אידה פינק היתה בת עשרים כשגרמנים הגיעו לעירה זברז' במזרח פולין. לאחר גירוש היהודים הזקנים והחולים מן העיר, רוכזו היהודים הנותרים, כארבעת אלפים וחמש-מאות, בגטו מקומי. אידה, אחותה הלנה ואביהן נמנו עימם. בהדרגה הלך מספר יושבי הגטו והידלדל בעקבות גלי גירושים ותנאי מחיה קשים. אביהן של האחיות, שהוזהר כי אם בנותיו תברחנה הוא יוצא להורג, הצליח לארגן מקום מסתור לעצמו ואפשרות בריחה לבנות. השתים צוידו בתעודות מזויפות והעמידו פנים כאילו התנדבו לעבודה בגרמניה. האב המתין עד שקיבל אישור כי השלב הראשון בבריחה עלה יפה, וירד למחתרת במרתפו של כוורן.
הסיפורים שכתבה אידה פינק אחרי השואה מעודנים, מינוריים, נוגעים באסון בעקיפין. "נלך בלילות נישן בימים", המתאר את מאבק ההישרדות של האחיות בין 1942 ל-1945, שונה. יש בו אמנם מיופיים הלירי של הסיפורים, אך הוא דיווחי וענייני, תוך שהוא מותיר מקום לרגש. כמו מרבית סיפורי ההישרדות של התקופה, הוא מוּנע על ידי שילוב של צירופי מקרים, לעתים כמעט על סף נס, עם תושיה אמיצה ונחישות. יותר מפעם אחת חשדו בהן שהן יהודיות. הן היו קורבן להלשנות ולסחיטה ועברו חקירות. נוכחותן נסבלה על ידי מעסיקיהן למרות יהדותן, שאותה הכחישו, משום שהיו כוח עבודה זול, עד שנמצא להן תחליף. ללא הרף נאלצו לעמוד על המשמר, ולהחליט החלטות חורצות גורלות, עד מתי ניתן לקחת את הסיכון ולהשאר למרות החשדות, ומתי יש להחליף זהות ולחפש מקום אחר. ניקרו בדרכן מבקשי רעתן, וגם אנשים שהושיטו יד עוזרת, ולא תמיד היה ברור מי אויב ומי ידיד, ומי מסוגל להיות גם וגם. אחת ההחלטות הנועזות שקבלו, בחוסר ברירה, היתה להסגיר את עצמן למשטרה הגרמנית, בהעמידן פנים שהן פולניות שתעודותיהן אבדו. שניות ספורות הפרידו בין האפשרות הכמעט וודאית של העברתן לגסטפו על ידי שוטר אחד, להחלטה של המפקד המקומי לאפשר להן לעבוד אצל כפריים מקומיים ששיוועו לידים עובדות.
מיד עם הגעת חיילי בעלות הברית אל הכפר שבו שהו בחודשים האחרונים של המלחמה, יצאו האחיות חזרה הביתה. אביהן שרד גם הוא.
"הן חזרו. חזרו והריהן כבר בעיר שבה גר עכשו אביהן, הן חוזרות יחד כשם שיצאו פעם יחד, הן יצאו בחשכה והן חוזרות בחשכה, אז ברדת הלילה כעת בסוף הלילה, בעוד שעה קלה יפציע השחר.
אח, אל תהיי פאתטית, מה אתך? היציאה ברדת הלילה היתה מטעמי בטיחות, והשיבה עם שחר היא בגלל לוח זמני הרכבות. רק בלי סמלים, בלי סנטימנטים.
אח, ברגע זה הכל מותר, הרי זה רגע מיוחד במינו, ברגע כזה הפאתוס איננו פאתוס ואפילו הדמעות מותרות, אלא שדווקא הן לא באות, כי עדיין אין היא יודעת לבכות".
במהלך שנות המלחמה כתבה אידה פינק, בעיקר לעצמה, אך עם כל מעבר נאלצה להשמיד את ניירותיה. אחרי המלחמה חזרה לכתוב. סיפוריה, שאותם כתבה בפולנית, החלו להתפרסם בארץ בשנות השבעים, וזיכו אותה בפרסים כאן ובעולם, כולל פרס ישראל לספרות. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ עליהם.
האחיות, שגדלו בבית בורגני נינוח, מצאו עצמן שחקניות על במה שלא ביקשו לעצמן, לפעמים מעמידות פני בורות, לפעמים "מומחיות" לחליבת פרות ולפעמים נערות ריקניות, לפעמים דוברות פולנית בלבד ולפעמים גרמנית צחה. אידה פינק מתארת באמינות נוגעת ללב את החיים בזהות שאולה, את הכפילות שבדבקות בזהות הבדויה תוך שמירה על נאמנות לזהות האמיתית, את הערנות הדרוכה תמידית לדעת מי את באמת ומי את כלפי כל העולם. באותה אמינות היא מתארת את החיים כבני אדם רדופים, את החברויות שנקשרו ואת אלה שנפרמו, ואת הקשיים הפיזיים והמנטליים שאיתם נאלצו להתמודד.
ספר מרשים של אשה מרשימה וסופרת מוכשרת. מומלץ מאוד.
Podróż – Ida Fink
ספרית פועלים
1993 (1990)
תרגום מפולנית: דוד ויינפלד
סקירות ספרים 