תגית: עדינה קפלן

בספרו "ברוקלין" תיאר קולם טויבין את קורותיה של אייליש לייסי, צעירה אירית שנשלחה על ידי אמה ואחותה להתגורר בארצות הברית. "לונג איילנד" מתרחש כעשרים שנה אחר-כך. אייליש גרה עם בעלה טוני ושני ילדיהם במתחם ובו ארבעה בתים, שבהם התנחל שבט פיורלו, הורי בעלה, אחיו ובני משפחותיהם. אייליש היא האירית היחידה במשפחה שכל חבריה מוצאם מאיטליה. היא אולי הכלה החביבה על אמו של טוני, כפי שטוען אחד האחים, אבל היא בהחלט מצויה מעט בשוליים, לא לגמרי מבינה את ההווי המשפחתי. היא למדה לחיות עם הביחד ועם הלחוד, ומן הסתם היתה ממשיכה כך עד זקנה ושיבה, אלא שבשורה מפתיעה מערערת אותה.

גבר זועם מופיע בביתה של אייליש, מספר לה שטוני הכניס להריון את אשתו, ושאין לו כל כוונה לגדל את התינוק שייוולד. מיד לאחר הלידה הוא מתעתד להניח את התינוק על סף דלתה ולשכוח ממנו. אייליש מוכנה לסלוח לטוני על הבגידה, אבל מסרבת לכל קשר עם הילד הזר. כשמתברר לה שהמשפחה החליטה מאחורי גבה לגדל את הילד במתחם כאחד משלהם, היא תופסת מרחק. אמה שבאירלנד עומדת לחגוג יום הולדת שמונים, ואייליש מנצלת את ההזדמנות לנסוע לשם. שני ילדיה יצטרפו אליה בהמשך, ולה עצמה אין מושג אם בכוונתה לשוב הביתה. כדי להוסיף על מבוכתה, באירלנד היא נפגשת עם ג'ים, שאתו ניהלה רומן בספר הקודם מבלי לספר לו שהיא כבר נשואה לטוני, ושאותו נטשה בלי לומר מילה. ג'ים, שמאורס לאחרת אך עדיין לא סיפר זאת לאיש, מוכן להשליך את חייו ואת אהוביו למען הקשר עם אייליש.

הדמויות בספר נעות בין אמינות למופרכות. טוני הוא דמות מצוינת, גבר שקרוע בין הנאמנות השבטית לנאמנות לאשתו. ננסי, ארוסתו של ג'ים, גם היא דמות משכנעת ונכנסת ללב, אלמנה שנאבקת על השרדות עצמאית, ולומדת ללא הרף כיצד לנהל את חייה בתיאום עם שלושת ילדיה. גם אייליש רוב הזמן משכנעת. ב"ברוקלין" היא הצטיירה לי כפסיבית ודמותה תוארת בשטחיות כלשהי. ב"לונג איילנד" היא מפגינה, לצד הבלבול המתבקש, בגרות ושיקול דעת, והיא ברורה גם כשהיא הפכפכת ומתלבטת. ג'ים, למרבה הצער, נותר מעורפל. הגבר השקול, האמין, בן הזוג האידיאלי, הבוס האהוד, זה שיודע להקשיב, לתת כתף, הופך את עורו בשניה. זה לא עובד, מבחינתי. הדמויות האחרות שסביב אלה נופלות לעתים לתוך סטראוטיפים, או מקבלות תפקיד מעט מלאכותי בהנעת העלילה (האחים העשירים של טוני ושל אייליש), אך רוב הזמן משתלבות היטב.

מבלי להצביע על כך במישרין, טויבין יוצר הקבלה בין השבטיות של המשפחה האיטלקית בלונג איילנד לשבטיות של העיירה אניסקורתי באירלנד. כאן וכאן החיים מתנהלים לעיני כל, נתונים לבחינה תחת זכוכית מגדלת בלתי חומלת, והחריג עשוי למצוא עצמו מחוץ למעגל. הסופר מתאר את שתי האמהות הדומיננטיות, אמו של טוני שמנהלת את המשפחה ביד רמה, ואמה של אייליש שמשליטה את רצונה בדרכים אחרות. הוא מקביל גם בין שני האחים משני עברי האוקינוס, שמספקים לאייליש, כל אחד בתורו, אמצעים לממש את תכניותיה. בעיני ההקבלות הללו, ועוד כאלו, הן אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

היבט מעניין נוסף הוא המפגש בין האמריקאיוּת לאירלנדיוּת וחווית המהגרים. אייליש לא חדלה להיות אירית, אך סיגלה גם את האמריקאיות, ופרטים קטנים בהתנהלותה – מכונית שכורה לטווח ארוך, בגדים שונים, חיבה למכשירים שמקלים על החיים – מהווים צרימה בהווי המקומי. אחרי שני עשורים מחוץ לאניסקורתי, היא עדיין חלק מן המקום אך גם מעט מחוץ לו, כמו בשבט האיטלקי בלונג איילנד, לנצח בין שתי תרבויות.

