תגית: סיפורים

"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של עשרות סיפורים שכתב יוסל בירשטיין, ושראו אור כשנה אחרי פטירתו. חייו של בירשטיין היו עשירים ועתירי ארועים. הוא נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלה פודולסק, היגר לבדו בגיל שבע-עשרה לאוסטרליה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ והיה רועה צאן ועובד בנק. לכל גלגוליו אלה ניתן ביטוי ביצירתו, הן ביידיש והן בעברית.

מנחם פרי, שכלל בספר שיחה מעניינת עם בירשטיין ומאמר מפורט על יצירתו, כתב כי "בירשטיין ממשיך מסורת ארוכה וחיונית, שאין לה כמעט דוגמאות בסיפורת העברית העכשווית, של שמחת סיפור-המעשה. הוא סופר מסתכל ורושם. פרטי ג'סטות נעלמים נגאלים על-ידו ונרשמים על-מנת שנגלה כי ידענו אותם אך לא שמנו לב אליהם". בסיפורים הקצרים – לא יותר משני עמודים לסיפור – בירשטיין מפליא לצרף יחדיו דמויות וארועים מתקופות שונות וממקומות שונים, ולדחוס, מבלי ליצור תחושת דחיסות, כמה תמונות חיים שלמות ומושלמות אל תוך יצירה קצרצרה אחת. כך, לדוגמא, סיפור שנפתח בהרגשת היחד שחווה כשגר בנצרת עילית, שם שכנים התערבו ללא הרף אלה בענייניהם של אלה, נודד אל תחושת היחד כפי שהיא נצפית בעיניו בתוך אוטובוס ירושלמי. "לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא כותב, אני מארגן […] אני רק מארגן וצופה", הוא אומר על עצמו בשיחה עם פרי, כשזה תוהה על ה"טכניקה" שמאפשרת לו את החיבורים הבלתי שגרתיים שלו, ומתייחס גם לאופן בו הוא "מנדיד" ארועים מן המקום והזמן שבו ארעו אל המקום והזמן הספרותיים.

פרי כותב על "שמחת סיפור-המעשה", אך הכוונה אינה לאופי השמח של הסיפורים, אלא לשמחה של היוצר שמחלחלת אל הטקסט. למרות ההנאה שגורמת הקריאה, למרות החיוך וההומור ואהבת האדם, במרבית הסיפורים שזור עצב. עצב של בדידות, של אובדן בני משפחה שנספו בשואה, של זרות. בירשטיין מתייחס באחד הסיפורים לקשר הסימביוטי הזה שבין עצב לשמחה: "קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב".

למרות שאיני נוטה אל חקר הספרות, אני מציעה לא לדלג על השיחה בין פרי לבירשטיין, ועל מאמרו של פרי "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין", שמנסה לפצח את סוד קסמו.

מכיוון שאינני חוקרת ספרות כפרי, ובוודאי אינני סופרת כבירשטיין, בחרתי, במקום לנסות לתאר את הספר, להעתיק לכאן את אחד הסיפורים, אחד מן האישיים שבהם, ולהניח לו לדבר בשם הקובץ כולו.

הפעם – על עצמי.

אמרו לי שאני שייך לעבר. מספר על זקנים. ואחרי שנים רבות בארץ, ממשיך לכתוב יידיש, שפה חירשת-אילמת, כי אין מדברים בה ואין שומעים אותה.

לא אמרו לי זאת בפנַי. הקשבתי מן הצד כשדיברו עלי. והסכמתי איתם. יכולתי להוסיף, שאני מתעצבן כשאינני מרוצה מדף שכתבתי ביידיש. על מה יש להתעצבן? על מלים שלא יקראו ולא ישמעו? ובכל זאת אני ממשיך להתייגע על דברים שכבר אינם קיימים. אני באמת שייך לעבר.

כדי שלא אהיה בודד שם, בעבר, הלכתי לחפש נוספים כמוני.

מצאתי שניים.

אחד בזכרוני, והאחר באבו טור, ירושלים. שניהם בני-משפחתי.

