תגית: סנדיק ספרים

"אם אצליח להביא את המוח שלכם לחוויה הרגשית של התרסקות אווירית כמו זו של הקונקורד, הרי עמדתי במשימתי".

"לשכוח" הוא מונולוג מיוסר מפיה של אלמה, פריסאית בראשית שנות העשרים לחייה. אלמה, כך ניתן להסיק מדבריה, סובלת ממספר תופעות, המונעות ממנה שגרת חיים שלווה. היא אובססיבית, מתקשה לחוות רגש כלשהו, נחנקת מבדידות, מחשבותיה מתערבלות ללא שליטה. לקראת סיומו של הספר היא תחשוף לאיזה מעשה נורא הובילו אותה תעתועי מוחה המעונה. אלמה היא יהודיה. סבה הצליח להמלט בזמן לבואנוס איירס, אבל מוראות השואה רודפים אותה ללא הרף. היא רואה גופות בקברי אחים ובתאי הגז, היא הוגה במוות. היא סבורה שמנוחה תימָצא בשִכחה, אבל למעט השעות שבהן היא אובדת לעצמה מול  מסכי מחשב ומול משחקי וידאו, היא אינה מסוגלת להפסיק להרהר באובססיה בהיסטוריה.

ביקורות על הספר שמות דגש על הדיון בזכרון השואה. בעיני, דיון בנושא מנקודת המבט של בחורה ילדותית ומבולבלת הוא לא רציני. אלמה אינה מיוסרת בגלל השואה, וכשהיא מבקשת לשכוח היא אינה מתיחסת רק להשכחת נוראותיה. היא מיוסרת משום שאף לרגע אינה מסוגלת לכבות את מוחה, או לפחות להרגיע אותו. היא עצמה טורחת להזכיר שאי אפשר להאמין לדבריה, אפילו לא באשר לגילה או לשמה. מכיוון שהיא בלתי אמינה ובלתי יציבה, אין לה שום בעיה לומר דבר והיפוכו בזה אחר זה. וכך "לתקופתנו יש הרגל מעצבן להתמקד בשואה. אבל אף על פי שאני קשורה לשואה בגלל מוצאי, אני רוצה שתהיה לי היכולת לפנות מקום לכל צורות הסבל הקיימות", צמוד ל"אני חייבת לשכוח; אין אפשרות אחרת". היא משחררת בלי מחשבה "פנינים" כמו "אם היטלר, היידריך, הימלר ואייכמן לא הצליחו להעלים את כל יהודי אירופה, הם לא העלימו אף יהודי", ו"אדולף היטלר התאבד עם אישה שנולדה באותה שנה שבה נולד סבי, 1912. אנחנו יכולים לבחור לעצום את העיניים אל מול צירופי המקרים הללו, ואנחנו יכולים גם לבחור להשאיר אותן פקוחות"...

קראתי כמה סקירות שהתלהבו מן הספר, אבל לא יכולתי להסכים עם אף אחת מהן. קשקשת סמי-פילוסופית אינה בהכרח מסתירה עומק, לפעמים היא רק קשקשת. מבחינתי, התקווה שהביעה הסופרת במשפט שצוטט בפתיחה לא התממשה.

L’oubli – Frederika Amalia Finkelstein

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר

סבל יכול להגרם על ידי אנשים טובים. התעללות היא לא רק אקט של אלימות. "שיר לאיזי ברדלי" הוא סיפורם של אנשים טובים, אכפתיים, חדורי אמונה, שואפים לטוב. ובכל זאת, האומללות שולטת בספר, ולא רק בשל הטרגדיה שפוקדת את משפחת ברדלי.

