תגית: ספרד

הכומר קיחוטה, המשרת בקהילה כפרית קטנה, מקודם לעמדת מונסיניור לאחר שאירח בנדיבות הגמון שנקלע לבעיה. הדבר הוא לצנינים בעיני ההגמון המקומי, שישמח להשיב את הגלגל אחורה. גם קיחוטה עצמו אינו מאושר מן השינוי. טוב לו בכפר הקטן שלו, העמדה הבכירה אינה מחניפה לו, והידיעה שיצטרך לעזוב את המקום מעציבה אותו. בעצת ראש הכפר, שזה עתה הודח מתפקידו, הוא נוטל ימי חופשה, והשניים יוצאים יחדיו לשוטט בדרכי ספרד.

קיחוטה אוהב להאמין שהוא צאצאו של ה-קיחוטה הידוע. לרכבו המקרטע נתן את השם רוסיננטה. את ראש הכפר, ששם משפחתו היה זנקאס, כשמו המקורי של סנצ'ו פנסה, הוא מכנה סנצ'ו. הוא אמנם אינו עוטה שריון אבירים וקסדה, אבל בעידודו של ידידו הוא עוטה מדי פעם, די בחוסר רצון, את סממני המונסיניור. טחנות רוח אינן ניצבות בדרכם של השניים, אך נכונו להם מאבקים. הימים הם ימי התפר שבין שלטון פרנקו לדמוקרטיה, הדרכים אינן בטוחות, המשטרה מהווה איום, וצמד הידידים מנסה לברור את דרכו מבלי לדעת בעצם לאן פניהם מועדות.

על פניו, תהום פעורה בין קיחוטה לסנצ'ו. האחד הוא קתולי מאמין, תם למדי, נטול אמביציות, סגור בעולם המוכר לו. השני קומוניסט אדוק, ציני, אתאיסט, מעורב בין הבריות, מתעניין במתרחש מחוץ לכפר הקטן. האחד מבקש להמשיך להחזיק באמונתו, ולשכנע אחרים בצדקתה כדי לגרום להם אושר. השני מאמין שסופה של כל אמונה, כולל זו שלו, לפוג. הידידות ביניהם, בסיוע ארוחות תחת כיפת השמים ושפע של יין, מביאה אותם לגילוי לב ולשיתוף בספקות שהם חשים לעתים, מבלי שהודו בהם עד כה בפני אחרים או אפילו בפני עצמם. גילוי הלב הזה מעמיק את ידידותם. "מה מוזר שספק משותף מקרב בין בני-אדם אולי אף יותר מאמונה משותפת. המאמין יילחם באחיו-לאמונה על צל של בת-גוון, ואילו בעל-הספק נלחם בעצמו בלבד". קיחוטה וסנצ'ו גם יחד מחזיקים באמונותיהם למרות מה שנעשה בשמן. "אמונתך בקומוניזם גדולה מאמונתך במפלגה", אומר קיחוטה לסנצ'ו. "דומה שאתה מאמין בקתוליות יותר מאשר בכס הקדוש", עונה לו ידידו.

גרהם גרין מרבה בקישורים גלויים וסמויים אל ספרו של סרוונטס, ושני גיבוריו נהנים להתייחס אליהם. ההקבלות אל הדמויות הספרותיות ואל הארועים הספרותיים מקנות לספר אוירה משועשעת, והשילוב שלהן עם מה שהוא בעצם לבו של הספר – השיחות התיאולוגיות והפוליטיות – יוצר עלילה שכובד הראש והקלילות שבה עובדים מצוין יחדיו. בסופו של דבר, כפי שנכתב על הכריכה, זהו "שיר הלל לרעות הפשוטה והלבבית בין אדם לחברו, המתגברת על חומות האידיאולוגיה ותהומות אי-ההבנה".

מעניין, מהנה ומומלץ.