זה שבזכרוני, הדוד לייבל, חי במלבורן. עוד בפולין היה נוהג לצאת לרחוב בזמן הארוחה, בין מנה למנה, לשפשף את ידיו זו בזו ולדבר עם בן-אדם. אלא שבמלבורן, ברחוב שבו גר, לייגון סטריט, לא ראו בני-אדם. בצד אחד היה בית-קברות ארוך, מכוסה ירק, ובצד האחר היו בתים נמוכים, אף הם מכוסים ירק. ובשני הצדדים – שקט. בבית-הקברות עוד התרחש משהו לפעמים, אך בצד של הבתים – לא-כלום. האם משום כך ישבות דודי לייבל ממנהגו? יפסיק לשפשף, בין מנה למנה, את ידיו ברחוב השומם?

הקרוב האחר, זה שבירושלים, קיבל פיצויים, והחל להגשים את חלומו – לבנות בית גדול לכל המשפחה. כשאזל כספו באמצע הבנייה, חסך מכל הבא ליד כדי להמשיך. כשבאתי אליו, לאחר שנים רבות, ראיתי אולם גדול, ומבעד לחלון נשקפו מורדות המדבר. וכמו בארמון, למעלה, מסביב לאולם, היתה גלריה של חדרים – חדרים לכל המשפחה. אלא שבינתים התגרשה ממנו אשתו, והילדים גדלו וברחו, חלקם לַנֵכר. הכסף לו הספיק לו כדי לבנות את המדרגות לחדרים שלמעלה. היה אפשר לטפס אליהם רק בעזרת חבל עבה שהשתלשל מן התקרה.

מצאתי אותו במצב-רוח מרומם, כי האמין שבקרוב יוכל לסיים את בניית הבית ויגשים את חלומו – ארמון לכל המשפחה.  

ובינתים הוא מתאמן בעלייה לחדרים בעזרת החבל. אוחז בקצהו, פוסע לאחור, נותן תנופה, מזנק, מתרומם ונוחת.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר בקריאה שניה, ועוד אשוב אליו בשלישית. מומלץ בחום.

אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על ספרו "המוטבים", שנכתב על רקע עבודתו כמנהל מחלקת השקעות בבנק, ועל "אל תקרא לי איוב" ו"ציפור כהה בדרך", ששואבים מתחנות חייו.

הספריה החדשה

2004

מיקרו-קוסמוס ישראלי, מורכב מתמונות נפרדות ונארג לפסיפס אחד, מסופר ב"מרחב מוגן". מבנה הספר הוא לכאורה של סיפורים שיכולים לעמוד בפני עצמם, אך נראה לי נכון יותר לתאר אותו כסיפור שלם הנפרט לפרקים המשתרגים זה בזה.

מאחורי דלתות סגורות בבנין אחד ברחוב שלומציון בתל-אביב מתנהלים ספורי חיים מגוונים. בין הדיירים אם צעירה ומותשת מתקשה להתרגל לסדר היום החדש שלאחר לידה; סבתא אבלה על נכדה הטייס שנפל; הורים משתרכים בסופו של יום עבודה עם ילדיהם למופע בחוג בלט; גבר מתקשה ליצור קשרים חברתיים, ומטמין צרור שירים שכתב בסל על סף ביתה של שכנה. יחסים של "שלום, שלום" שוררים בין השכנים, ורק אזעקה המזהירה מפני נפילת טילים מוציאה אותם, חשופים ופגיעים, אל המרחב המוגן המשותף.

אל דמויותיהם של הדיירים מצטרפות דמויות חיצוניות, ביניהן הגנן המסור; המטפלת שפעם היתה דיירת בבנין עד שהסתבכה עם בעלה בשערוריה כלשהי; המנקה של חדר המדרגות, עולה מאתיופיה; אחותה של אחת הדיירות המתגוררת עם משפחתה בשומרון, ומעלימה עין מבגידותיו של בעלה, הקצין המהולל; צעירה שהיתה מאוהבת בטייס שנפל; ואחרות.