משפחת ברדלי חברה בקהילה המורמונית. האב איאן הוא בן הקהילה מלידה, הוריו שוהים בתקופה המדוברת אי-שם בשליחות מיסיונרית. איאן הוא מורמוני טוב, הולך בתלם, שעשה בחייו רק מעשה מרדני למחצה אחד: הוא התאהב בקלייר, אשה מחוץ לקהילה. ה"תקלה" הזו תוקנה כשקלייר הפכה למורמונית. הקהילה המורמונית, ולא משנה כמה ינסו ליפות את המציאות, היא בעלת מאפיינים של כת: היא מכתיבה כל פרט בהתנהלות האדם היחיד והתא המשפחתי, עוקבת אחרי כל אחד ואחד מחבריה, מענישה בנידוי את החורגים מן השורה, גובה תשלומי חובה נכבדים לטובת הכנסיה, עוסקת במיסיונריות פנימית וחיצונית מסביב לשעון. קלייר מוצאת את עצמה מתמודדת לבדה עם מטלות הבית ועם גידול ארבעה ילדים, בעוד איאן, שמשמש בהתנדבות כבישופ, עושה את מה שמצופה ממנו, ונענה לכל קריאה לעזרה מצד אנשי הקהילה, נצלנית ככל שתהיה, על חשבון אשתו וילדיו. אם היתה גדלה בתוך הקהילה, שמחנכת את בנותיה לעתיד של עקרות בית, אולי היתה מחליקה ביתר קלות לתפקיד. מכיוון שבאה מבחוץ היא נהנית – וסובלת – מגישה ביקורתית יותר. כשפוקדת את המשפחה טרגדיה, והקהילה מצפה מקלייר להשלים ולהתגבר, היא קורסת לתוך דכאון שמשתק אותה, ומשבש כליל את חיי משפחתה.

הספר מתאר את התמודדותם היומיומית של בני המשפחה עם נסיבות חייהם, התמודדות שהואצה והוקצנה בשל הטרגדיה. ציפורה המתבגרת נאלצת להלחם בהשתוקקות הטבעית לאהבה ולקירבה, כי האשה (השורצת חיידקים, כפי שמסביר לה חברה בן גילה) צריכה לשמור על צניעותה, וחלילה לא לגרום גירוי לנערים. ג'ייקוב, הילדון המתוק והתמים, מגלה שלהבטחות האמונה אין בהכרח מימוש. ואַל המרדן משתוקק לחיים רגילים, לשחק כדורגל, להיות זכאי לדעות משלו.

במהלך התפילה אַל הביט ברקמה הממוסגרת שמעל האח. המשפחה תמיד אתך; או במלים אחרות, לעולם לא תוכל לברוח.

כאמור בפתח הדברים, הספר מלא באנשים טובים. הבעיה היא בפנאטיות ובדוגמטיות, אלה שגורמות לאנשים חיוביים להפוך לממוקדי אמונה ולאטומים לצרכים האנושיים של אהוביהם. הקהילה בספר היא מורמונית, אבל הדברים תקפים לכל קבוצה אֱמוּנית אחרת, ששמה את הכלל ואת האמונה העיוורת במרכז, ושרואה את היחיד כמשרת המטרה. יש נקודות השקה רבות בין הדתות השונות, והמשותפת לכולן היא נקודת המבט האליטיסטית של היותן יחידות ומיוחדות, האמת האבסולוטית שאין בלתה. הנה המקבילה המורמונית ל"אתה בחרתנו מכל העמים" היהודי, מפיה של ציפורה, שמודה ביושר שאולי לא היתה בוחרת להיות מורמונית, אילו לא נולדה לקהילה, אבל היא אסירת תודה על שהתמזל מזלה להמנות עם יחידי הסגולה:

"אבל חשבתי על זה הרבה – זו בדיוק הסיבה שנולדנו לדת הזאת, אתה מבין? אבינו שבשמים ידע שלא נגלה את האמת בשום דרך אחרת. זה די מדהים שמכל מליארדי האנשים ברחבי העולם, דווקא אנחנו זכינו לגלות את האמת".

