תגית: סמטאות

"ברומשטיין" ו"מאשין" הן שתי יצירות נפרדות שנכתבו על יד פטר אדולפסן בהפרש של שלוש שנים זו מזו. קשה להסביר או לייצג את כתיבתו של אדולפסן מבלי לקרוא אותו, אבל בהכללה ניתן לומר שיצירותיו מתייחסות אל רציפות היקום, הטבע והקיום האנושי, כל אחד מאלה בפני עצמו וכולם יחד כמרקם אחד, ואל האקראיות וגם אל הגורליות שקובעות יחדיו את מהלך החיים.

ב"ברומשטיין", "גיבורת" העלילה היא אבן מזמזמת, המגלמת בזמזומה ובעצם קיומה את הכוחות המעצבים את כדור הארץ. אדם אחד, המוקסם מקיומן של מערות עלומות, שאולי מוליכות אל עולם תחתון מיתולוגי, כמעט מתחרש מעוצמת זמזומו של סלע בתחתית מערה, וחוצב ממנו אבן קטנה ליטול אתו בשובו אל פני האדמה. האבן, שאינה משתנה ואינה משתתקת, עוברת מכוח תהפוכות הגורל מיד ליד, ומלווה את ההיסטוריה של גרמניה במאה העשרים. ב"מאשין", ה"גיבורה" היא טיפת נפט, שמקורה בלבה של סוסה קדמונית מתקופת האיאוקן המוקדם, והתגלמותה המודרנית היא בשדה נפט ביוטה. שלא במקרה, כך אני מניחה, שתי הגיבורות הללו מתגלגלות אל האמנות, הראשונה אל ידיה של יוצרת ליטוגרפיות, שהפכה אותה למיצג, והשניה לידיו של הסופר, שמסיים את סיפורו כך: "בשנה האחרונה ניסיתי לשחזר ולתרגם את הדיבור חסר המלים של הסוסה, והדפים האלה הם תוצאת מאמצי. זו היתה עבודה מפרכת, מלאת תסכול שנבע מקוצר ידי, אבל היא העסיקה אותי במידה כזו, מתברר, ששכחתי לגמרי להיות מדוכא. עכשו אני יוצא לטיול לאורך הנהר".

שירה חפר, שתרגמה יפה, הוסיפה לספר מבוא מעניין, שבו התיחסה הן לאתגרי התרגום והן לעצם כתיבתו של אדולפסן. בין השאר היא מבקשת מהקוראים לא להבהל מן הסגנון המדעי-עיוני בתחילתו של "ברומשטיין", שכן הקושי נעלם בהמשך. בעיני הקושי אינו כזה, ויתרה מזו, הוא אינו נעלם וטוב שכך. הקטע המדובר עוסק בתנועת הלוחות הטקטוניים, אבל בהמשך יצירה זו וגם בשניה יופיעו הסברים על היווצרותו של הנפט, על המפץ הגדול, על השינויים המתרחשים בגוף במצב של חרדה ועוד. אף אחד מאלה אינו מכביד, והיצירות לא היו מה שהן בלעדי ההסברים הללו, כמו גם בלעדי האזכורים התרבותיים וההיסטוריים המשולבים בהן. אותה רציפות שהוזכרה בפתיחה באה לידי ביטוי בהתיחסות באותה רמת רצינות ועניין אל היווצרותם של הרים ואל גרגיר חול שנתפס בקצהו של צינור מפלט של רכב. אל תוך כל אלה זורמים סיפוריהם של בני אדם, נוגעים ללב, נגועים בהומור ובאירוניה, וכולם נקשרים יחדיו לבלי הפרד.

שתי היצירות היחודיות הללו מומלצות, וראויות ליותר מקריאה אחת.

Brummstein, Machine – Peter Adolphsen

סמטאות

2011 (2003, 2006)

תרגום מדנית: שירה חפר

אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי", היה גדול הרצים למרחקים ארוכים. באולימפיאדת הלסינקי (1952) זכה בשלוש מדליות זהב, כולל בתחרות המרתון, ריצה שלא רץ עד אז (בראיון משעשע הוא סיפר לד"ר ברוך חזן על השתלשלות הענינים בריצה זו), בשנת 1953 החזיק בשמונה שיאי עולם, ונזקפים לזכותו ציוני דרך רבים נוספים.

זטופק הגיע לריצה באקראי, לאחר שהחברה בה עבד אילצה את עובדיה להשתתף בימי ספורט. להפתעתו, למרות סלידתו העקרונית מספורט, גילה שהוא נהנה מריצה. הוא אימץ לעצמו משטר אימונים אינטנסיבי, סירב לעסוק בענייני סגנון – בנימוק שמדובר בריצה ולא בהחלקה על קרח – ותסכל את הרצים האחרים בתקופתו שהתרגלו לראות את גבו המתרחק. המשטר הקומוניסטי, שניתב את הקריירה שלו בהחלטות היכן ירוץ ומתי, ידע גם לתגמל אותו על הישגיו, וכל תואר בינלאומי לווה בקידום בסולם הדרגות הצבאי.

חייו של זטופק הושפעו במידה משמעותית לא רק מתאוות הריצה, אלא גם מן הנסיבות הפוליטיות במדינתו. התקופה המתוארת בספר נפתחת בפלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, עוברת במלחמה ובשחרור בידי הרוסים, שהפכו את המדינה לגרורה קומוניסטית, ומסתיימת בתוצאות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בעקבות "האביב של פראג". מעגל נסגר בחייו של זטופק: בתחילה, לפני שגויס לצבא והפך לרץ, עבד במפעלי באטה בעיקר בתפקידי כימאי. כעת, לאחר שהעז לשאת דברים בפומבי בגנות הפלישה, סולק מהצבא ונשלח לעבוד במרבץ אורניום.

יחודו של הספר הוא בסגנונו. ז'אן אשנוז מתאר את קורותיו של זטופק ואת תקופתו במעין אגביות פמיליארית. הוא אינו מרבה בתיאורי עומק, אך המינימליזם שלו אינו שטחי. בתיאורים קצרים, לרוב מחויכים כמו גיבורו, הוא מציג – באהבה מדבקת – אדם צנוע, דבק במטרה, מתמרן בנועם בין דיבוק הריצה לגחמות השלטון הדורסני. הביקורת של אשנוז על המשטר מושחזת, מבלי להניח לספר להפוך לפוליטי. הספר ביוגרפי, אך ברשת מצאתי פרטים רבים שלא נכללו בו, והם מציגים ארועים נוספים בחייו של זטופק המעידים על האומץ להתנגד ולהביע דעה עצמאית.

ספר שהוא מלאכת מחשבת (לא לחובבי ריצה בלבד)

Courir – Jean Echenoz

סמטאות

2012 (2008)

תרגום מצרפתית: שירה חפר