הסיפורים נובעים מן הבית בשלומציון ומתכנסים אליו, אך מתרחשים גם מחוץ לו. חלקו הלפני אחרון של הספר, לטעמי החוליה החלשה שבו, מפגיש בניו-יורק שתים מן הילדות שגדלו בבנין, האחת אמנית והשניה סופרת, כשזו האחרונה אמנם מוצאת חיים ושלווה הרחק, אך מתגעגעת עד כלות לנוף ילדותה ולישראליות החמה, הדחוסה, המוכרת.

שם הספר רומז למרחב המוגן בהקשר מלחמות ואיומים, אבל נראה לי שהוא מתייחס יותר אל החיפוש של כל אדם אחרי יציבות, נקודת אחיזה, השתייכות והקשר, שיוצרים מרחב מוגן לנפש.

נהניתי לקרוא את מרבית פרקי הספר, כל אחד בנפרד. לסופרת יש עין בוחנת, רגישות לפרטים, ויכולת ללכוד אותם במלים מדויקות. התרשמתי גם ממגוון הדרכים בהן היא מבטאת כל דמות באופן יחודי לה. הבעיה במכלול, בעיני, היא בגודש. למרות שמדובר בספר קצר יחסית, הוא מבקש להתפרס על קשת רחבה של דמויות, ולשלוח זרועות אל מחוץ ליקום המצומצם של הבנין. לטעמי הוא היה מרוויח מהתמקדות ומהצטמצמות.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב-רלוי למבוגרים. אשמח לקרוא את הבאים ולגלות אם ההבטחה המגולמת ב"מרחב מוגן" תתממש בהם.

הדברים נכתבים באוקטובר 2023, כשגל התנדבות שוטף את רובנו, וסופרים ומו"לים רבים מעמידים את ספריהם חינם לרשות מבקשי המפלט בקריאה. ספר זה נמנה עם המוצעים לכל דורש. תודה ל"עברית", להוצאה ולסופרת על נדיבותם.

ידיעות ספרים

2019

"המפתח" הוא קובץ בן שישה-עשר סיפורים, חמישה-עשר משל יצחק בשביס-זינגר, ואחד משל בנו, ישראל זמיר, שתרגם את מרבית הסיפורים, למעט "הבן" שתורגם על ידי שלמה שנהוד. בהקדמה לספר כותב זמיר: "לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשיים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן". מן הסתם זו הסיבה שנמנע מלתרגם את "הבן", הקרוב אליו אישית מכולם. בשביס-זינגר, שנפרד מאמו של בנו כשהילד היה בן חמש, מתאר בסיפור את פגישתו הראשונה אתו עשרים שנה אחר-כך. הסיפור שכתב הבן, "הפגישה", עוסק באותו הארוע, והקריאה בשניהם בזה אחר זה מיוחדת.

הסיפורים שבקובץ סובבים סביב הנושאים שהעסיקו את בשביס-זינגר במכלול יצירתו – כתיבה, הגירה, אמונה ואפיקורסות, לשון, הקשרים והניכור בין העולם החדש לישן, יחסי גברים-נשים, העולם היהודי על ריבוי גווניו. ברבים מן הסיפורים המספר הוא סופר, שהביוגרפיה שלו שאולה מזו של הכותב, סופר ששפתו יידיש, שהגיע מאירופה הישנה ומנסה למצוא את מקומו באמריקה, שמצליח לעשות לעצמו שם. הכתיבה שלו מדויקת מאוד, בוראת עולם במספר דפים מצומצם, עשירה בתובנות ומעוררת למחשבה.

נגע ללבי יותר מכולם הסיפור שנתן את שמו לקובץ. אשה בודדה, מזדקנת, חיה בגפה בדירה שהפכה למבצר, מתקשה להתמודד עם החוץ, בטוחה ששכניה, כמו העולם כולו, חורשים רעה נגדה. מפתח שבור, שבגינו היא מוצאת עצמה מעבירה לילה מחוץ לדירה, מוליך אותה לגילוי שיש בעולם יופי וטוּב לב.