לסופרת עין בוחנת ולב רגיש, והיא שוזרת בספר בעדינות תובנות שראויות לתשומת לב. הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הצורך להאחז ברעיון שיש שכר למצוות, ושיש סדר בדרך בה העולם מתנהל:

כשהיא עוברת עשרים וארבע שעות ללא אוכל ושתיה, היא מרגישה כאילו היא מסוגלת לצאת מעצמה ולרחף כל הדרך לשמים. היא מרגישה את אותה קלילות בכל פעם שהיא נדרשת לציית למצווה חסרת פשר; היא נמשכת נורא לרעיון שמישהו – אלוהים, הנביא, איאן – יודע בדיוק מה הכי טוב, ואם רק תציית לתכתיב בדייקנות הכל יסתדר.

קראתי מאמרים ודעות על הספר, וראיתי שמצאו בו חמלה, ולא ראו בו סגירת חשבון של הסופרת – מורמונית שפרשה – עם הקהילה. חמלה יש בספר, המון, הרבה אהבה לדמויות. אבל יש בו גם ביקורת נוקבת על הקהילה. אין צורך למלא ספר בססמאות ובקטעי אג'נדה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי – מספיק לתת לספר לספר את עצמו כפי שקריס בריי עושה באופן מושלם.

קראתי את הספר במועקה גדולה, מה שכמובן לא מונע ממני להמליץ עליו. הוא חכם, רגיש, נוגע ללב, ונראה שיישאר איתי לאורך זמן.

A Song for Issy Bradley – Carys Bray

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הסרט "צלילי המוסיקה", שב-2 במרץ יחגוג חמישים שנה לצאתו לאקרנים, מבוסס על סיפורה של משפחת פון טראפ, אך שונה בפרטים רבים מן המציאות. כמה דוגמאות: מריה לא היתה זו שגילתה את המוסיקה למשפחה – הילדים והוריהם היו חובבי מוסיקה, שרו ונגנו, עוד לפני שהגיעה אליהם. המשפחה לא ברחה לשוויץ דרך ההרים – הם עלו על רכבת לאיטליה. ועוד. מרבית בני המשפחה לא אהבו את המחזמר, שהתבסס על ספרה של מריה, ואת הסרט שנוצר אחריו, בין השאר בשל הצגה לא נכונה של דמותו של האב, שלא היה קשוח ומרוחק כמתואר בסרט. עם הזמן למדו ליהנות מן היצירה הבדיונית, ומן האהבה והתהילה שנלוו אליה. לרגל חגיגות היובל של הסרט רואה אור תרגום לעברית של ספרה של אגתה, בכורת הבנות, שנכתב ב-2004.

לא נהניתי מן הספר. הוא נראה לי רדוד ולא מקצועי, מעין ספר זכרונות משפחתי, שלולא שם המשפחה של הכותבת היה מן הסתם נותר נחלת צאצאי מריה והקפטן לדורותיהם. הכותבת מתארת אפיזודות מחיי המשפחה, רובן סתמיות. לא שסיפור המשפחה אינו מעניין כשלעצמו – אב ואם חורגת עם שבעת ילדי האב ועוד שני ילדים משותפים נחלצת מאוסטריה ממש לפני המלחמה, והופכת ללהקת זמר מצליחה בארה"ב ובעולם כולו – אבל מכיוון שמלאכת הסיפור ניתנה בידי מספרת לא מיומנת, רב המיותר והנדוש על המעניין והמסעיר. בעיניה של אגתה במבט לאחור הכל היה נפלא. טוב, מות אמה לא זוכה לתואר הזה, אבל לאבל אין כמעט ביטוי. כשהאב מאבד את הונו, כמה נפלא שיש הזדמנות לפטר את צוות המשרתים ולהשכיר חדרים בבית. כשהבנות הבוגרות – חלקן נושקות לגיל שלושים – נאלצות להגרר עם המשפחה למסעות הופעות במשך חודשים על חודשים, כמה נפלא שאפשר לראות מקומות חדשים. אם במבט לאחור אגתה האמינה שחייה היו ורודים, אשריה. הקורא הביקורתי מצפה ליותר אמינות ועומק, שלא לדבר על אכויות ספרותיות. בערוץ הדוקומנטרי ביס משודר מדי פעם סרט תיעודי אודות המשפחה ואודות הסרט, והוא מעניין יותר מהספר. בין השאר הסרט התיעודי מספר על החרם שהוטל על הסרט בזלצבורג, מקום התרחשותו, ועוד עובדות מעניינות סביב היצירה ומקורותיה.