Monsignor Quixote – Graham Greene

ספרית מעריב

1983 (1982)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

ביוני 1933 נכנסה אורורה רודריגז לחדרה של בתה הילדגארט בת התשע-עשרה, וירתה בה למוות. למרות גילה הצעיר הגיעה הילדגארט להישגים נאים בתחום האקדמי, המפלגתי והחברתי. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ונרשמה ללימודי רפואה, היתה פעילה במפלגה הסוציאליסטית הספרדית, ופרסמה מספר ספרים בנושאים חברתיים, ביניהם מעמד האשה וחינוך מיני. האם והבת נראו רוב הזמן צמודות זו לזו, הבת עמדה במרבית ציפיותיה של האם, והרצח היה בלתי צפוי. אריך האקל ביסס את ספרו על עדותה המפורטת של אורורה, שלאחר שרצחה את בתה הסגירה את עצמה.

באחד מספריה תיארה הילדגארט את האשה הספרדיה במלים אלה: "בריה חלשת אופי, משוועת לעזרה, הנוהגת תמיד על פי אותה תדמית שהחברה מקנה לה, הנרתעת מלהכיר במאוויה הכמוסים, שלעולם לא תזכה בפתיחות עם גברים, תמיד תשפיל עיניה, מפקירה עצמה להשלט מבחינה רוחנית – זאת האשה הספרדיה". כך בדיוק חוותה אורורה את נשיותה כל חייה, ובעיקר לאחר שקבלה לראשונה את המחזור החודשי: מעתה ראתה את עצמה באופן מוחלט כאשה, כאדם ממדרגה שניה, והיתה משוכנעת כי במהלך חייה יימנעו ממנה דברים רבים. אורורה האמינה בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של בני המעמדות הנמוכים בכלל, ושל הנשים בפרט, אבל נסיונותיה להנחיל השכלה לקהל זה נכשלו, והיא תלתה את האשמה בגילה הצעיר ובמינה. את כל מה שלא הצליחה ליישם בעצמה, החליטה ליישם באמצעות בתה. היא נכנסה להריון יזום ללא נישואים, וקיוותה ללדת "עוד אורורה, מאושרת יותר, מצליחה יותר".

לבת שנולדה לה נתנה אורורה את השם הידלגארט, שמשמעו גן החוכמה, בהאמינה שלשם יש השפעה על הגורל. מיום היוולדה של הבת השקיעה את כל משאביה החומריים והרוחניים בחינוכה ובגיבוש אופייה, ויישמה בדקדקנות כל שיטת חינוך שעשויה לייצר אדם מצליח, מוסרי ובעל ערכים ההולמים את תפיסתה שלה. היא אהבה את בתה, אך גידולה וטיפוחה נראו בעיניה מפעל, יותר מקשר אם-בת פשוט. הידלגראט, תוצר ה"מפעל", התברכה בכשרונות רבים, תורת אמה הוטבעה בה עמוק, והיא הפכה פעילה פוליטית וחברתית. אמה נותרה צמודה אליה בכל אשר הלכה.

מה הביא, אם כך, לסיום האלים של חיי הבת ולמאסרה של האם? אולי השתבשה דעתה של אורורה כשגילתה את אופיו האמיתי של אביה הביולוגי של הידלגארט; אולי התקשתה להשלים עם הריחוק הטבעי שנוצר בין השתים עם התבגרותה של הבת; אולי סברה שהבת לא תוכל להתמודד עם המציאות שאיימה להאט אותה. אריך האקל מתעד את הדינמיקה ביניהן, מטבע הדברים בעיקר מנקודת מבטה של האם שנותרה בחיים כדי להעיד. הוא מוסיף ומרחיב את הסיפור מיחסי אם-בת על כל מורכבותם, לטלטלותיה של החברה הספרדית בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, ולהשפעותיה של הפוליטיקה הפנימית על מעמדן של השכבות החלשות. סגנונו של הסופר דיווחי בעיקרו, אך אין בכך כדי לפגוע בעוצמת הרגש ובעניין שהסיפור על כל מרכיביו מעורר.

בשורה התחתונה: סיפור אישי מעורר מחשבה על רקע תקופה מאתגרת. מומלץ.

Auroras Anlass – Erich Hackl

זמורה ביתן

1992 (1987)

תרגום מגרמנית: שמשון עופר

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

בשנת 1808 סילק נפוליאון את מלך ספרד מכסאו, והמליך במקומו את אחיו ג'וזף. המלך החדש ניסה להנהיג רפורמות ולהתחבב על הספרדים, אך בשל היותו זר וכובש נתקל בהתנגדויות. אויביו הספרדים, בתמיכת האנגלים והפורטוגלים, התקוממו נגדו, ובמשך שנים ניהלו מלחמת גרילה (מונח שהנו הקטנה של המילה "מלחמה" בספרדית, ושנטבע לראשונה בשנים אלו) עד 1813, אז נחתם הסכם שלום בין שתי המדינות, והמלך הספרדי חזר לשלוט. פורסטר, מחברם של עשרות ספרי מלחמה היסטוריים, מיקם את עלילת "התותח" על רקע זה.

