כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה
רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.
שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.
השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.
לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.
על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.
"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.
רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.
ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.
רסלינג
2022
סקירות ספרים 