תגית: ליעד שהם

פיטר וגיא הם אחים. פיטר גדל באנגליה, בן ביולוגי של קייט שאומץ פורמלית על ידי אביבה, בת זוגה. גיא גדל בישראל, בנם של זאב ואביבה. אותה אביבה. כשקייט נהרגת בתאונת דרכים בישראל, ומתעורר חשד שמדובר ברצח, מתברר לגיא שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על משפחתו. אביו ידע על חייה הכפולים של אשתו, אחותו של גיא, שרון, ניחשה זמן רב קודם לכן וקיבלה אישור לניחושיה מאמה. פיטר היה מודע לקיומה של המשפחה הישראלית של אמו, שחלקה את חייה בין שתי המדינות ובין שתי המשפחות. גיא, שצריך להתמודד עם מעצרן של אמו ושל אחותו כחשודות ברצח, נאלץ להתמודד גם עם גילויים של הסודות שהוסתרו ממנו.

פיטר הוא עיתונאי חוקר, גיא משרת בפרקליטות. פיטר מעוניין בקשר עם אחיו, גיא מסויג. בהדרגה, ככל שמצוקתם המשותפת גוברת, הם מתקרבים זה לזה ומנסים להבין יחד מה באמת קרה. מולם ניצבת ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה המוכשרת שכיכבה בספרים קודמים של ליעד שהם.

שהם מחבר בספריו בין סיפורים אישיים ואנושיים לפרשיות שכמו לקוחות מן העתונות של ימינו, וכותב יצירות מותחות שהציר המוביל אותן הוא החקירה הבלשית. בספר הזה הוא מעביר את מרכז הכובד אל האישי, בעיקר אל היחסים בין שני האחים. ענת נחמיאס נותרת עלומה, אנחנו יודעים עליה רק את מה שהאחים יודעים, ואת המעט שהיא בוחרת לשתף איתם. שינוי המוקד עובד יפה.

לעומת זאת, פיצול הקול המספר בין פיטר לגיא חורק בעיני. איכשהו, שני הגברים האלה, השונים מאוד זה מזה, מדברים ממש באותו הסגנון. אפילו הפונט השונה בכל אחד מן הקולות לא הצליח לגרום לי לעצור לרגע ולנסות להזכר מי המספר התורן. עדיף היה אפוא לתת למספר יודע כל לדבר בשמם.עיה העיקרית בספר, שבגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

בעיה נוספת בספר, שגם בגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

*** הערה מאוחרת: הסתירה, שאיכשהו חמקה מכל העיניים שבחנו את הספר לפני הפרסום, תתוקן בהדפסה הבאה

על רוב ספריו של ליעד שהם שקראתי המלצתי, על זה פחות.

כנרת

2026

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים, כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי, שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים, אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להכנס, ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות, שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת, ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו, ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים, שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שניה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב"אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות, "יש המון. הענין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה וברמה מסוימת אפילו מחייב שינוי תפיסה, ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

רובי ברגר הוא סנגור מנוסה, בעל ותק של כעשרים וחמש שנים בטיפול בתיקים פליליים. מנסיונו הוא יודע שקשה עד מאוד לגרום למערכת המשפט להורות על משפט חוזר, אבל כשדנה לביא מבקשת ממנו לנסות להשיג משפט כזה עבור אביה, שהורשע ברצח, הוא נעתר. הסיבה להסכמתו אינה נעוצה במקרה עצמו, לגביו אין לו שום מידע, אלא במניע אישי: המדובב שגרם לאביה של דנה להודות ברצח, הוא אותו מדובב שבשלו אחד מלקוחותיו של ברגר הורשע, ולאחר מכן התאבד. ברגר יוצא, אם כך, למשימה ספקני, אבל כשבשל החקירה הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו, הוא מסיק שאולי יש דברים בגו, וספקנותו הופכת לנחישות.

