תגית: ספרי סימן קריאה

הספר מתרחש בארצות-הברית בסוף המאה ה-17. הדמות המרכזית בו היא פלורנס בת ה-16. כשהיתה בת 8 הוצעו אמה השפחה ואחיה התינוק לסוחר כתמורה למחיקת חובות. האם התחננה בפני הסוחר שיקח את בתה ולא אותה ואת התינוק. זהו מעשה החסד שעל שמו נקרא הספר, שכן הסוחר התנגד לעבדות, והסכמתו לקבל את הילדה הצטיירה כמעשה של חמלה. האם היתה כוונת חסד בתחינתה של האם? פלורנס תתמודד כל חייה עם השאלה הזו.

בספר שלוש דמויות נשיות מרכזיות נוספות: רבקה, גברת הבית, שנשלחה מאנגליה להנשא לגבר לא מוכר לה. גם זהו סוג של חסד, כי במעמד אליו השתייכה יכלה להיות משרתת, פרוצה, או אשת-איש. ולמרות הסיפורים שנפוצו על כל אחת מן הקריירות הללו, נראתה האחרונה הבטוחה ביותר… סורו, שגדלה על הנהר עם אביה רב החובל, שרדה יחידה מטביעת הסירה, ואיבדה במידה רבה את שיווי המשקל הנפשי. לינה, השפחה הותיקה בבית, עברה יסורים כנערה, והיא משמשת במידה מסוימת תחליף אם לשתי השפחות הצעירות. דרך ארבע הדמויות המנותקות והמיוסרות האלה מספרת טוני מוריסון את סיפורה הנורא של העבדות, ואת סיפורן של מי שבוססו בתחתית המיץ של הזבל של אותם ימים – הנשים שהיו טרף קל לכל גבר, אדון או עבד.

באותה תקופה שלפני עצמאות המושבות, העבדות לא היתה "מוסדרת", במובן זה שלא עשתה הבחנה ברורה בין שחור ללבן. יש בספר עבדים לבנים, שחור חופשי, ו"סתם" אנשים שהוחכרו לעבודה לריצוי עונש או כתשלום חוב, ובעצם לא ידעו מתי אם בכלל ייצאו לחופשי.

מכל ספריה של מוריסון, לספר הזה נכנסתי בקלות הרבה ביותר. במרבית ספריה האחרים לקח לי זמן להתאפס ולהכיר את הדמויות. כאן הן נכנסות ללב ומוכרות מן הרגע הראשון.

הספר מתאר בערות שלא תיאמן, אמונות טפלות, מאבקי דת מרושעים, אכזריות, צרות אופקים. אבל באופן מפתיע הוא לא ספר כועס. בספריה האחרים יש זעם שרוחש ורוחש מתחת לסיפור, ודומה שעוד מעט יתפרץ מהנייר בזעקה. בספר הזה, העצוב עד אין קץ, הכעס עמום יותר. יש בו יותר יאוש וצער מזעם. יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שכבש את ליבי: בכעס יש אלמנט של הטפה, ואילו כאן המסקנות כל-כך ברורות שההטפה מיותרת.

מומלץ בחום רב

A Mercy – Toni Morrison

הוצאת הספריה החדשה

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

עם ותק של 12 ספרי סאראמאגו, אפשר לדעת למה לצפות בספר ה-13: הסגנון היחודי של משפטים מרובי פסיקים ומעוטי נקודות, הטוויסטים המחוכמים בכל משפט שני, הסטיות לכאורה מזרם הסיפור המרכזי לטובת הערות ביניים ושוליים, הסקרנות הרבה של הסופר הגוררת הבחנה בפרטים קטנים וטיפול בהם ברמה של פרטים חשובים מהם. בעבורי זו הנאה גדולה, ו"מסע הפיל" אינו מאכזב. 

זה אינו ספר דרמטי כמו "על העיוורון", ואין בו סיפור גדול כמו ב"הבשורה על פי ישו". גם אין בו סיפור אהבה סוחף כמו ב"דברי ימי מנזר", ולא מסר פילוסופי כמו ב"המערה" וב"רפסודת האבן". יש בו את הביקורת הלגלגנית של סאראמאגו על סדרי החברה, על כוהני הדת, על הנבערות של ההמון, על הנלעגות שבטקסיות, וכבדרך אגב גם על פרטים שוליים יותר, כמו טשטוש הבדלי תרבויות בימינו לטובת רווח כספי. ויש גם הערות על תהליך היצירה ועל לימוד ההיסטוריה, ועוד מכל טוב.