אהבתי במיוחד גם את "הבן מעבר לים", שמפגיש בן שהיגר לאמריקה עם הוריו שנותרו בעיירה באירופה שכמו קפאה בעבר, ואת "המושבה", המתאר ביקור של סופר במושבה שהקים הברון הירש בדרום-אמריקה, מושבה שחוותה את עידן צבי מגדל, ושלא נותר בה דבר מחזונו של הברון.

אבל אין באמת צורך לבחור מועדפים. כולם כתובים במיטב כשרונו של בשביס-זינגר, וכל אחד מהם מעניין ונכנס ללב בדרכו.

מומלץ, כמובן

The Key – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1978

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

"קרקס בתל-אביב" הוא קובץ המכיל שבעה מסיפוריו המוקדמים של יעקב שבתאי, שראו אור ב-1972 בספר "הדוד פרץ ממריא". מקום ההתרחשות הוא תל-אביב של פעם, על צריפיה הצנועים, בניניה המשותפים הקטנים, שטחיה הפתוחים והמאובקים, ואנשיה המבקשים להם קיום, וגם חלום, בארץ הקשה.

גברים פנטזיונרים מאכלסים שישה מן הסיפורים. הדוד פינק הראוותני, נוכל חלקלק שכמעט אי אפשר לכעוס עליו משום שברור שהוא מאמין בפנטזיות שלו. חלומו הגדול, אחד מני חלומות רבים, הוא להקים בלב העיר קרקס מפואר וססגוני, ושום נושים נוגשים או נשים תובעניות או קרובים ספקניים לא יערערו את אמונו בעצמו; הדוד שמואל הבלתי נלאה, שמוחו חסר המנוח ממציא לו פטנטים, והוא גורר אחריו את משפחתו אל הרפתקאות חקלאיות ותעשייתיות; הדוד פרץ שדבק בלהט בקומוניזם עד שאשה חדשה נכנסת אל חייו; אלברטו שמחליט להביא לארץ להקה יוונית, ואינו שועה למפקפקים; הרש מוישה, איש חברה קדישא, שנכנס בראשו הרעיון התלוש להציע נישואין לאלמנת חברו חודש אחרי מותו; ועקיבא, חנווני אפור, שמתיר לעצמו בקושי פנטזיה שלא תתממש למראה חברתו של שכן צעיר שנפל.

כל אחד מן הסיפורים הוא דרמה בזעיר-אנפין. למרות קוצר היריעה, יעקב שבתאי מפיח חיים שלמים בגיבוריו, ומיטיב לאפיין אותם ואת רגשותיהם באמצעות מחוות זעירות. בעוד הדוד פינק מתאר "בערגה אמיתית", את נמר החברבורות שיביא אל הקרקס, "את יפי צבעיו, את חלקת עורו המבריק, את הדר גופו הגמיש, ואת הוד זינוקיו הנוראים", אחיו הדוד נוח "המשיך לשתוק את שתיקתו הקודרת וחתך קליפת תפוז לרצועות ולריבועים". אין צורך ביותר מזה כדי לעמוד על הפערים בין האחים השונים כל כך זה מזה, וכדי להבין מה חושב נוח הארצי וההולך בתלם על אחיו הנלהב תמיד. עקיבא החנווני יודע כי כדאי להשקיע בשיפוץ המכולת המתפוררת, או אולי לפתוח עסק יפה יותר, אבל אומר לעצמו "שהדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות גדולות, שאין בהן כל צורך, וכי ממילא החיים עוברים וסוף האדם למות", וכל חייו המדשדשים במקום ואוזלת ידו ברורים ונהירים. שתי נשים בשני סיפורים שונים מעבירות יד שוב ושוב יד על מפת השולחן, והבעל-ביתיות האחראית, הנותנת דעתה על הפרטים, מקופלת בתנועתן.