בדומה לספריו האחרים של ליעד שהם שקראתי – "אם המושבות" שעסק בקשרי הון-שלטון, "יום הדין" שסבב סביב השחיתות במערכת החוק והמשפט, ועוד – גם בספר הזה המקרה הפרטי הוא הציר שסביבו מוצגות תופעות מן היומיום הישראלי, והפעם הדגש הוא על עבודת המשטרה. הספר מתאר התבייתות על חשוד אחד מבלי לבדוק אלטרנטיבות, עסקות טיעון עם עבריינים, חקירות מתישות, אי נכונות להודות בטעות. נושא מרכזי נוסף, כפי שעולה משמו של הספר, הוא הגלייתו של הסעיף בחוק, המאפשר קיום משפט חוזר, אל השוליים הנידחים והנשכחים של ספר החוקים. דנה, שעשתה שיעורי בית לפני שפנתה אל ברגר, למדה ממחקרים שנעשו בארצות הברית על המספר המבהיל של מורשעים על לא עוול בכפם. אמנם המשפט האמריקאי נסמך על שיטת המושבעים, אך סביר להניח שגם בבתי הכלא בארץ יושבים חפים מפשע, וסיכוייהם לזכות במשפט חוזר קלושים עד אפסיים.

עוד בדומה לספרים האחרים של הסופר, גם כאן לדמות הראשית יש חיים מחוץ לחקירה. ברגר הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים, שעדיין לא הגדיר לעצמו את תפקידו כאב. גם לסטטוס המשפחתי החדש שלו עדיין לא הסתגל, והקשר הרומנטי שלו עם פרקליטת המחוז מבשיל במהלך העלילה.

אני נהנית לקרוא את ספריו של ליעד שהם, אבל הספר הזה אינו עומד ברמתם של האחרים. ליקוי אחד הוא סגנונו של ברגר, שמתבטא בשורות מחץ, וכל אסון נחווה אצלו, באופן בלתי משכנע, כהזדמנות לשנינה. הליקוי המהותי יותר הוא בחוסר יכולתו של ברגר לפצח מיד את המסתורין שבפניו הוא ניצב. המידע שברשותו זהה לגמרי לזה שמספק הסופר לקוראים, ובכל זאת לקח לו למעלה ממאתים עמודים להבין את מה שברור לחלוטין כבר בפרקים הראשונים. אם היה גיבורו של הספר סנגור כושל, ניחא. אבל ברגר מנוסה וחד עין, ולמרות כל הרמזים הברורים הוא אינו רואה את מה שמתחת לאפו. לא הגיוני. על החולשה הסיפורית מחפים חלקית הפן המציאותי והעובדתי בספר, והסגנון הקריא והשוטף של הספר.

כנרת זמורה ביתן

2010

"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018

ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה שפגשנו ב"עיר מקלט" וב"אם המושבות", מקבלת על עצמה ב"למראית עין" חקירה חדשה. כמו קודמיו, גם הספר הזה ממוקם בצומת חברתי רגיש בחברה הישראלית: "עיר מקלט" סבב סביב המהגרים הבלתי חוקיים, "אם המושבות" עסק בקשרי הון-שלטון, ו"למראית עין" מתרחש בהתנחלות. לב הסיפור הוא פענוח רצח, אך מה שמעניק לספר עומק וערך מוסף הוא הצוהר הנפתח אל עולמם של המתנחלים: הדרך בה הם תופסים את עצמם, ההתיחסות שלהם אל המדינה ואל האופן בו לדעתם הם משתקפים בציבור, ההתמודדות עם חיים בסביבה עוינת. מכיוון שמדובר בישוב דתי, הספר עוסק גם בחיים בתוך חברה ערכית סגורה, במשיכה-דחיה אל העולם החילוני, ביחס לשבים אל הדת ולעוזביה.

הספר נפתח ברצח. ראש הישיבה בהתנחלות גופנה יורד כהרגלו השכם בבוקר לטבול במעיין מחוץ לגדר הישוב, ואינו שב. גופתו נמצאת צפה במעיין, ועליה סימנים המעידים על חנק. האם היה זה רצח על רקע לאומני? או שמא היו לרב אויבים בתוך ההתנחלות? ענת נחמיאס, שהורחקה מעבודה משטרתית בשל חריגה מנהלים בפרשה שתוארה ב"אם המושבות", נשלחת לגופנה לחקור את הרצח, כשהיא מלווה בבנו החוזר בשאלה של רב הישוב, חניך בקורס של השב"כ. ענת, כהרגלה, מפתחת מעורבות אישית, אינה עובדת על פי הספר, וחושפת סודות מתחת לפני השטח.