סאראמאגו יוצא ממידע קלוש על עובדה היסטורית משנת 1551 – מסע שערך פיל מליסבון לוינה, לאחר שהוענק על ידי מלכי פורטוגל לארכידוכס האוסטרי. מנחם פרי, על כריכת הספר, מסכם יפה את מה שעשה סאראמאגו בספר:
"אלא שיש מי שחולף על-פני ההיסטוריה כבכביש מהיר, ויש מי שכמו סאראמאגו עובר בסבלנות מאבן לאבן, ומרים כל אחת, כי הוא מוכרח לדעת מה נמצא מתחתיה, והנה הוא מוצא פיל ועכשיו עליו למלא פערים בין תחנות מסלולו, להמציא את אחורי הקלעים האנושיים של היסטוריה". ואוסיף כי סאראמאגו לא רק מוכרח לדעת מה נמצא תחת כל אבן, אלא גם חייב לשתף בפרטנות. יש לו נטיה חיננית לפטפטת, שאני מוצאת מענגת ומחכימה.

פרי כותב גם ש"הפיל בלי-דעת משנה את כל מי שקשורים בו ובמסעו, ממוסס גחמות ריקות, מפרק גינוני שווא של כבוד ושררה, מבייש צביעויות, והוא מפיח חמלה אנושית, חבֵרוּת ורגש, בין אצל מלך, מלכה ומפקד-צבא, ובין אצל פשוטי-עם". אם זה מה שישכנע אתכם לקרוא, צפויה לכם, לדעתי, אכזבה. לא מצאתי את הפן הזה בעלילה, ואני חושבת שהמשפט הזה די מנותק מהתוכן, ומחפש בספר יותר ממה שיש בו. מכיוון שכאמור יש בו מכל טוב, אין צורך לחפש בכוח משמעות רוחנית נשגבת.

A Viagem do Elefante – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2010 (2008)

תרגום מפורטוגלית: מרים טבעון

יוסל בירשטיין הפך לאחד מחביבי לאחר שקראתי את "סיפורים מאזור השלווה", קובץ סיפורים שכתב. בירשטיין היה מסתובב ברחובות ירושלים ברגל ובאוטובוס, ובונה סיפורים קטנים ממראות שראה ומשיחות ששוחח עם עוברים ושבים. כמה אמת וכמה בדיה היו בסיפורים? זה לא באמת חשוב. לטעמי הוא היה יוצר גדול בעל עט קסומה, אחד מאלה שבמוקדם או במאוחר אקרא את כל הספרים שכתבו.

"אל תקרא לי איוב" הוא רומן, שמסגרתו לילה ירושלמי אחד, ותוכו סיפורי חיים הנעים מן העיירה בפולין דרך אוסטרליה ועד ירושלים. הקסם שבסיפורים עובד גם בספר.

מנחם פרי מונה את בירשטיין עם ענקי הספרות היהודים, וטוען כי הוא יוצר העומד בשורה אחת עם עגנון וקפקא. לי הוא מזכיר את האנושיות והיופי של אביגדור דגן: כמו אצל דגן, גם אצל בירשטיין טמון עצב עמוק, ושלא כמו אצל דגן אצל בירשטיין נמהלת ציניות מרירה מעט בתוך היופי (השוואה שטחית, אני חייבת להודות, אבל זה מה שאני מרגישה בלי להכנס לניתוחים מלומדים).

הוצאת הספריה החדשה

1996

סיימתי את "דרוש לחשן" בתחושה של חוסר נחת. הספר נראה לי מבולבל, עמוס קטעי סיפורים צדדיים מיותרים, מנסה להכיל יותר ממה שיש בכוחו, ובאופן כללי מפוספס. מכיוון שבכל זאת מדובר בזוכה בפרס ספיר, חשבתי שאולי משהו חשוב חמק מהבנתי, וחיפשתי ברשת מאמרים שנכתבו אודותיו. מצאתי מחמאות שלא יכולתי להזדהות אתן, ואם להתבטא בהכללה הייתי אומרת שהמאמרים – לפחות כך ההתרשמות שלי – עסקו יותר מדי בחיפוש מה שאין בו וטענו שמצאו. לפחות בשני מקרים מצאתי התיחסות לספר הזה מול "נופל מחוץ לזמן", שראה אור באותה הוצאה ובאותה תקופה, אבל פרט לנושא השכול אני לא רואה שום סיבה להשוות ביניהם.

