכונים לתרום את כוחם העצום. הוא תוהה מה עלה בגורלה של הלנה היפה בהזדקנותה. עם אברהם הוא חוזר אל שרה אחרי פרשת העקדה, ומקווה שלאם לא יוודעו קורות אותו היום, ועוד.

אם, כפי שנכתב בפתיחה, "מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך", איפה נמצא הסוף באמת? הרי תמיד יש אחר-כך נוסף. וכך מסתיים הספר (שוב ציטוט עם קיצורים), תוך שהוא תורם אמירה אופטימית האופינית להלך-רוחו של אביגדור דגן כסופר: "רק עתה נפקחו עיני לראות את יופיו של הסיפור שלא סופר עד תום. ראיתי את יופיה של העובדה, שלמעשה אי-אפשר כלל לספר משהו עד סופו, פשוט, מפני שלעולם אין הסוף קיים. כי במקום שמסתיים סיפורו של האחד, מתחיל סיפורו של השני… ודבר סביבנו אינו מפסיק להתגלגל עמנו ולזרום… ולא נותר לי אלא להרהר ביופיו של הסיכוי, כי תמיד עוד יהיה לנו מה לספר".

Figarova Zlata Svatba – Avigdor Dagan

הוצאת דביר

1987

תרגום מגרמנית: צבי ארד