העלילה מתרחשת בצפון ספרד. שרידי הצבא הספרדי המובס נגררים בקושי בדרכם אל בתיהם, כשאיתם מעט מן הנשק שהצליחו להציל, כולל תותח רב עוצמה. כשאין בכוחם להוביל עוד את התותח, שמשקלו כשלושה טון, הם מגייסים כמה מאיכרי הסביבה, מחרימים עגלה חזקה, ומצליחים להוביל את התותח למחצבה נטושה, שם הוא נשכח לשנתיים תחת ערימת אבנים כמסווה. הצרפתים שולטים באזור באמצעות עשרות עמדות מבוצרות השולטות על הדרכים, ולכוחות הגרילה אין סיכוי נגדם בעיקר משום שלא עומדים לרשותם כלי ארטילריה. כשאיכר, שנידון על ידי הגרילה למוות בעוון בגידה, מנסה להתמקח על חייו, הוא מספר למפקד האזורי על התותח, ופני המערכה משתנים. מפשיטות גנובות, שתוצאותיהן דלות, עוברים אנשי הגרילה למלחמה אסטרטגית, מתוגברת בטווח הארוך ובכוח ההרס של התותח.

חובבי אקשן ייהנו מן הספר, אבל בעיני יש בו מעלות נוספות. הוא מתאר את חייהם של האיכרים באזור, שנרמסים ונבזזים הן על ידי הצרפתים והן על ידי אחיהם הספרדים. הוא נכנס בצורה משכנעת אל נפשם של גיבוריו, ואינו מייפה אותם. לצד תשוקת החירות, המניעים של הלוחמים מגוונים, החל משעמום וכלה באופורטוניזם. הוא עוקב בצורה משכנעת אחרי ההתפתחות באישיות של מי שעלו לגדולה, בעיקר כשניתן בידיהם כוח אחרי הצלחה צבאית, הן בצד הספרדי והן בצרפתי. הנה, לדוגמא, דברים שכותב פורסטר אודות התנהלותו של אחד ממנהיגי הגרילה, קרלוס או'ניל, שהפך שיכור מכוח אחרי נצחון מזהיר:

ובתנאים אלה נוצרה מיד תמונת מצב של שלטון צבאי טיפוסי; המנהיג צמא-הדם, שאינו בוטח באיש, הבודק את הנעשה בכל מקום אפשרי בעזרת גדוד מלשינים; החוג הפנימי של שומרי-ראש אישיים – אנשיהם של יו או'ניל ושל הבילבניטו; החיילים הלומדים במהירות להעריך במה כוחם ולהגדיל את דרישותיהם; שכבת האזרחים ההרוסה, אנשים יראים החוששים להשמיע הגה. תוך שלושה שבועות הגיעה מנהיגותו של קרלוס או'ניל לשיאים אליהם הגיעה האימפריה הרומית רק לאחר מאה שנים.

בספרים מבוססי היסטוריה אני מצפה למצוא נספח שיבהיר מה אמת ומה בדיה. אין נספח כזה בספר, אז פניתי לאינטרנט. "התותח" הוביל אותי ללמוד אודות פרק במלחמות נפוליאון, ואני שמחה על ההזדמנות.

הספר עובד לסרט בשם "הגאווה והתשוקה". מדובר בעיבוד חופשי עד מאוד של העלילה, ובעצם פרט לתותח ולרקע ההיסטורי אין הרבה דמיון בין השניים. לעומת זאת יש בסרט סיפור אהבה, והתגוששות של שני גברים מסוקסים המבקשים לזכות בליבה של נערה נאווה. הוליווד, 1957, אי אפשר אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קצבי בעל ערך מוסף, כתוב במיומנות רבה.

The Gun – C. S. Forester

אסטרולוג

2016 (1933)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013 (1998)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר