"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".
סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.
אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.
כתר
2015
סקירות ספרים 