תגית: ספרית תרמיל

שני סיפורים שכתב צ'כוב נכללים בספר זה.

"כרכרנית" הוא סיפורה של אולגה, שהקיפה עצמה באמנים בעלי שם, אך נישאה לדימוב, רופא שאותו החשיבה כ"איש פשוט, רגיל מאוד, שאינו מצטיין במאומה". חסרת מנוח  "היתה תרה בלהיטות אחרי אנשים גדולים, חדשים לבקרים, היתה מוצאת ומחפשת שוב. לשם מה?" חייהם של בני הזוג התנהלו פחות או יותר בנפרד, היא עם מכריה, הוא עם עבודתו ומחקריו. כשבגדה בו עם אחד הציירים, הגיב בסטואיות, אך כשחלה, משום שנדבק – באשמתו – מחולה שבטיפולו, ייסר אותה מצפונה, וחשבה שאולי האשמה היא בבגידה. שמו של הסיפור במקור, כמו גם בתרגומיו, מתייחס לקופצנות של אולגה, שאינה מוצאת לעצמה מקום, ובסופו של דבר מחמיצה את הסיכוי לאושר המצוי בעצם בביתה.

"הנזיר השחור" מתאר את ההתדרדרות לשגעון של קורבין, מלומד שעצביו התערערו מעט בשל עומס עבודה. הוא יוצא לנוח בבית בו גדל, מתאהב בבתו של הגנן, ונדמה שהוא מוצא שלווה, עד שדמותו הערטיאלית של נזיר שחור נגלית אליו, ומבטיחה לו גדולות: "אתה הנך אחד המעטים אשר יכונו בצדק בשם בחירי אלוהים. אתה עובד לאמת הנצחית. מחשבותיך, כוונותיך, המדע הנפלא שלך וכל חייך טבועים בחותם אלוהי, בחותם השמים, לפי שהם מוקדשים לנבון וליפה, הווה אומר – לנצחי". הדרך מכאן לאשפוז במוסד לחולי נפש אינה ארוכה, אבל ההחלמה אינה מביאה לקורבין אושר: "שגעון הגדלות היה לי, אך על כן עליז הייתי, רענן ואף מאושר, מעניין הייתי ומקורי. עכשו נעשיתי שקול יותר בדעתי וכבוד יותר, אך לעומת זאת הריני דומה לכל: הריני – בינוניות, והחיים הם לשעמום לי… הוי, כמה התאכזרתם לי! הייתי רואה האלוצינאציות, אבל למי הפריע הדבר? הריני שואל: למי הפריע הדבר?".

שני הסיפורים מתאפיינים בתמציתיות, המהדקת פרשה ארוכה אל תוך סיפור קצר, מבלי להחמיץ את כל מה שחשוב. משותפת לשניהם כמיהתם של גיבוריו למשהו, לא בהכרח ברור להם מהו, שירומם את חייהם מעל השגרה המשעממת: אולגה מבקשת את אותו דבר חמקמק אצל האמנים המפורסמים, קורבין מוכן לאמץ את השגעון כדי לזכות ביחודיות. צ'כוב מפליא לתאר את המתרחש בנפשותיהם.

מומלץ, כמובן.

Попрыгуня, черный монах – Антон Павлович Чехов

ספרית תרמיל

1965 (1892, 1894)

תרגום מרוסית: מ. ז. ולפובסקי

באי לסבוס שביוון נמצאו שני תינוקות שננטשו. תחילה מצא רועה עיזים בשדה תינוק ועז מניקה אותו. שנתים אחר-כך מצא רועה כבשים במערת נימפות תינוקת וכבשה מניקה אותה. ניכר היה, על פי החיתולים שעטפו את השניים ועל פי חפצי ערך שהוצמדו אליהם, שמוצאם מבתי אצילים. הרועים הרחמנים לקחו את התינוקות לביתם, אימצו אותם בהסכמת נשותיהם, הטמינו את חפצי הערך, והעניקו לילדים שמות פשוטים של רועים, דפניס וחלואה. ההורים המאמצים ייעדו לשניים חיים זוהרים יותר מאלה שלהם עצמם, אבל בחלום שחלמו, כשדפניס היה כבן חמש-עשרה וחלואה כבת שלוש-עשרה, הורו להם הנימפות לשלוח את הילדים לרעות את צאן המשפחות. וכך היה.