אל כל גבר נלווית אשה, בדרך כלל מספר שתים בהיררכיה המשפחתית. ארבע נשותיו של הדוד פינק, שרוב הזמן אינן יודעות דבר זו על זו, והוא אוהב אותן מנצל אותן מבלי לחוש בסתירה; אשתו נטולת השם של הדוד שמואל, שדבקה במכובדוּת, בנקיון ובסדר גם כשבעלה משכן את המשפחה במבנה משותף עם לול תרנגולות; יונה הכנועה, אשתו של הדוד פרץ, "אשה קטנה ושברירית שחוּברה מעצמות דקות וראש ירח נוגה"; דליסיה, אשתו של אלברטו, שחוזה למורת רוחו בכשלונו; הסבתא האלמנה שאינה חפצה בהצעת הנישואים; וציפורה, שותפתו של בעלה עקיבא במכולת, אשה מעשית שחיה את היומיום.

הסיפור האחרון, "מודל", יוצא דופן. הוא נפתח בהתאבדותה של אשה צעירה. מה הוביל אותה לכך? למתה כבר אין יכולת לספר, אבל שבתאי משרטט את קשייה באמצעות האופן שבו התייחסו אליה שכניה. אפשר היה לתת לסיפור שמות שונים, אבל "מודל" הוא הקולע מכולם: האשה שאחרים התבוננו בה, ומה שיש בתוכה איש לא ידע.

כל שבעה הסיפורים נכתבו ביד אמן והם מומלצים בהחלט.

הספריה החדשה

2006 (1972)

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים". אליס מונרו כותבת, כדרכה, על נשים קנדיות, בעיקר במרחב הכפרי של אונטריו, עם גיחות לערים הגדולות טורונטו וונקובר. מעמדה של האשה כבת להורים וכבת זוג עובר כחוט השני בכל הסיפורים, והחמצות, הנובעות ברובן מאי-הבנות ומתקשורת פגומה, הן מנת חלקן. בכמה מן הסיפורים ההחמצות והטעויות מכריעות את הדמויות, ואוירת נכאים מדכדכת שורה על העלילות. אבל פה ושם מבצבצת תקווה לשינוי, אילו רק תצוץ התובנה שאפשר אחרת ויימצאו הכוח והתושיה הנדרשים לשינוי, שבחיים המתוארים בספר הוא מחייב מהפך מחשבתי של ממש.

גיבורת הסיפור, שנתן לספר את שמו, היא כזו. הקצר בתקשורת במקרה שלה נובע ממתיחה מרושעת, אבל היא בוחרת לא רק להאמין במה שייטיב איתה, אלא גם קמה ועושה מעשה שמשנה את חייה (הסיפור עובד לסרט קולנוע. לא צפיתי, אבל אני מתקשה להאמין שניתן להעביר יצירה מהודקת ומזוקקת שכזו אל המסך מבלי לחטוא בדרמטיזציה עודפת). לעומתה, אלפרידה, גיבורת "רהיטים משפחתיים", קרובת משפחה של המספרת בגוף ראשון, בחרה, במודע או שלא, להצמד למוכר ולשקוע בשגרה. המספרת, לאכזבתה המרה, גילתה בבגרותה שגיבורת ילדותה התוססת, הזוהרת, הבלתי שגרתית, אינה שונה מן המבוגרים המאובנים, הטרחנים והשמרנים שהקיפו אותה. ואולי גיבורת הסיפור אינה אלפרידה, אלא דווקא המספרת, שנטלה מקרובתה את האומץ להיות אחרת וגם את הדחף לברוח מן השגרה. "זה היה השקר שקיויתי שלא אצטרך לשקר עוד לעולם, הבוז שקיויתי שלעולם לא אצטרך להפגין כלפי דברים שהיו חשובים לי באמת. כדי שלא איאלץ לעשות זאת יהיה עלי להתרחק מהאנשים שהכרתי פעם". הסיפור הזה, שהוא אחד מן השניים שכנראה יישארו איתי לאורך זמן, יותר מהאחרים הטובים אף הם (השני הוא "נחמה" שמספר על החיים לצד גבר אובססיבי לרעיון, מלא להט וחסר יכולת להרפות), מדגים את המורכבות שהסופרת טווה בתוך המסגרת של סיפור קצר. מה אנחנו באמת יודעים על הקרובים לנו? האם התפקיד שאנחנו מטילים על אחרים הוא זה שהם אכן נוטלים על עצמם? מה משמעותי יותר, המציאות או הפרשנות שאנו נותנים לה? וכמובן, הנושאים הגלויים על פני השטח, ביניהם הפער בין החלום למציאות, ובין העצמי למסורתי, ובשוליים גם מעט על מלאכת הכתיבה ועל היווצרותה של סופרת.