הפן המרשים ביותר בספר, בעיני, הוא הטיפול המשכנע בדמויות. קל ליפול לסטראוטיפים, אבל הסופר אינו נכשל בהם. בתוך הישוב הקטן, ההומוגני לכאורה, הוא נותן שם ואופי למגוון של טיפוסים: הצעיר ה"מתחזק" ההופך לקנאי, הרב המנהיג הרוחני המתחבט בשאלות של נאמנות לפרט ולקבוצה, בן-העשרה המחפש את זהותו ונסחף לאלימות, האשה החוששת מ"מה יגידו", היוצא בשאלה שאמנם בטוח בבחירתו אבל מתנדנד רגשית בין העולמות, ועוד. אהבתי גם את ההומור המתלווה לנושאים הכבדים של הספר, והדוגמא הבולטת היא העמדת דמותה של אשת הרב מול דמות אמה של ענת, כשבנוסף לפן ההומוריסטי שבתיאורן אפשר למצוא כאן מסר של דמיון בין שונים.

ציר הספר הוא, כאמור, פענוח רצח, הווה אומר ספר מתח, וככזה הוא עונה על הציפיות. הוא קולח, קריא מאוד, מספק טוויסטים מפתיעים אך משכנעים, ולמרות שבשלב מסוים ניחשתי מי הרוצח, עדיין הספר המשיך לסקרן עד הדף האחרון.

בשורה התחתונה: ספר מתח רלוונטי מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2016

על רקע הבחירות המתקרבות לעירית פתח-תקווה, מתמחה מתוסכל במשרד עורכי דין שולח בגחמה של רגע לעתונאי מובטל מסמך שעלול לסבך את ראש העיר המכהן. ראש העיר נכנס למצוקה כשהעתונאי מעלה באוזניו שאלות לא נוחות, וזמן קצר אחר-כך העתונאי נעלם. כשהתלונה של אשת העתונאי על העדרותו מגיעה לידיה של ענת נחמיאס, חוקרת במשטרת פתח-תקווה, מתעוררים חושיה הבלשיים, ואחורי הקלעים של הפוליטיקה העירונית מתחילים להחשף.

ליעד שהם רקח סיפור מתח שמשלב בדיה עם תופעות המוכרות לנו, לצערנו, מן החדשות, ובראשן הקשר המושחת בין הון לשלטון. ראש העיר, ופקידים בכירים אחרים, זוכים לטובות הנאה, מיטיביהם זוכים בחוזים שמנים, אך המילה שוחד היא כמובן בבחינת בל תישמע. כמעט כל המעורבים משכנעים את עצמם כי ההטבות ניתנות להם בזכות: רק טובת העיר לנגד עיניהם, ואם הם יוצאים נשכרים על הדרך זה לגמרי בצדק. למרבה הגיחוך והעצב, היחיד שלא מעלה טיעונים "נקיים" כאלה הוא מאפיונר שמשתלב בחגיגה, ומודה ביושר שהוא רוצה הכל לעצמו.

העלילה המתכתבת עם המציאות מושכת לקרוא, והופכת את הספר לרלוונטי. בכך, כמובן, אין די כדי ליצור ספר טוב, אך כשמצטרפת לכך כתיבה מוצלחת, היצירה בהחלט ראויה לקריאה. לליעד שהם יש את הכשרון לכתוב סיפור מורכב מרובה דמויות בלי להתבלבל בפרטים. הדמויות שלו ברורות ואמינות, והכתיבה הדינמית יוצרת ספר סוחף וקריא מאוד. הסופר נוקט בגישה של מספר יודע כל, וכך הקורא יודע לכל אורך הספר כי מי שנחשב לחשוד מיידי אינו כזה. יחד עם זאת עד הסיום לא ברור מי העלים את העתונאי, והמתח נשמר ממש עד הסוף.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי קצת מידע עליו ועל הסופר. מתברר כי כמה מן הדמויות בספר הופיעו כבר בספריו הקודמים של שהם. לאורך כל הקריאה לא היתה לי הרגשה שחסר לי מידע מוקדם, והספר עומד לגמרי בפני עצמו. אם היו בספר האחרון התיחסויות לקודמיו, לא חשתי בהן.

בשורה התחתונה: ספר מתח מוצלח

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014