תגית: ספורט

במסגרת סדרת "העתונות היהודית בגרמניה הנאצית" חקר דניאל פרנקל את השתקפותו של הספורט היהודי בעתונות התקופה. המבוא למחקר מסביר את הרציונליזציה של ההתמקדות בנושא, שעל פניו מצטייר כשולי, אך מסתבר שהיתה לו משמעות עמוקה בחייהם של היהודים בשנים שבין עלית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם.

בשנים של טרום השלטון הנאצי עסקו היהודים בספורט במסגרות שונות, חלקן כלליות, הווה אומר מועדוני ספורט שקיבלו לשורותיהם כל אדם ללא הבדל דת, וחלקן יהודיות. המסגרות היהודיות היו מכבי – התאגדות ציונית שראתה בעיסוק בספורט חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, השילד – התאגדות לא ציונית, שראתה ביהודי גרמניה קודם כל גרמנים ורק אחר-כך יהודים, ווינטוּס – התאגדות שלא נקטה עמדה בשאלה זו. זמן קצר לאחר שהיטלר תפס את השלטון, סולקו היהודים ממרבית אגודות הספורט הכלליות, בדרך כלל ביוזמתן, ללא הנחיה מלמעלה (איאן קרשו כתב על "ההתכוונות לרצונו של הפיהרר", וכיוון לתופעות מעין אלו). הספורטאים היהודים מצאו לעצמם מקום באגודות היהודיות, לא בהכרח על פי אופיין האידיאולוגי, אלא על פי זמינותן והתאמתן. הפעילות הספורטיבית היהודית סבלה מחוסר מקומות להתאמן, ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הסבת בית כנסת ישן לאולם התעמלות, ופיתוח ענף טניס שולחן שלא דרש השקעה במקום ובמכשירים. במקביל החל הספורט לתפוס מקום נרחב בעתונות היהודית.

סיפורה של העתונות היהודית עצמה מעניין. מכיוון שהציבור היהודי הודר מן הציבור הגרמני, חלה פריחה בעתונות היהודית, שהיתה מקור מהימן יחיד למידע שנגע לבעיות היומיום עמן נאבקו היהודים. באופן פרדוקסלי למדי, בעוד על הציבור הגרמני נכפתה האחדה רעיונית, העתונות היהודית נהנתה מעצמאות יחסית, תוך שהיא מפעילה צנזורה עצמית כדי להמנע ממעצר העורכים ומסגירת העתונים. כך, לדוגמא, נכתב בזהירות באחד המאמרים בעקבות הדרתו של דניאל פרן היהודי מן הנבחרת הגרמנית למשחקי דייויס ב-1933, למרות שהיה הטניסאי הבכיר גגרמניה: "ברי לנו שדווקא בנסיבות הנוכחיות הגאווה הגרמנית לא תוכל להשלים עם כך שנצחון של גרמניה יושג בזכות יהודי. אבל בחינה לא רגשית של כל העובדות הללו עשויה להביא לתובנה שאולי הרחיקו לכת מדי בהדגשת השייכות לגזע וללאום בתחום הזה של הספורט" (ההדגשות במקור).

עד לאולימפיאדה ב-1936 שמרו הגרמנים על מראית עין של אי הדרת ספורטאים יהודים, כדי למנוע חרם על המשחקים, אם כי בפועל הצרו את צעדיהם (מעניין אם החרם אכן היה מוטל. נשיא הועד האולימפי האמריקאי, שבא לגרמניה לבדוק את ההכנות למשחקים, ציין ביובש כי גם המועדון שלו בשיקגו אינו מקבל יהודים). אחרי האולימפיאדה הוחרפה ההדרה, וליל הבדולח ציין את קצו של הספורט היהודי המאורגן.

לאחר סיכום מלומד של הנושא מוצגים בספר המאמרים שעליהם נשען המחקר. בין המאמרים נמצא דיווחי ספורט לשמם, לצד התחבטויות רעיוניות בשאלות של אחדות פנימית בין הארגונים היהודיים, ושל התאמת הקוים המנחים שלהם לרוח התקופה. נמצא כאן גם אזכורים של האבסורדים הנובעים מן האידיאולוגיה הנאצית, ונסיונות לפתור את מצוקת מתקני הספורט – בועידת מכבי גרמניה העלו רעיונות מעניינים כיצד אפשר לקיים פעילות התעמלות ללא מכשירים. גם מקומם של סיפורים אישיים לא נעדר: "בעיני זה טרגי שאני בתור לא-ארית הוצאתי מהאגודה. האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?", שואלת אשה שגורשה מאגודת הספורט בה היתה חברה מזה עשרים שנה. מן התמונות המצורפות לספר עולים חיים תוססים, חיים של היאחזות בשגרה למרות הקשיים, והידיעה בדבר הגורל האורב מעבר לפינה מכאיבה.

"הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העתונות היהודית גרמנית" מאיר את חייהם של יהודי גרמניה בשנים שלפני המלחמה מזוית מעניינת, הוא כתוב בבהירות ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2017

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

פיאונה מוטֵסי היא האנדרדוג המוחלט. להיות אפריקני פירושו להיות האנדרדוג של העולם. להיות אוגנדי פירושו להיות האנדרדוג של אפריקה. להיות מקטווֶה פירושו להיות האנדרדוג של אוגנדה. להיות נערה פירושו להיות האנדרדוג של קטווה.