למעט הסיפור האחרון, כל הסיפורים, שתורגמו היטב על ידי עדי גינצבורג-הירש, מתוארים מנקודת המבט של האשה, ומתרחשים בעיקר בתוך ראשן של הדמויות. באחדים, כמו ב"קוויני" וב"רהיטים משפחתיים", האשה צופה מבחוץ בחייה של אשה אחרת, ומבקשת לבור לעצמה חיים אחרים. באחרים, כמו ב"גשר תלוי", מתרחש ארוע כלשהו שגורם לאשה להתבונן בחייה ואל תוך עצמה. כולם כאחד ניחנו ביכולתה של מונרו ללכוד את הניואנסים הדקים ביותר, ולגבש אותם לכלל יצירה ספרותית משמעותית, שלמרות האינטימיות הסיפורית מדברת אל הכלל.

מה אוכל לומר על סיפוריה של מונרו שטרם אמרתי בהזדמנויות קודמות? אולי רק אחזור על דבריו של ג'ונתן פרנזן, שכבר ציטטתי בסקירה אחרת: "ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אלא "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו". לכן, למרות שברון הלב שנוכח בכל הסיפורים ולופת גם את הקורא, אמליץ בחום על קריאתו.

נ.ב. "שנאה, ידידות, אהבה, חיזור, נישואים" הוא הגרסה הקנדית למשחק הגורל והנייר המקופל הישראלי "אהבה, שנאה, קנאה, ידידות". מי אמר עולם קטן?

Hateship, Friendship, Courtship, Loveship, Marriage – Alice Munro

מודן

2020 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

שנים-עשר סיפורים נפרדים מרכיבים את הספר. זוגיות במשבר מתמשך מצויה בדרך כזו או אחרת ברובם ככולם, אך פרט לכך המשותף ביניהם הוא רק כשרונה של כנרת רובינשטיין להעמיד דמויות משכנעות בעלות סיפור מובחן ומלא בתוך הסד של מספר עמודים מצומצם.

בין הדמויות נמצא עובדת זרה המפתחת אובססיה טרגית לאחיה השרמנטי אך התלותי של המספרת; שוטר עזר בן ששים העוקב באובססיביות אחרי אשה שגילה מחצית משלו; נער מחונן הנתון להשפעתו של נער אחר; גבר שנסחט בעקבות בגידה באשתו; חברות מתמשכת ובלתי מאוזנת בין שתי נשים; אם לתינוק בן שישה שבועות שמנסה לתמרן בין צרכיו למטלותיה האחרות; רופאת שיניים הנשואה לבעל חולני, והמטופלת שלה שסילקה מביתה את בנה העצל והמסומם; זוג שצופה בהתנהגותו של זוג אחר בבית הקפה, וכולם יחד צופים בזוג שלישי על מסך הקולנוע; אשה שמתמודדת עם בעל מנותק ועם חובות שהותיר הבן שמת; אשה שמגיעה חרדה אל הרופא לקבל תוצאות בדיקות; גבר ואשה שהוסטו ממסלולם בעקבות תאונת דרכים; ואחות שנוכחת בטקס הנצחה בלתי הולם לאחיה המת. גיבורי הסיפורים מתוארים בנקודות מסוימות בחייהם, ובכל זאת הסופרת מצליחה ליצור מעין היכרות מתמשכת אתם, והסיפורים אינם נחווים כאפיזודות מנותקות אלא כפרק ברצף חיים.