לונגוס, המחבר הבלתי מוכר (לא ברור אפילו אם זהו שמו), רקם סיפור אגדה יפיפה, שבמרכזו התמימות והטוהר של שני הצעירים, המגלים בהדרגה שהידידות שביניהם מתפתחת לאהבה, גם אם אינם יודעים אהבה מהי ואיך מממשים אותה. כך כותב המספר בסיפור המסגרת – הוא מגלה ציור מרהיב בלסבוס, וכשהציור מוסבר לו על ידי מומחה הוא מקבל השראה לכתיבה – כשהוא מתייחס לארבעת חלקי היצירה: "כתבתי את ארבעת הספרים האלה, מנחת-אוהב לאֶרוס, לנימפות ולפאן – ולבני האדם: סיפור נאה מאין כמותו, שיעלה ארוכה לחולה, ישיב חיוך על פני מר-נפש, יזכיר נשכחות לזה שטעם אהבה בימים משכבר; ואילו לזה שעוד מופלאה היא ממנו – יורה לקח למען יבינה".

פה ושם צצים אנשים העלולים לשבש את אושרם העתידי של דפניס וחלואה. מלחמה כמעט פורצת בעקבות שוד. נשים נמשכות אל דפניס ומחמיאות לו, וגברים מכרכרים סביב חלואה. משפחותיהם של השניים, כל אחת לכשעצמה, מייעדות להם שידוך בהתאם למוצאם הרם, מה שעלול לעמוד בדרכם אל האיחוד המיוחל. אבל האל פאן לצדם, וגם ארוס, והנימפות מושכות בחוטים, ודפניס וחלואה ימצאו את העושר, אבל בעיקר את האושר, ויעדיפו תמיד את שלוות המרעה ואת הבדידות בשניים על פני תענוגות העולם. במקביל, מלחמה תימנע, אנשים רעים יחזרו בהם או ימצאו תיקון, והקורא, מר-נפש או לא, יזכה לחיוך שאותו הבטיח הסופר.

גם ממרחק למעלה מאלף ושמונה-מאות שנה ניתן לחוש את ההנאה שבה נכתב הספר, ואת החיבה, המשועשעת לעתים, שנוטה הסופר לדמויותיו, שני צעירים יפים הנטועים בנוף שובה לב. הנה דוגמא לאפיזודה הומוריסטית, שיכלה להכתב גם היום, כי לא הרבה השתנה באופיים של בני האדם ובהתנהלותם. הרקע הוא החורף, שגרם לכפריים להסתגר בדלת אמותיהם, והפריד בין דפניס וחלואה ששוב לא יצאו למרעה. דפניס המתוסכל והמתגעגע מצא סיבה להתקרב אל בית משפחתה של חלואה, אך לא מצא סיבה טובה לדפוק על הדלת:

אך מה הוא יאמר? הוא יאמר: "באתי לבקש אש" –

"הכיצד? אין לכם שכנים קרובים מאתנו?"

"באתי לבקש פרוסת לחם"

"הרי אמתחתך מלאה מכל טוב!"

"האפשר לבקש מעט יין?"

"מה? הרי רק אתמול פתחתם חבית חדשה!"

"הזאב רדף אחרי"

"והיכן עקבותיו?"

"באתי הנה לצוד ציפורים"

"והנה גם צדת! ומדוע לא תלך עכשו הביתה?"

"הייתי רוצה לראות את חלואה"

"וזאת הוא אומר באוזני אביה ואמה של הנערה!"

את הציור שעל העטיפה צייר שלמה ויתקין. התרגום הנאה הוא של יורם ברונובסקי.

מקסים, מהנה ומומלץ.

Δάφνις και Χλόη – Λόγγος

ספרית תרמיל

1969 (המאה ה-2 לספירה)

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי

שני סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד נכללים בספר זה.