"דרוש לחשן" עוסק בעיקר בהתמודדות עם השכול. מירה, לשעבר נורמה, גרמניה לא יהודיה, ונחמיה, יהודי יליד רוסיה, איבדו את בנם, הבכור מבין שישה, שנפל בעת שירותו הצבאי. מירה מסתגרת ביגונה, מצמצמת את פעילותה כאשה וכאם למינימום, ומבלה שעות בהנצחה ובהמתנה. נחמיה מביט קדימה, מתכנן למנף את הכאב לחזרה לפוליטיקה מקומית. סביב הגרעין הזה מתרחשת עלילה שראשיתה במלחמת העולם השניה, כשמירה נאנסה ע"י החיילים הרוסים, ונחמיה נמנה עם האנסים (לא אלה שאנסו אותה), והמשכה בפוליטיקה בישוב, ביחסים המוזרים בין בני הזוג, ביחסים המשונים של נחמיה עם ילדיו ועם משפחתו, בדמותו של החובש ששודד רכוש מגוויות, ועוד עלילות משנה. כל פרט בעלילה, וכל סיפור צדדי – אילו היו מתחברים יחד – נושאים פוטנציאל לסיפור משמעותי. הבעיה היא שהכל מתפזר, ויותר מדי פעמים משתרבבים לספר תיאורים מיותרים שממסמסים אותו (דוגמא קטנה, שמשום מה נחרתה בזכרוני: אשתו של אדם צדדי לגמרי – שניהם מבליחים בסיפור לרגע בלתי משמעותי, אבל הסופר טורח להתעכב על הבגד שהיא לובשת. רצף הקריאה שלי נקטע, וחשבתי לעצמי "רגע, מה הדבר הזה עושה פה? למה?!", וכמעט נטשתי). בערך בשליש האחרון של הספר כל ההתנהלות שלהם משתנה. אצל נחמיה זה קורה בגלל מותו של ראש המועצה, אבל לא ברור איך בו זמנית מירה הופכת גם היא לאדם שונה. עוד אחד מהדברים שהספר נוגע בהם ולא פותר. אני לא חושבת שספר צריך להאכיל את הקורא בכפית, לגמרי לא, אבל הוא כן צריך לספק רמזים להסבר, להניח איזה בסיס הגיוני שמאפשר הבנה.

רק אתמול ציינתי לטובה את הרבגוניות ב"שלג" של פאמוק, ופה אני מגנה את ריבוי הפרטים. ההבדל הוא שאצל פאמוק בספר הזה לכל תיאור שולי יש משמעות שמשתלבת בתמונה הכוללת. ב"דרוש לחשן" יש יותר מדי פרטים לא קשורים. יותר מדי רמזים נזרקים לאויר, ונשארים לא מפוענחים. לדוגמא, האם אומרת שעברה שש לידות: מכיוון ששניים מילדיה הם תאומים, מדובר בחמש לידות. האם נולד ילד כתוצאה ממעשי האונס? אין תשובה. נכון שבחיים שמחוץ לספרים אין שום הבטחה לידע חובק כל, אבל בספר שעיסוקו בילדים ובשכול אי-אפשר לזרוק רמז טעון ורב משמעות שכזה, ולהשאיר קצוות כל-כך מהותיים פתוחים.

מבחינתי הספר הוא, אם כך, החמצה.

"נופל מחוץ לזמן", אם כבר הזכרתי אותו, הוא ספר מעולה, מכה בבטן ועוצר נשימה.

הוצאת הספריה החדשה

2011

לי הגפרורון, מהגר סיני המתגורר בארגנטינה, נעצר בחשד שהצית חנויות רהיטים בבואנוס איירס. את הכינוי "גפרורון" הדביקה לו התקשורת, משום שבעת המעצר היה לי מצויד בקופסת גפרורים. רמירו, שהיה במקרה באזור ברגע המעצר, נדרש ע"י המשטרה לשמש כעד. באחת מישיבות בית המשפט מצליח לי להמלט, אוסף אתו את רמירו כבן ערובה, ומביא אותו לרובע הסיני לדירה בה מתגוררים כמה סינים. כך נפתח הסיפור המסופר בגוף ראשון מפיו של רמירו.

עיקרו של הספר הוא בסטראוטיפים שאנשים מדביקים אלה לאלה, ובחוסר ההבנה הנובע מהבדלים תרבותיים. בפרק מצחיק במיוחד רמירו ממציא מדמיונו טקסט ספרדי לשיחות המתנהלות בסינית בין הדיירים בדירת השבי. הנה דוגמאות:

– פרח הלוטוס, מיהו פרצוף החלב הזה?

– לי הביא אותו, יסמין האיזמרגד.

– בשביל מה?

– בשביל לפטם אותו ולאכול אותו.

…..

– אי, אני כל-כך מתגעגעת לבייג`ין!

– אי, אני כל-כך מתגעגעת לשנחאי!

– יחי מאו!

– תחי המפלגה!

– מוות ליפנים!

– מוות לדלאי למה!

וכן הלאה כיד הדמיון הפרוע הטובה עליו. כשהוא יוצר קשר אישי קרוב יותר עם האנשים מתברר שכל מה שדמיין אין לו אחיזה במציאות. הוא מתפעל, לדוגמא, מהמראה האקזוטי של זקן המשתמש בחשבוניה, ומתברר שפשוט התקלקל לו המחשבון והוא מתקמצן לקנות חדש.

בראשית הדברים רמירו מתקשה להבדיל בין הסינים, כי כולם נראים לו זהים. לקראת סיום הספר, אחרי ששהה תקופה ממושכת בין סינים, הוא מתקשה להבדיל בין פרצופים לבנים. המסר ברור.

לא רק סטראוטיפים סינים באים לידי ביטוי בספר. חברתו לשעבר של רמירו היתה יהודיה, וזה מה שיש לו לומר על משפחתה: זה מזכיר לי את המשפחה של ונינה, אבל שם רצו לעורר בך רגשי-אשמה. אחר-כך היו מתלבשים על זה כדי לסחוט ממך טובות.

וגם הארגנטינאים לא יוצאים בזול. רמירו מנסה לחבר קומיקס, יחד עם השחקן הסיני הראשון בארגנטינה, שהוא בכלל יפני. את כוחות העל מקבלים גיבוריו מריבת חלב:

טוב, אז אם ככה צריך לחשוב על כוחות-על ארגנטיניים, משהו שיהיה כאן לגמרי יוצא-דופן, למשל, לא לדפוק אחד את השני. הם אוכלים ריבת-חלב ומתחילים פתאום להגיע בזמן לפגישות, מפסיקים לקנח את האף בפומבי ולהתנהג כמו חיות-רעות, מודים שאיי פוקלנד לא שייכים להם, ומפסיקים לדרוך על הסינים ועל הבוליביאנים ועל כל מי שחיים במדינה שלהם.

כפי שאפשר להתרשם מהציטוטים, הספר שטותניקי לחלוטין. הוא אמנם נוגע בנושא כאוב, אבל עושה זאת בחיוך גדול. המסקנה ברורה – כולנו בני אדם, וצריך להתייחס ליחיד, לא לתדמית הקבוצתית.

אין לי מושג אם המיעוט הסיני בארגנטינה מהווה בעיה בעיני המקומיים. אני מניחה שכן, על פי כמה נושאים שהספר נוגע בהם: יחס המשטרה אל הסינים, הנדידה של המקומיים החוצה מרבעים שהמהגרים בוחרים לגור בהם, המונח "סיני לעזאזל", שבא לתאר את יחס הממסד אל המהגרים, ועוד. אולי, אם הייתי קוראת את הספר מנקודת הראות הארגנטינאית, הייתי מוצאת בו פן עמוק ועצוב יותר. מכיוון שאני קוראת אותו "מבחוץ", אני רואה בו בעיקר את הנושא הגלובלי של הבדלי תרבויות, והוא בעיני יותר מהכל ספר כיפי.

בהחלט מומלץ

Un chino en bicicleta – Ariel Magnus

הספריה החדשה

2010

תרגום מספרדית: טל ניצן