למעט סיפור אחד שלא דיבר אלי, הערכתי את כולם. האהובים עלי במיוחד היו "אביתר" ו"התור שלה". הראשון מתאר בחיות רבה את התשישות של אם לתינוק, הנוסעת ביום חם לרשום את בתה לקייטנה, ומנסה להתמודד בו-זמנית עם מזג האויר, עם תינוק שסדר יומו טרם התקבע, עם תחושת חובה כלפי ילדיה הגדולים יותר, עם מגרש חניה עמוס, והכל מציף אותה עד שבירה. השני מוביל אשה אל רופא, שזימן אותה כדי לקבל פענוח של בדיקות שערכה, ובמקום לגלות אמפתיה הוא מתייחס אליה כאל "מקרה".

מומלץ.

עמדה וכרמל

2023

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

"גלגול בפארק אווניו", ספרו הראשון של נתן אנגלנדר, הוא קובץ בן תשעה סיפורים, העוסקים מזויות שונות בגורל היהודי. בין הדמויות והארועים נמצא עשרים ושבעה סופרים יידיים שנגזר עליהם מוות בהוראתו הקפריזית של סטלין; קבוצת יהודים מחלם שבהנהגת אחד מחכמי העיר חומקת מרכבות המוות דווקא משום נטייתו להחמיר; רב שמתאמץ להשכין שלום בית בין אשה לבעלה המאושפז תכופות בבית חולים פסיכיאטרי, עד שהתמודדות אישית עם קרוב חולה נכפית עליו; יוצרת פיאות דתית אובססיבית להשיב לעצמה את תפארת ראשה; נוצרי שמתגלגל ברגע מפתיע אחד להיות יהודי; רב שנאלץ להפרד מתלמודו למשך חודש בשנה כדי להתפרנס כסנטה קלאוס; אשה שתעשה הכל כדי להשתחרר מעגינותה; גבר שאשתו מאסה בו, היוצא בעצת הרב למצוא לו זונה; וצעיר יהודי-אמריקאי, בן דמותו של הסופר, השוהה בירושלים מוכת האוטובוסים המתפוצצים.

את הספר קראתי לראשונה סמוך להוצאתו לאור בעברית, והתרשמתי עמוקות. הזכרתי אותו בהתפעמות כשכתבתי על "המשרד למקרים מיוחדים" המיוחד, ושוב אחרי שקראתי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שנראה לי צל חיוור שלו. כעת, בקריאה חוזרת למעלה מעשרים שנה אחרי הראשונה, לא מצאתי בו את מה שהפעים אותי. הוא נראה לי יותר מדי אוֹבֶּר-חוּכֶעם, כזה ששם דגש חזק על הטכניקה, על ההתחכמות, ופחות על התוכן. קשה לשחזר לאחור, אבל אני מניחה שבזמנו הוא היה בעיני חדשני, שונה, ומאז נכתבו עוד סיפורים כאלו, כולל סיפוריו שלו, סיפורים שהכלי העיקרי שלהם הוא אירוניה המכסה על סבל, כך שהחידוש פג. הכשרון של אנגלנדר ללכוד דקויות, ליצור דרמה, לאפיין דמויות, אינו מוטל בספק, והתרגום של יערית טאובר בן-יעקב נאה וזורם, אבל נותרתי עם טעם תפל מעט בשל היעדר אמירה משמעותית שתשאר איתי.

אסכם בהמלצה מסויגת.

For the Relief of Unbearable Urges – Nathan Englander

עם עובד

2003 (1999)

תרגום מאנגלית: יערית טאובר בן-יעקב

כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.

"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:

"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"

הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"

"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"

וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:

"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.

אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.

להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"

יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.

בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.

להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".

Ključ od velikih vrata – Хинко Готлиб

ספרית תרמיל

1987

תרגום מסרבית-קרואטית: צבי רותם