הראשון מביניהם, "הרוח מטירת קאנטרוויל" מציג עלילה מצחיקה עד דמעות, המשקפת מפגש בין-תרבותי. כשמשפחה אמריקאית מתיישבת בטירה בריטית, בעל הטירה חושף ביושר כי במקום מתגוררת דרך קבע רוח רפאים של אחד מאבות-אבותיו. אותו אב קדמון, שרצח את אשתו, נדון לא למצוא מנוחה לנפשו, ומנהג בידו להופיע בפני הבריות ולהפחידן עד אובדן עשתונות. מול כובד הראש שבו הבריטים מתיחסים לתופעה ניצבות האדישות וקלות הדעת של האמריקאים, ויראת הכבוד הבריטית בכל הקשור למסורת המשפחתית מוחלפת בגישה האמריקאית הנעדרת כל פורמליות וטקסיות. הרוח האימתני מוצא עצמו קורבן למעשי תעלולים, והתיאור שלו מסוגר בפחד בחדרו מצחיק ומעורר חמלה גם יחד. אהבה ואמפתיה יגאלו אותו לבסוף מגורלו.

"הדייג ונשמתו" הוא סיפור נוגה. דייג, שהתאהב בבת ים, צריך לבחור אם ללכת אחרי לבו, או לדבוק בנשמתו כולל כל המגבלות המוטלות עליה מטעם אנשי הדת ושומרי המוסר. הוא בוחר בלב, ובמשך תקופה ארוכה מצליח להתגבר על כל הפיתויים שמציגה לו הנשמה כדי שיקבל אותה חזרה. כשהוא נכנע לבסוף, מתברר שהחיבור המחודש אינו צולח. מרית בן ישראל כתבה מאמר מעניין אודות הסיפור, גם אם איני מסכימה עם כל פרשנויותיה, ואסתפק בהפניה אליו. אוסיף רק שכמו ב"הרוח מטירת קאנטרוויל" גם כאן מסתיים הסיפור בכוחה של האהבה.

לא השוויתי מקור לתרגום, אך תרגומו של אליעזר כרמי, למרות קרוב לששים השנים שחלפו מאז ראה אור, רענן. אוסקר וויילד מצוין, כרגיל, בשילוב שבין ציניות שובבה ואמפתיה כבדת ראש, והספר מומלץ בהחלט.

The Canterville Ghost; The Fisherman and His Soul – Oscar Wilde

ספרית תרמיל

1966 (1887, 1891)

תרגום מאנגלית: א. כרמי

כותרת משנה: סיפורו של בן-פרובינציה

מישאל אלכסייביץ' מחפש את מקומו בעולם ואת המשמעות לחייו. מישאל, הנמנה עם המעמד העירוני הבורגני, נדחף על ידי אביו, האדריכל העירוני, לעבודת צווארון לבן היאה למעמדו, אך מורד במסלול שהוכתב לו. סביבו הוא רואה רק שחיתות וצרות-מוחין, והוא מסרב להתיישר עם ערכי סביבתו. הוא מפנה עורף לכל מה שהוא בז לו, ומוצא לעצמו עיסוק כעוזר לצַבע. כשהוא מסתובב בעיר בלבושו המוכתם, הוא מושא לבוז, ומכריו מתנכרים לו. מנקודת המבט של הפועל שהפך להיות, מכריו מאתמול נראים בעיניו שפלים, אכזריים, מסוגלים לכל מעשה נבלה. באוזני חברו היחיד הוא טוען כי על בני האדם כולם להסתפק בעבודת כפיים ובחיים נטולי שאיפות, אך אינו מוצא מענה חד-משמעי לשאלה ומה עם הדעת, הקידמה, הציביליזציה, התרבות.

כשאביו מצליח להביא לסילוקו מן העיר, כדי להרחיק את הבושה, מישאל מוצא מפלט בכפר, בחברת בת מעמדו לשעבר שביקשה להשתקע באחוזה שרכש אביה. השניים נישאים זה לזה, אך מישאל יבין במהרה כי "האידאות וכל תנועה רוחנית חדשה לא היו משמשות לה אלא מקור לתענוגות, על ידי שהיו מגוונים לה את חייה, ואני לא הייתי אלא העגלון המעבירה מתשוקה לתשוקה". אם היתה למישאל אמונה שחיי הכפר טהורים יותר, אשליותיו מתפוגגות נוכח הבורות והשנאה שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל.