מאז 1962, השנה בה זכתה אוגנדה לעצמאות, היא ידעה מהפכות, מלחמות אזרחים, דיקטטורה רצחנית ושחיתות. כתוצאה מכך המדינה, העשירה במשאבים טבעיים, שאדמתה פוריה, הידרדרה להיות אחת המדינות העניות בעולם. בתחתית ההיררכיה החברתית מדשדשים תושבי שכונות העוני שסביב קמפלה הבירה. שכונת קטווה משתרעת על אדמת ביצות, כל גשם מציף את הבקתות הדלות במי ביוב, התושבים מתפרנסים מן היד אל הפה, עובדים מדי יום שעות ארוכות עבור ארוחה דלה אחת. מרבית הילדים אינם זוכים להשכלה כלשהי, כי ידם של הוריהם אינה משגת לשלם את שכר הלימוד. כל עיכוב בתשלום שכר דירה מביא להשלכת משפחות אל הרחוב. כדי לתמוך במשפחותיהן, נערות צעירות מתמסרות בקלות לגברים מבוגרים, הנשואים לנשים אחרות, ויולדות ילד אחר ילד, מנציחות בכך את מעגל העוני. מי שאיתרע מזלו להתגלגל אל קטווה, סיכוייו להחלץ משם אפסיים.

נדמה כי הדרך היחידה לשפר את מצבם של יחידי סגולה מבין התושבים היא באמצעות ספורט. הצטיינות בכדורגל, הענף הפופולרי במדינה, או באתלטיקה שהפכה פופולרית לאחר שתי זכיות מפתיעות במדליות זהב אולימפיות, עשויה להבטיח מלגה ללימודים גבוהים, וההשכלה פותחת את השער לאפשרות של חיים משופרים. רוברט קטנדה, כדורגלן מחונן, זכה להזדמנות שכזו, אך כשהגיע הזמן לחפש עבודה נתקל בקשיים. למזלו פגש באותה תקופה נציג של "מכון הסיוע הספורטיבי" (Sports Outreach Institute), ארגון דתי אמריקאי, שמטרתו לסייע לעניי העולם ולהפיץ את בשורת האל. לאחר תקופת הכשרה נשלח לקטווה לפעול בקרב הנוער, להנחיל להם ערכים, מטרה ותחושת ערך. הוא הצליח לקבץ סביבו חבורת ילדים, אך כשנוכח לדעת שלא כולם מתלהבים מכדורגל, עלה במוחו הרעיון ללמד אותם לשחק שחמט.

כאן הצטלבה דרכו עם דרכה של פיאונה מוטסי, ילדונת כבת תשע (מכיוון שלא נערך רישום של הילדים הנולדים בקטווה, תאריך לידתה המדויק אינו ידוע). פיאונה, שאביה נפטר מאיידס, ואחותה נפטרה ממחלה לא ברורה, חיה עם אמה ועם אחיה בבקתה דלה. היא נשרה מבית הספר אחרי כשתי שנות לימוד בשל מחסור כספי, ומדי יום יצאה למכור תירס כדי לאסוף כסף לארוחה היומית. אחיה הצטרף לקבוצת השחמט של קטנדה, וכשעקבה אחריו בסקרנות החליט המאמן לצרף גם אותה. במהרה התבלטה כאחת השחקניות המוכשרות בקבוצה. ב-2009, כשהיתה בת שלוש-עשרה, נסעה בחברת שני נערים לאליפות הנוער בסודן – היציאה הראשונה שלה מגבולות קטווה, הנסיעה הראשונה ברכב, הפעם הראשונה בה ישנה במיטה משלה. להפתעת הכל זכתה הקבוצה האוגנדית באליפות.

טים קרותרס מספר, באמצעות סיפורה יוצא הדופן של פיאונה, את סיפורם של ילדי שכונות העוני, שסובלים לא רק מרעב וממצוקה יומיומית, אלא גם מנודים על ידי האוגנדים האמידים יותר. הוא מרחיב אל סיפורו של הספורט האוגנדי בכלל, ושל ענף השחמט בפרט, שניהם סובלים מחוסר מימון ומחוסר מאמנים ברמה גבוהה, וכתוצאה מכך נדונו הספורטאים, שאין בידם לצאת מחוץ לאוגנדה כדי להתאמן, לדעיכה הקריירה שיכולה היתה לפרוץ את המעגל בו הם חיים. קרותרס מרחיב גם בסיפורו של המכון, שאמנם מטרתו מסיונרית, אך מלאכתו רבת תועלת.

"המלכה מקטווה" הוא סיפור קורע לב על מצוקה שקשה לדמיין כמוה, על העדר תקווה, אבל גם על אור קטן באפלה, על האנשים הפועלים כדי לשנות, ועל עוז רוחם של אלה שנחישותם וכשרונם מהווים עבורם מפתח לעתיד אחר. ב-2016 הפך הספר לסרט מצליח.

The Queen of Katwe – Tim Crothers

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2012)

תרגום מאנגלית: אסף שור