תגית: סכיזופרניה

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021

כותרת משנה: סיפור על רצח, על טירוף, ועל חיבורו של מילון אוקספורד הגדול

שני אישים, שונים זה מזה כמעט בכל, אך מאוחדים באהבתם למילים ובדבקות במשימה סיזיפית, נפגשו במהלך יצירתו של המילון האנגלי של אוקספורד. ג'יימס מאריי הבריטי, מי שעמד בראש הפרויקט במרבית שנותיו, נולד למשפחת סוחרים דלת אמצעים, ונאלץ לעזוב את בית הספר בהיותו כבן ארבע-עשרה. בהיותו להוט להשכלה התעניין בטווח גדול של נושאים (ידידו אלכסנדר גרהם בל למד מפיו אלקטרוניקה בסיסית, ואף העניק לו את אחד הדגמים הראשונים של הטלפון כהוקרה), בחר בהוראה, והפך לבלשן מוערך. ויליאם צ'סטר מינור האמריקאי נולד להורים מסיונרים בציילון, זכה להשכלה מסודרת והיה לרופא מנתח. נפשו היתה מסוכסכת עליו מגיל צעיר, ובהתקף פרנויה רצח אדם בלונדון. בבית המחסה למשוגעים פליליים, שם נכלא עד שיוחלט שהחלים, העסיק עצמו במשך שנים רבות כמסייע בעבודה על המילון. "הפרופסור והמשוגע" מספר על שני האישים, על היצירה המפוארת של המילון ועל התקופה.

תחילתו של המילון בנאום שנשא המשורר ואיש הדת ריצ'רד צ'נוויקס טרנץ' ב-1857. דעתם של הבלשנים באותה תקופה לא היתה נוחה מן המילונים שראו אור עד אז. הבולט שבהם היה זה של סמואל ג'ונסון, מילון שהיה הישג כביר, והיה חלוץ השימוש במובאות כדי להדגים את משמעותן של המילים, אבל הסתמך על ספרות של תקופה מצומצמת בבחירת המילים שייכללו בו. טרנץ' הציע להרחיב את המקורות, להשתמש במובאות כדי להצביע על קורות חייה של כל מילה, והרעיון המהפכני מכולם – להיעזר בצבא של מתנדבים, גרסה מוקדמת של חוכמת ההמונים. התחלת העבודה היתה איטית ולא מאורגנת דיה, ורק למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ב-1878, עם מינויו של מאריי כעורך ראשי, נכנסה העבודה לתלם. שש שנים אחר-כך ראה אור הכרך הראשון, a-ant, וב-1928, כבר אחרי מותו של מאריי, הושלם המילון.

ובינתים, במרחק שעת נסיעה ברכבת ממטהו של מאריי, העביר מינור את ימיו בשני חדרים שהועמדו לרשותו בבית המחסה. מאז ירה והרג את ג'ורג' מרט ב-1872, על לא עוול בכפו של הקורבן, השתמש בכספי משפחתו כדי לצייד את חדרו האחד במאות ספרים ואת השני בריהוט נוח. מינור היה נתון להתקפי פרנויה, לילותיו היו מסויטים, והוא הרבה להתלונן על פולשים המשתלטים עליו בלילות ומאלצים אותו לבצע מעשים מגונים. פחדו הגדול ביותר היה מאירים, ויש התולים זאת בחוויה טראומטית שעבר בשדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, כשנאלץ להטביע אות קלון בפניו של עריק אירי באמצעות ברזל מלובן. תהא אשר תהא סיבת מחלתו (רק ב-1912 הוגדרה כסכיזופרניה), באותה תקופה לא היה לה טיפול ולא היה לה מרפא. לידיו של מינור התגלגלה אחת ההודעות לציבור שהפיץ מאריי, והוא שיקע עצמו בעבודה, פיתח שיטות מחקר משל עצמו, וסיפק למילון רבבות מובאות.