למרות הקשר העלילתי, "לונג איילנד" יכול להקרא בנפרד מ"ברוקלין", משום שהסופר משלים את הפרטים הנדרשים להכרת הדמויות. בעיני הוא טוב יותר מקודמו, ובכל זאת בגלל דמותו הבלתי אפויה דיה של ג'ים ובגלל כמה פרטי עלילה שאינם מתיישבים היטב, אסתפק גם הפעם בהמלצה מסויגת.

Long Island – Colm Tóibin

שוקן

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: עדינה קפלן

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", ויש לכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

"אליזה" הוא סיפור ביוגרפי עדין. ז'ק שובירה, שספרו זה ראה אור כשהיה בן שמונים ושמונה, חוזר אל שנת 1920 ואל התאהבותו כילד בן חמש בנערה שעבדה במשק הבית של סבתו. הסיפור מתרחש במעין תקופת ביניים בחיי המשפחה, כשהאם ושני בניה מתגוררים זמנית עם הסב והסבתא. אביו של ז'ק נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, ואמו עדיין לא מצאה ניחומים. היא דחתה עוד ועוד את הטבלתו של הבן, בציפיה לשובו של האב, ובסופו של דבר העניקה לו את השם איוון, כשמו של אביו. למרות היותו בן חמש, הוא עדיין ישן עם אמו, שאומרת לו, "אתה הנחמה שלי, אתה דומה לאביך כשתי טיפות מים", וחש במעורפל כממלא מקום אביו. כשאליזה מצטרפת אל צוות עובדי הבית, הוא נדבק אליה, ומפתח התאהבות על סף הארוטית. אליזה מצדה נוהגת בו כאחות, ומעניקה לו את הרכות שאליה הוא כמֵה.

יש בסגנונו המינימליסטי של שובירה משהו אפלפלדי: שברי שיחות, אפיון הלכי רוח באמצעות תיאורי נוף, טרגדיה שמרחפת ברקע, נוגעת-לא-נוגעת בעלילה, התכנסות המספר אל תוך עצמו מבלי לוותר על התבוננות חודרת בסביבה. שובירה עובר מקטע זכרון אחד לאחר, ומיטיב לתאר את התקופה מעיניו של הילד בתוספת אבחנותיו של המבוגר. כך, כשהילד אומר לאליזה, "את תהיי אהובתי", המבוגר המספר יודע להוסיף, "אם הייתי בן שמונה או תשע לא הייתי מעז לדבר אליה ככה".

הדפים החותמים את הסיפור מתרחשים שנים רבות אחר-כך, וסוגרים מעגל בחיי השניים. שובירה מתייחס אל עצמו כעת כאל ילד-קשיש או קשיש-ילד, בגיל שמוטב לא לדבר בו אלא להמתין. ובעודו ממתין, בהשלמה אך גם בחרדה, רוחו משוטטת לעתים קרובות בין הזכרון לדמיון, וברגעים הטובים שני העולמות נטמעים זה בזה.

סדרת פטיט מכונה על ידי ההוצאה "תיבת אוצרות קטנים מבית תשע נשמות". "אליזה", ו"אמי והמוזיקה" שקראתי לפניו, הם אכן אוצרות ששמחתי לגלות, ואני סקרנית לקרוא את השמונה הנותרים. דוד בן הרא"ש העניק לספרי הסדרה עיצוב אחיד, ואיוריה של טליה בן-אבו מוסיפים הנאה חזותית לחווית הקריאה. יוזמה ספרותית מבורכת.

Élisa – Jacques Chauviré

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

"הארץ המדומיינת" מתרחש בסין בשנות השלושים של המאה העשרים. באותה תקופה התחוללה מלחמת סין-יפן השניה, אך למלחמה יש אזכורים אקראיים בלבד בספר, שכן המספרת היתה באותם ימים ילדה כבת ארבע-עשרה, סגורה בעולמה הפרטי, עולם צר מאוד בשל מגבלות משפחה ומסורת.

חלקו הארי של הספר מסופר תחת הכותרת סיָאו-מֵיי. בעת ביקור בשוק, עיניה של המספרת, ששמה האמיתי אינו מוזכר, נופלות על סיָאו-מֵיי, בתו של מוכר הציפורים העיוור, והיא חשה משיכה מיידית כלפיה. בתירוצים מתירוצים שונים היא מצליחה להגיע לבדה לפארק, מקום שם סיָאו-מֵיי מבלה בגפה. בין שתי הילדות נקשרים קשרי חברות, והמספרת, שסיָאו-מֵיי סבורה כי שמה לינג, מאמצת את חברתה כמודל נערץ לחיקוי. כדי להדק את הקשר ביניהן היא משכנעת את אחיה, המבוגר ממנה בשלוש שנים, לבוא איתה לפארק, בתקווה שיופיה של סיָאו-מֵיי יכבוש את לבו.