תצוין לטובה העטיפה המלבבת של הספר שעוצבה על ידי מיכל ארזי.

וכמובן, תמיד נעים להזכר בסרט ובג'ולי אנדריוס הנפלאה.

Memories Before and After the Sound of Music – Agathe von Trapp

סנדיק ספרים

2015 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

מחלת האלצהיימר מתבטאת בשלביה הראשונים בליקויים בזכרון. המוח חדל ליצור ולאחסן זכרונות, וכתוצאה מכך נפגע בעיקר הזכרון לטווח קצר. בשלב מאוחר יותר נפגעים תפקודים נוספים כמו התמצאות והסקת מסקנות. מוד, גיבורת הספר, סובלת מן התופעות האלה. עולם ההווה שלה כאוטי. לא תמיד היא מזהה את הסובבים אותה, כולל בתה ונכדתה. היא מרבה לכתוב לעצמה תזכורות, כיסיה מלאים פתקים, אבל היא לא זוכרת מתי כתבה ולמה התכוונה כשכתבה אותן. שינויים בסביבתה הפיזית גורמים לה בלבול וחרדה. היא מסכנת את עצמה, הולכת לאיבוד, ושוכחת את שמה. לעומת זאת, זכרונותיה מן העבר צלולים. בהווה היא מחפשת את חברתה אליזבת שנעלמה מביתה, בעבר חפשה את אחותה סוקי, שאולי נרצחה ואולי נמלטה. לפעמים שני החיפושים האלה מתערבבים אצלה.

מי שליווה קרוב משפחה במצבה של מוד חווה תסכול וחוסר אונים בדומה להלן, בתה המסורה של מוד. קראתי את הספר במועקה גדולה. הוא הציף בי זכרונות על סבתי ז"ל, שבשנותיה האחרונות סבלה מבלבול. לפעמים לא זהתה את ניניה, חזרה שוב ושוב על שאלות שכבר נענו, חל אצלה טשטוש גבולות בין חלום למציאות, ולעתים קרובות היתה משוכנעת ששבה לחיות בעבר. היא לא היתה מטושטשת לחלוטין, ורוב הזמן היתה מודעת למצבה ולמגבלותיה החדשות שהלכו וסגרו עליה, מה שרק הגדיל את הכאב.

"אליזבת איננה" הוא הישג ספרותי מרשים של אמה הילי (ובחירה מוצלחת של הוצאת סנדיק). זהו ספרה הראשון של סופרת צעירה, עדיין לא בת שלושים, והיכולת שלה להעמיד את עצמה במקומה של מוד הזקנה, ולהזדהות עם יסוריה ופחדיה בעוצמה כזו, מעוררת התפעלות. יותר מזה, היא מצליחה להבהיר שחולי אלצהיימר הם בני אדם עם עולם פנימי, שהוא אמנם רוב הזמן בלתי נגיש לאנשים מבחוץ, אבל האדם שהכרנו, שונה ככל שיהיה, עדיין כאן. היא מיטיבה לתאר גם דמויות אחרות, בהן הלן, בתה של מוד, שהמסירות והיאוש משמשים בה זה לצד זה. הילי בחרה בחוכמה לתאר את ההווה בלשון הווה, כי עבר קצר-טווח בעצם כמעט ואינו קיים עבור מוד, ואת העבר בלשון עבר סיפורית ברורה, כי הזכרון ארוך הטווח נותר שלם וצלול.

מומלץ בהחלט.