בדיה עיתונאית, פרי דמיונו של עיתונאי אמריקאי, הפכה איכשהו לסיפור הרשמי אודות פגישתם של השניים ב-1897. על פי גרסה זו, מאריי היה מאוכזב מאי-השתתפותו של מינור, אחד מן התורמים המשמעותיים למילון, בארוע חגיגי שנערך באוקספורד, והוא החליט לבקרו. רק כשהגיע לבית המחסה התגלתה לו האמת על האיש, שעד אז שיער שהנו רופא עסוק. המפגש האמיתי, כפי שסיפר מאריי עצמו, התרחש שש שנים קודם לכן, כשנודע למאריי שמינור מצוי במצב רוח שפוף, וביקורו עשוי לעודד אותו. למרות שמאריי היה מודע למצבו של מינור עוד קודם לכן, הוא נמנע בעדינות מלהתייחס אליו, וההתכתבות בין השניים הוגבלה לענייני המילון. מכל מקום, שני האישים מצאו שפה משותפת והתיידדו.

כפי שעשה ב"היום שבו התפוצץ העולם", גם כאן סימון וינצ'סטר לא הגביל את סיפורו לעבודת המילון ולקורות חייהם של השניים. הוא מספר על תולדות המילונים, מתאר את שדות הקרב של מלחמת האזרחים, משוטט ברחובות הקשים והמוזנחים של לאמבת שבלונדון, ונוגע בהתפתחות תורת הנפש. במחווה נאה לג'ורג' מרט, הקורבן החף מפשע, שלולא נרצח יתכן שכל הסיפור לא היה נכתב, הוא מקדיש לו את הספר ואת דברי הסיום. למרות ההיבט העיוני שבספרו, "המשוגע והפרופסור" אינו יבש כלל, אלא אנושי, מעניין ומחכים.

בין האנקדוטות המקשטות את הספר, שעשע אותי האופן בו סמואל ג'ונסון שרבב את עצמו ואת דיעותיו אל המילון המקצועי שיצר. כך מוגדר אצלו מילונאי: "מחבר מילונים: כתבן בלתי מזיק המתעסק בגילוי המקורות ופירוט המשמעויות של מילים", ומכיוון שפטרונו של המילון קימץ בתמיכה כספית אבל הִרבה בשבחים עצמיים, המונח פטרון זכה להגדרה זו: "עלוב נפש שתמיכתו נִרְפָּה ושכרו חנופה". עוד בין הפכים הקטנים, המציירים את התקופה, מספר וינצ'סטר על מקצוע שעבר זמנו, "עוקב משוגעים", אדם שאחד מתפקידיו היה מעקב לילי אחרי חולים אסירים כדי למנוע את התאבדותם.  

כיאה לספר שעיסוקו מילון, כל אחד מן הפרקים נפתח בהגדרה מתוך מילון אוקספורד. את הספר מעטרים איורים בשחור-לבן ברוח התקופה, פרי מכחולו של פיליפ הוּד.

עם השלמתו מנה מילון אוקספורד 414,835 מילים ו-1,827,306 מובאות. השלמות שנערכו בשנים שאחר-כך הוסיפו מלים ומובאות רבות. יש המעבירים ביקורת על גישה אימפריאלית רגשנית ומיושנת השוררת בו, ועל סקסיזם וגזענות שבאים לידי ביטוי בהגדרות, אך גם המבקרים מסכימים כי מדובר ביצירה כבירה ומלומדת, והוא מקובל בדרך-כלל כמילון המהימן והמקיף ביותר לשפה האנגלית.

"הפרופסור והמשוגע" הוא ספר מהנה ונוגע ללב, יחד עם היותו מרחיב דעת ומרתק. מומלץ בהחלט.

