לוקח זמן להבין במה עוסק הספר. הוא נפתח בפסקה קלילה, קצת שטותניקית, שמבשרת לכאורה על ספר שאינו לוקח את עצמו ברצינות: את העתונאית המפורסמת רקפת פות-תפארת (להלן: "רקי") מצא הכתב המתחיל מתושלח זנגי (להלן: "זנגו") במיטתו של הבכיר הפלסטיני מוסטפא אבו עיסאם (להלן: "מוסטפא אבו עיסאם"). אולי מדובר בספר סאטירי?
מכאן הספר גולש לדו-שיח בין שני העתונאים. הסיפור מתרחש בימים שאחרי הסכמי אוסלו. זנגו מעונין לכתוב על השגשוג הכלכלי הפלסטיני העומד בפתח, ומתאכזב כשמתברר לו שהפלסטינים החליטו לדחות את הסיוע הכלכלי שהאירופאים מתכננים להגיש להם. מכיוון שאף אחד אינו יודע על ההחלטה הפלסטינית, רקי מייעצת לזנגו לא לוותר על הכתבה המתוכננת, וכשהוא טוען שהיא מנוגדת למציאות, היא מגיבה ב"אל תהיה כזה טירון". אהה, זהו ספר על האמינות המפוקפקת של העתונות. אבל הנה מתבשרים השלושה על מותו של אחד, יהוידע בר גבר, "סתם. איזה עובד במשרד פרסום", כפי שאומרת רקי, וברור שהיא משקרת. אז לפנינו ספר שמטפל בתעלומת רצח/התאבדות?
הספר מתנהל בשני צירי זמן נבדלים אך קרובים. בציר האחד, זנגו מנסה לברר מיהו יהוידע, כיצד ולמה מת, ומדוע מותו זעזע את רקי. בציר השני מסופר על יהוידע עצמו, לשעבר לוחם נועז וכעת בכיר בחברת פרסום, רוב הזמן דרך עיניו של אסף, לשעבר פקוד של יהוידע וכעת מגויס חדש לאותה חברה. אם בעמודים הראשונים נוצר רושם של ספר קליל, בהמשך נוצר רושם של ספר דמיוני: מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו, מנהלים ראשי החברה, יחד עם ראש הממשלה ומקורביו, את המדינה כולה.
הרושם הקליל והדמיוני מוטעה. דמויות, המזכירות במידה רבה אנשים שהיו, צצות במהלך העלילה, ומקנות לה גוון מציאותי. למעשי השחיתות הנחשפים בקצב מסחרר, ולרגע נתפסים כבדיה, יש בעצם מקבילות במציאות. מסע לעידוד תיירות בארץ נכרך באינטרסים של מחפשי נפט. מפלגות קיימות מתפצלות, ומפלגות חדשות מוקמות, כדי לקדם צעדים מדיניים שאסור להצהיר עליהם בקול. הימין הקיצוני הישראלי משתף פעולה עם קיצוניים פלסטינים כדי להבעיר את האזור. אנשים שידם בקלחת גורפים רווחי עתק מעסקאות מפוקפקות. עתונאים מסתירים מידע כדי לכלול אותו בעתיד בספר לתפארת עצמם, או כדי להתיישר עם הקו של העתון בו הם כותבים. אמנם זיהוי האישים אינו אחד לאחד, וגם הארועים המתוארים בספר אולי לא ארעו כפי שהם מצטיירים בין הדפים, אבל קשר הון-שלטון אינו המצאה ספרותית, ומשחקי כסאות פוליטיים הם כבר חלק מהנוף, וזיהוי בין עמדה לעתון הוא בגדר שגרה, וקידום פוליטיקאים ומפלגות כדרך שמקדמים אבקת כביסה כבר הפסיק לגרום להרמת גבה.
בהדרגה מתפוגגים הרשמים הראשונים, והספר הופך מטריד. הצטברות השחיתות, המניפולציות והשקרים, סוגרת על הקורא, ודוחסת לספר אחד את כל התופעות המכוערות של הציבוריות הישראלית. אני לא יודעת אם הספר בא להעביר מסר כלשהו, או רק לתאר מצב, אבל נראה לי שאחד הפרקים האחרונים, שהוכתר בשם "זבטנאה" ("תפסנו אותו"), משמש כנורת אזהרה. בפרק זה הפלסטינים מונים את כל הבכירים הישראלים שהצליחו להשחית, מתוך הבנה שהשחיתות היא הדרך לפורר את החברה הישראלית ולפרק אותה מכל עוצמותיה. מקור השחיתות אינו משנה, בעצם, התוצאה עגומה ומייסרת בכל מקרה.
לצד כל הארועים המדיניים הללו מתוארים היחסים בין אסף ואשתו רננה, יחסים שנופלים קורבן לשחיתות מסוג אחר, זו של הטרדות מיניות ושל ניצול מרות. לטעמי, ההיבט הזה של הספר פחות חזק סיפורית, אבל הוא משתלב באוירה הכללית ומעניק גוון עכור נוסף למסכת כולה.
מה אמת בספר ומה בדיה? למען שלוות נפשי אני מעדיפה לא לדעת.
"שומר השאול" הוא ספר שונה, הן בסגנונו, הן בדחיסות תכניו, והן בצעידה על קו התפר שבין הסיפור למציאות. הוא מטריד ומטלטל, ובהחלט ראוי לקריאה.
ספרי צמרת
2017
סקירות ספרים 