Elizabeth is Missing – Emma Healey

סנדיק ספרים

2015

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

כמעט מהרגע הראשון תיעבתי את ג'ין מיור, גיבורת הספר. העלמה הצעירה הופיעה ערב אחד בבית משפחת קובנטרי, משפחה מן המעמד הגבוה באנגליה של המאה ה-19. בצניעות ובחן כבשה את לב אם המשפחה, אשה תמימה וחולנית, ואת לבם של בנה אדוארד, ושל בתה בלה, נערה צעירה שאותה היתה ג'ין אמורה לשמש כאומנת. לעומת זאת הבן הבכור ג'ראלד, וכמוהו גם בת-דודתו לוצ'יה המאוהבת בו, הגיבו כלפיה בסלידה ובהתנשאות. הרגשתי כמותם, ולמען האמת חשתי אי נוחות בשל כך: הנה צעירונת חלושה וענוגה, המבקשת לשאת חן ולמצוא פרנסה בעבודת שירות, ואני סולדת מן המתיקות שלה, מחוסר האונים המופגן. מכיוון שתכננתי לכתוב סקירה, התלבטתי ברקע הקריאה איך להצדיק את הסנוביזם הזה. כשג'ין הפטירה לעומת ג'ראלד הערה ארסית, בתגובה ללחישה ארסית לא פחות שלו לאחר שהתעלפה, חשבתי מצד אחד שיש בה משהו נחשי, אבל מצד שני רציתי למחוא לה כפיים – הנה בחורה עם אופי, שלא נותנת לרמוס אותה. ולמרות שדי מהר התברר שג'ין היא תחמנית, שתוך זמן קצר הצליחה לסכסך את המשפחה השלווה, היחס האמביוולנטי הזה ליווה אותי כמעט עד סופו של הספר, ובעצם גם אחר-כך.

להגיד שלא היתה לג'ין ברירה אלא להיות מי שהיתה, זה לא טיעון חזק, אבל בנסיבות חייה זהו טיעון תקף. הספר מתרחש בעולם הבנוי ממעמדות שאינם מתערבבים. מכיוון שנולדה לאב הולל ונקלה, בן למעמד נמוך, שהותיר אותה ללא כסף, נדונה למעשה לחיים כשלו. היא יכלה ללכת בתלם, להנשא לגבר ממעמדה, ולנהל חיי עקרת בית – זו היתה האופציה היחידה לנשים מהוגנות. ג'ין בחרה בכיוון ההפוך: היא הפכה לשחקנית, מקצוע מבוזה, נישאה לשחקן והתגרשה ממנו, אוי לאותה בושה. באומץ, או בחוצפה, או ברוע ובזדון (או כל אלה יחד), יצאה לשבור את "תקרת הזכוכית" המעמדית. אלו לא היתה דורסת אחרים בדרכה, לא היינו מגנים אותה.

נראה לי שהאמביוולנטיות שלי כלפיה נובעת לא רק ממני, אלא גם מן הסופרת. לואיזה מיי אלקוט עצמה גדלה בתקופה שהגבילה נשים, ועדויות רבות לכך אפשר למצוא בספרה (האהוב עלי עד מאוד) "נשים קטנות". כמי שהתמודדה עם המגבלות הללו, וגם עם עוני, היא מן הסתם חשה הזדהות מסוימת עם ג'ין מיור. מצד שני, כאדם מוסרי היא מצאה את ג'ין ראויה לגינוי. המבט הכפול הזה מחלחל ליצירה.

ספוילר בפסקה הזו: הסיום הפתיע אותי. משום מה – אולי בגלל התפיסות המוסריות ב"נשים קטנות" – ציפיתי לסוף עם מוסר השכל על רשעים שדרכם לא צלחה. עם הצלחת תוכניתה של ג'ין – כפי שמציינת בצדק ד"ר מישל הורוביץ באחרית דבר – הוחלפה מסכת האומנת המלאכית במסכת האשה המהוגנת. מן  הסתם בארמון העמדת הפנים  נעשית נוחה יותר.

מומלץ בהחלט

 Behind a Mask or: A Woman’s Power – Louisa May Alcott

סנדיק ספרים

2015 (ראה אור ב-1866)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי-לב