The Professor and the Madman – Simon Winchester

כנרת

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

סיפור המסגרת הוא חייו של דיק דייבר, בחור אמריקאי שהיה סטודנט באירופה, אחר-כך חייל, אחר-כך פסיכולוג / פסיכיאטר, ובעקר נישואיו לניקול וארן, חולת סכיזופרניה שפגש עוד כסטודנט בבית המרפא בו עבד חברו כרופא. תחילה הוא מתואר כאיש רב קסם, חביב על כולם, הרוח החיה והחכמה בכל הרכב חברתי. לקראת הסוף הוא אדם קצר-רוח עד כדי גסות רוח, בעל נטיה למדון ולאלכוהוליזם. הספר עוסק, כך על פי הטקסט שעל הכריכה, בתהליך הידרדרותו.

אם לא הייתי קוראת את הטקסט הנ"ל, הרי שעד למחציתו של הספר ועוד קצת מעבר לה לא הייתי מנחשת שזהו הנושא. ניקול, שהיתה לה נוכחות חזקה בתחילה, נעלמת ברקע, דמויות רבות צצות ללא הסבר, סיפורים צדדים נקשרים בתוך העלילה, לא ברור למה. מעט אחרי המחצית הסיפור מתחיל להסתדר, לפחות מן ההיבט ה"טכני": פחות גלישה לצדדים ויותר התמקדות בסיפור המרכזי, רוב דמויות הלווין נעלמות, רק מיעוטן צצות פה ושם, וכעת כמעט רק בהקשר לדיק, אין קפיצה מנושא לנושא, אלא סיפור עלילתי רציף, המעשים של דיק מקבלים הגיון כלשהו, או לפחות ניתן לנחש את המניעים להם. מכיוון שהכתיבה קולחת יותר, והסיפור מתכנס, קל (לי) לעקוב אחרי הדמויות המרכזיות, להבין אותן, ואם לא להבין אז לפחות לחוש.

בערך ברבע האחרון של הספר דמותה של ניקול שוב מקבלת נוכחות משמעותית ויתר תשומת לב. לדעתי אלה היו חסרים בגדול עד כה, כי אי אפשר לדון בדיק בנפרד מניקול. יכול להיות שיש בספר כמה וכמה סיפורים משמעותיים שפספסתי, אבל בעיני הסיפור שבשבילו הספר כדאי הוא סיפור הקשר שבין שני אלה. תחילתו בעיקר ברחמים ובתלות, והוא מתפתח בעשר שנותיהם יחד עד לסיום הספר שמטעמי ספוילרים לא ייחשף כאן. אחרי הערפול וההמולה של המחצית הראשונה, מתחילים להצטייר ולהתבהר תהליכים והבנות.

ההתרשמות שלי היא שפיצ'רלד רצה לתפוס בספר יותר מאשר את הסיפור הפרטי של דיק. הוא רצה לתפוס את התקופה של שנות העשרים של המאה הקודמת, שנים של שפע ונהנתנות (בחוגים בהם הוא הסתובב), ולכן הדמויות הרבות וסיפורי המשנה המאכלסים את הספר. מכיוון שדיק הוא במידה מסוימת תוצר של תקופתו, אכן מן הראוי היה לספק את הרקע הזה, אך לטעמי (ואני כנראה חוזרת על עצמי) התוצאה היא בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". בסופו של דבר הסיפור של דיק וניקול הוא אל-זמני. הדינמיקה ביניהם יכלה להתרחש גם בתקופה אחרת, אולי בקצב אחר, עם הדגשים אחרים והשפעות אחרות, אבל בבסיס זהו סיפור אוניברסלי.

לאור כל הקיטורים אולי יישמע קצת משונה אם בכל זאת אמליץ על הספר, אבל לפעמים מזהים איכות גם אם הספר עצמו לא ממש מפוענח. אני חושבת שזה המקרה, ואם לא הספרים הממתינים לתורם אולי הייתי מתפתה לקריאה חוזרת כדי לנסות לתפוס את מה שחמק ממני.

Tender Is the Night – F. Scott Fitzgerald

הוצאת עם עובד

1973 (1934)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי