תגית: סרטן

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025

ארבעה אנשים צעירים חולי סרטן סופני הם גיבורי הספר. שתי נשים ושני גברים; שני ישראלים, בריטית וצרפתי; אקדמאית, זמרת מתחילה, כדורסלן עבר ועורך-דין. שום דבר אינו מקשר בין קורותיהם, עד שגורלם המשותף, בעקבות בשורת האיוב שהונחתה עליהם, מוביל אותם אל מרפאה מיוחדת בבוסטון שמעניקה למטופליה סיכוי של עשרים וחמישה אחוז לשרוד. מצטרפת אליהם דמות מרכזית נוספת, אשה אוסטרלית, שמלווה חולים סופניים.

כל אחד מן הארבעה מתמודד עם המחלה בדרכו, והמלווה מתמודדת עם המשימה המייסרת שנטלה על עצמה. שאלות של אמונה מתעוררות ונענות באופנים שונים, יחסים עם בני משפחה מקבלים מימד חדש, רצון להנצחה עצמית, להישארות אחרי המוות, בא לידי ביטוי כך או אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו במרפאה נוצרת מעין קהילה, שהתמיכה שלה, כך הם רוצים להאמין, תתרום לסיכויי ההחלמה.

יוסי סוכרי כתב על דמויותיו בסגנון יבש משהו, דיווחי יותר מרגשי, שנותן תחושה של תיאור מקרים יותר מאשר נסיון של ממש להכנס לנפשם של החולים. עוצמת הכאב שהוא מנחית על קוראיו גדולה וחונקת, אבל החיבור של הסיפורים הנפרדים הוא מצד אחד יותר מדי, ומצד שני מקטין את הסיפור האישי של כל אחד מהם. אחרי המקרה השני שקלתי לנטוש את הספר – אני לא נהנית מחבטות מכוונות וחשופות כאלה – אבל דילגתי אל הפרק האחרון, זה שבו כולם מכונסים יחדיו, כדי למצוא מדוע חוברו הסיפורים השונים למסכת אחת. משלמדתי מה צפוי לחולים, שבתי לקרוא את הפרקים שהשמטתי.

מעבר למודעות להלם ולכאב שבסרטן, לא מצאתי בספר אמירה שתעניק לו משמעות יתרה. ואולי דווקא חוסר האמירה היא הענין כאן: אסון יכול להגיע במפתיע, וכולנו נמות, עם משמעות ובלעדיה.

ספר מדכא.

זהו הספר השלישי של יוסי סוכרי שאני קוראת, ומפתיע עד כמה הם שונים זה מזה. "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את שואת יהודי לוב בחיות רבה, ו"אמזלג", הטוב בעיני מן השלושה, הציג דמות מורכבת של גבר באמצע שנותיו.

עם עובד

2023

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי התרחש בבית הספר היסודי. אחד מתלמידות בית הספר, מבוגרת ממני, היתה משותקת בשתי רגליה, נעלה נעליים מיוחדות עם ברזלים תומכים, והתהלכה באמצעות קביים. אין לי שום זכרון ממנה, למעט ארוע מסוים זה: יום אחד הורשתה ללכת ללא קביים. אני זוכרת הליכה מהירה שלה, אולי ריצה, לאורכו של מסדרון בית הספר, ואני זוכרת בבהירות רבה שהיתה כולה חיוכים, ואני שומעת את השמחה בצחוקה כשהשלימה את המסלול. היתה כנראה באותו רגע תחושה עצומה של חופש ושל אושר טהור, ואלה חרטו את הארוע בזכרוני. אני חושבת שאהבתי מאוד את "אני אתגבר" של דבורה עומר, משום שסיפורה של הילדה הנכה החזיר אותי שוב ושוב אל אותם רגעים. "לא מכין קפה למלאך המוות" החיה בי את הזכרון, משום שהוא מספר על ההתמודדות שמן הסתם היתה גם מנת חלקה של אותה תלמידה.

כשאהרן מרגלית היה כבן שנתים וחצי כמעט נדרס על ידי טרקטור, וכתוצאה מן הטראומה חדל לדבר. כששב אליו כושר הדיבור, לקה בגמגום קשה. באותו גיל בערך לקה בגרסה החמורה ביותר של פוליו, שותק בכל גופו, ונזקק לריאת ברזל. בבגרותו חלה בשני סוגי סרטן, אחד מהם נדיר וקטלני במיוחד. את התמודדותו עם האתגרים הגופניים, חלקם מסכני חיים, הוא מתאר בספר. לצד הקשיים הפיזיים, ובמידה רבה בשלהם, נאלץ לחוות גם קשיים חברתיים. כילד קטן הופרד ממשפחתו למשך שנים, כשאושפז במוסד לילדים משותקים הרחק מביתו שבמושב תפרח שבנגב. הנסיעה מן הנגב לירושלים באותן שנים היתה בגדר מסע של ממש, שאמו ביצעה פעם בשבוע. את אביו ראה פעם בכמה חודשים, את אחיו לא פגש כלל. כששב לביתו, והוא כבן שש, היה בפיגור לימודי, ובמקום ללמוד עם חבריו (בניהם של המייסדים יוצאי הונגריה) מחוץ למושב, למד בבית הספר המקומי עם ילדי עולים מארצות ערב, ביניהם נחשב לחריג. מאוחר יותר נשלח בעצת רבנים ללמוד בישיבה, בניגוד לכוונתם של הוריו להכשיר אותו ללימודים מעשיים. בישיבה לא העז לפצות את פיו בשל הגמגום, ולכן נחשב שוב ליוצא דופן.

למזלו של אהרן נקרו בדרכו אנשים מסורים שעודדו אותו ותמכו בו. הראשונה בהם היתה אמו. בניגוד לעצת הרופאים במוסד החליטה להחזיר אותו הביתה, ובמשך תקופה ארוכה היא זו שהעניקה לו טיפולים פיזיותרפיים שהשיבו כוחות לשריריו הפגועים. מורה בבית הספר הוציא אותו מבידודו, כשמצא דרך לשלב אותו במשחק כדורגל למרות שנעזר בקביים להליכה. מנהל הישיבה קישר בינו ובין מומחה לגמגום, שבאמצעות סדרה ארוכה של טיפולים השיב לו את היכולת לדבר. לכל אלה, ועוד אחרים, נוספה נחישותו שלו להיות עצמאי, שדחפה אותו מעבר לגבולות מוגבלויותיו. המומחה לגמגום אמר לו: "בעולם שלנו יש כאלה שעושים ויש כאלה שיש להם תירוצים", ונראה שאפשר לסכם כך את התנהלותו, ללא תירוצים. גם המוטו שבחר לספר מתייחס לגישה זו: אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים.

בבגרותו, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, התגלה אצלו סרטן אלים ונדיר. נחוש להביס את הסיכויים הקלושים, יצא למאבק מושכל, ליקט מידע, נועץ ברופאים בארץ ובעולם, והיה מעורב לפרטי הפרטים בכל ההחלטות שנגעו לטיפול בו. באפיזודה מרשימה במיוחד הוא מספר כיצד, לאחר ששכנע שבעה רופאים ברחבי העולם לערוך ביופסיה ברקמות שנלקחו מגידול שנכרת בלחיו, נסע לנתב"ג לאחר הניתוח, כשכל ראשו חבוש ורק עין אחת מציצה, וגייס נוסעים שלא הכיר כדי שיקחו איתם את הרקמות וימסרו אותן לידי הרופאים. בפרקים המתייחסים לסרטן נזכרתי בספרו של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה", שבו הטיף לשיתוף מלא של החולה בהחלטות הנוגעות לגורלו. אמנם גוואנדה התייחס לחולים סופניים ולבחירת האופן בו יסיימו את חייהם, אך העקרון תקף גם לחולים אחרים, והמקרה המתואר בספר מוכיח עד כמה השיתוף בין שני הצדדים עשוי להועיל.

לאחר שהחלים, ראה אהרן מרגלית לעצמו ענין של שליחות להביא את סיפורו בפני הציבור, ולעודד נטילת אחריות ואופטימיות. זהו ספרו השני, המהווה הרחבה של ספר קודם, "אתהלך", והוא מרבה גם להרצות. הספר אינו אמור להשפט ספרותית. במידה רבה מדובר במניפסט יותר מאשר ביצירה אמנותית. הוא כתוב בשטף, ברהיטות, ומעביר היטב את מה שרצה הכותב להביע.

אני מורידה את הכובע בפני אהרן מרגלית על עוז רוחו ועל עיקשותו, אך נמנעת מלהמליץ על הספר משום תפיסת העולם האמונית השורה עליו. כשאמו של הכותב קובעת כעובדה – ובנה מסכים איתה – שברכת הרב הצילה אותו ממוות, ושמותם של האפרוחים, שעליהם היתה פרנסת המשפחה, היה כופר נפשו של בנה, חלק מעסקה עם אלוהים, אני חשה התנגדות. הכותב מתאר את קולו של אלוהים בתוכו, הוא מכריח את המנתח לבצע ניתוח מורכב בהרדמה מקומית כדי שיחוש את השכינה למראשותיו, כדי להבטיח את החלמתו הוא מקושש ברכות מרבנים ומשתטח על קברי צדיקים, באפילוג, בו הוא מסכם את עקרונותיו, הוא מונה בין "הייה אחראי, אופטימי ומעשי" גם "האמן באלוהים ובטח בו" – תפיסת עולמי אינה מכילה את האמונות האלה, ואף מתנגדת להן, ואיני יכולה להמליץ על ספר המעודד אותן.

עם עובד

2017