צ'כוב, שניכר כי הוא מחבב את גיבורו העקבי והמעמיק לחשוב, יעניק לו בסופו של דבר פינה משלו, השלמה עם חייו, ושלווה, אחרי שיגיע למסקנה שלכל מה שעבר עליו יש סיבה ומשמעות. "אני מאמין כי שום דבר אינו עובר ללא זכר, וכי כל צעד קטן שאנו צועדים יש לו ערך בשביל חיי העבר והעתיד". בתוך ספר קצר הסופר מחבר יחד סיפור חיים של גיבור הנכנס אל הלב עם הגות חברתית, שלמרות שנכתבה לפני כמאה ושלושים שנה היא עדיין רלוונטית ומעוררת מחשבה.

בשולי הדברים: משעשע למצוא בספרים בני עשרות שנים את אותן הקינות בנות ימינו על התדרדרותם של הצעירים. הפעם הדברים מובאים מפיו של אביו של מישאל, ש"כדרכו, התחיל מדבר על זה, שהצעירים בזמננו הולכים ומתנוונים, מתנוונים מחוסר אמונה, מחמרנות ומהערכה עצמית מופרזת, וכי צריך לאסור את ההצגות של החובבים, הואיל והן מסיחות את דעתם של האנשים הצעירים מן הדת ומחובות החיים".

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של דני קרוון.

מומלץ בהחלט.

Моя жизнь – Анто́н Па́влович Че́хов

ספרית תרמיל

1967 (1896)

תרגום מרוסית: מ. חיזמן

הרץ ברגנר, אחיו של הסופר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שצייר את כריכת הספר), היה סופר יידיש פורה, שזכה בפרסים על יצירותיו. כמו בני משפחה אחרים היגר אף הוא לאוסטרליה כשהאדמה החלה לבעור בפולין, ושם נפטר ב-1970. קובץ "סיפורי ווארשה" מכיל שמונה מהסיפורים הרבים שכתב, שבעה מהם מתרחשים בפולין והאחרון באוסטרליה.

שבעה הסיפורים הראשונים מתארים תמונות מחיי הקהילה, רובם ככולם מתרחשים ברגע של משבר. ב"פשיטת רגל" פולשים אנשים קשי-יום זועמים אל ביתו של אדם שהתמוטטות עסקיו פגעה בהם. בהרף-עין הופך אדם מכובד, נשוא פנים, למי שכל ארחי-פרחי יכול להשתלח בו ולעשות בביתו כבתוך שלו. "בנות" מתרחש באותו מקום כשנתיים אחר-כך, כשהאיש שלא התאושש נאלץ להפוך את ביתו לאכסניה, להניח לאשתו לפרנס אותו, ולראות כיצד בנותיו המתבגרות נדחפות על ידה להשתדך אל דיירים חולפים. "במרתף" מתאר את היחסים בין אב, בריון לשעבר, לבנו שהולך לדאבונו בדרכיו. גיבור "השידוך" הוא אלמן, שבניגוד לנטית לבו השתדך לאשה שניה, וכעת מוצא עצמו חולק את ביתו עם מישהי זרה לו. בעלת האכסניה ב"בית האכסניה" שוכלת את בנה, ולמרות שנדמה שהעולם התרוקן מסתבר שהחיים, בלית ברירה, ממשיכים. "הלץ מוולופקה" הוא הבדחן הקהילתי, אבל כשהוא לבדו הוא אדם מר נפש המקנא בחברו המצליח. "האב ובנו" עוקב אחר היחסים הפגומים בין בן, המתקשה לעזוב את הבית למרות גילו המבוגר, לאביו.

"סימטא בקארלטון", הסיפור היחיד שיוצא מגבולות ורשה, מתאר את חייהם של המהגרים בין שני עולמות. אם לשני בנים, אחד אסיר פוליטי בפולין והשני איש עסקים מצליח באוסטרליה, נענית להפצרות האחרון ומצטרפת אליו ואל משפחתו הזרה לה. למרות יחסים תקינים בינה ובינם, היא מוצאת עצמה עד מהרה גרה בדירת חדר בשכנות להורים מבוגרים אחרים, שהיגרו בעקבות צאצאיהם, ושִחזרו משהו מן השכונה הישנה בחדשה. על געגועיה לחבריה בורשה היא מצליחה להתגבר, אבל געגועיה אל בנה שנותר מאחור מכרסמים בה.

סיפוריו של הרץ ברגנר "מהודקים" מאוד. באמצעות פכים קטנים הוא לוכד הלכי רוח, תמצית של יחסים, דינמיקה של משפחה ושל קהילה. גם אם העלילות מתרחשות במרחק שנים ובתוך מערך ערכים שהשתנה עם הזמן, בני האדם, נפשותיהם ורגשותיהם, נותרו כשהיו, והסיפורים עדיין מלאי חיים וכובשי לב.

מומלץ בהחלט.

ווארשעווער דערציילונגען – הערץ בערגנער

ספרית תרמיל

1966

תרגום מיידיש: משה יונגמן

כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.

"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:

"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"

הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"

"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"

וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:

"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.

אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.

להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"

יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.

בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.

להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".

Ključ od velikih vrata – Хинко Готлиб

ספרית תרמיל

1987

תרגום מסרבית-קרואטית: צבי רותם

שלושה סיפורים על אהבה פרי עטו של אמיל זולא נכללים בקובץ ישן זה של ספרית תרמיל הזכורה לטוב. שני הראשונים תורגמו על ידי יוסף כרוסט, השלישי על ידי יעקב בן-ציון.

"למען ליל אהבה" הוא סיפורו של צעיר בודד שמתאהב בשכנתו, שאותה הוא מכיר רק מצפיה בחלונה. מה יהיה מוכן לעשות אם תינתן לו ההזדמנות לממש את אהבתו? גיבורת "סמי אהבה" היא אשה צעירה הנשואה לגבר שגילו כפול משלה. בשל גילו וחוסר יכולתו להעניק לה ילד, ומכיוון שנראה שאין ביניהם שום דבר משותף, היא נמשכת לגבר אחר. ב"ההתקפה על הטחנה" מגיעה המלחמה בין הפרוסים לצרפתים אל סף ביתם של צעירים ביום בו הם אמורים להנשא.

אמיל זולא מיטיב לתאר את דמויותיו, את כאבן, את חריגותן ואת כמיהתן לאהבה, ומשלב בחוכמה וברגישות תיאורי טבע ונסיבות היוצרים אוירה מובחנת ומדויקת. סיפוריו וספריו מומלצים תמיד.

לעומת זאת, התרגום לוקה בחסר. לא מבחינת השפה, שהיא נאה וקריאה למרות היותה פה ושם מיושנת. הבעיה היא בהשמטות שמשום מה הרשו לעצמם מתרגמים בעבר. את הסיפור הראשון קראתי לפני מספר שנים בקובץ "חמישיה צרפתית" תחת השם "בעבור לילה אחד של אהבה" בתרגומה של אחינעם ברגר. הנה דוגמא להשוואה משני התרגומים.

תרגומה של אחינעם ברגר: "הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו כשהיה רך בשנים. לפנים היו בני מישו משפחה של רצענים מאלוּאֶה שבקרבת העיירה מאנט. כשמתו הוריו שלח אחד הדודים את הילד לפנימיה. אחר כך עזב גם הדוד את העולם, וזה חמש שנים מועסק ז'וליאן במשרה צנועה כמעתיק במשרד הדואר של פ.".

תרגומו של יוסף כרוסט: "הצעיר נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד. אחד מדודיו שלח אותו לפנימיה. אחר כך מת הדוד וז'יליין מילא תפקיד של פקיד במשרד הדואר במשך חמש השנים האחרונות".

למרות ההשמטות – מומלץ.

ספרית תרמיל

1973

Pour Une Nuit d’Amour (1883)

Les coquillages de Monsieur Chabre (1984)

l'attaque du moulin (1892)