המספרת עומדת על סף הנשיות. הוריה כבר מתחילים לתכנן את נישואיה, וגם את נישואיו של אחיה. בחברה בה הם מתרועעים מתחילות להנץ אהבות, מרומזות, מגששות, למעשה בלי סיכוי רב להתממש, מכיוון שההורים הם הבוחרים את בני הזוג של ילדיהם משיקולים של כבוד ושל תועלת. הפור נופל על בנים למשפחה מכובדת הגרה בשכנותם: אחד מבין שני בני דודים יהיה בעלה של המספרת. אחת משתי בנות דודות תנשא לאחיה.

"הארץ המדומיינת" הוא ספר עדין. באמצעות סיפור קטן על חברות הוא מקיף שפע של נושאים, ובורא עולם שנע בין ריאליות להזיה. שמו של הספר ניתן לו מפי סבתה של המספרת, שבצירוף מלים זה כינתה את העולם שאחרי המוות. ואכן מרקם היחסים בין החיים למתים הוא מוטיב מרכזי בספר. הסבתא כותבת מדי שנה הודעה לבעלה המת, ומעלה אותה באש כדי שתגיע אליו; נסיון השידוך הראשון של שני הצעירים נכשל משום שבוצע סמוך מדי למותה של הסבתא; האח יינשא בחתונת רפאים לנערה שמתה; השחקנית שהתאבדה חיה ונוכחת על המסך. מוטיב נוסף הוא השפעת החלומות על המציאות, לפעמים אמונה תמימה בחלומות אמיתיים, לפעמים שימוש בחלומות מומצאים כדי להפעיל מניפולציות. נמצא בספר גם התיחסות לעולמם של הילדים, שבשל הפרדתו המוחלטת מעולם המבוגרים ומהגיונם, הם נאלצים להתמודד עם שאלות קיומיות בתנאים של אי-ודאות. למרות שהמספרת מקבלת את עקרונות היסוד של תרבותה, היא מרשה לעצמה בחשאי מעט ספקנות וביקורת כשמנהגים אינם עומדים במבחן ההגיון, ובכך מעמידה את הספר על קו גבול נוסף, לא רק בין החיים למוות ובין הילדות לנשיות, אלא גם בין המסורת למודרנה. היא נוגעת על קצה המזלג בעולמן המוגבל של הנשים בתקופתה של סבתה, כשנאסר עליהן להתכתב ובתושיתן פיתחו סימני סתרים אותם רקמו על מטפחות שהעבירו ביניהן, ובעת ביקור בבית קברות היא מגניבה ביקורת מעודנת על היחס השונה לגברים ולנשים:

את רוצה לומר לי שגברים ונשים שלא מתחתנים אין להם זכות לקבל מצבה?

הנשים שלא מתחתנות, הבהירה לי.

הנשים? הגבתי. הנשים לא, אבל הגברים כן? למה?

כי הם גברים, ענתה כאילו המלים האלו אומרות את הכל.

אז?

אז אני לא יודעת! קראה. מדוע הציפור הזו לא מתה והשניה כן? אי אפשר להסביר את הכל. יש דברים שהם כמו שהם.

למה בוחר סופר ארגנטינאי בשנות הארבעים לחייו לחזור שמונים שנה אחורה ולכתוב מפיה של ילדה סינית? אוריאל קון מספר בסיומו של הספר כי אדוראדו ברטי הגיע לסין כמעט במקרה, ונכבש בקסמו של המקום. יהיו אשר יהיו מניעיו, התוצאה משכנעת ונוגעת.

לסיום, אחד הקטעים שאהבתי במיוחד, הקטע המסיים את הפרק סיָאו-מֵיי, ובו נפרדת המספרת מילדותה:

את בסדר? לחש פאנג ג'ה באוזני, משל הבחין בחרדתי. עשיתי העוויה מעורפלת והוא לחץ את ידי בנחישות.

כמובן שלא הייתי בסדר. הרהרתי, לא בלי בהלה, שעם לכתה של סיָאו-מֵיי, סופה של לינג למות. איש לא יקרא לה כך עוד. והאחרת, זו שלא היתה לינג (אבל גם לא זו שבהכרח הייתי אני), גמלה לו באותה מחווה ולחצה חזק את היד של בעלה.

התאהבתי.

El País Imaginado – Eduardo Berti

תשע נשמות

2018 (2011)

תרגום מספרדית: עדינה קפלן

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.