יעקב וקשקשנים אחרים / יוסף חרמוני

file_0

יוסף חרמוני, חבר קיבוץ איילת השחר, מספר ב"יעקב וקשקשנים אחרים" על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של הקיבוץ. פרקי הספר נעים מ-1918, השנה בה עלו חמישה חלוצים וחלוצה אחת על הקרקע, ועד הסתלקותם מן העולם של בני דור הותיקים, שכונו "הנוער המקומי" גם בהגיעם לגיל זיקנה.

הקשקשן הראשי שבשם הספר הוא יעקב שגב, שהיה בין השאר מזכיר הקיבוץ, אדם אוהב חיים ואוהב שתיה, מספר בחסד, שגולל בסיפוריו את קורות הישוב באמצעות אנקדוטות מהווי היומיום. מתודלק ב"בירה מוסקבה", בירה מחוזקת בוודקה, הפליג בסיפורים מקושטים, גרסה מבודחת של מציאות לא קלה. כשמאזיניו תהו אם אכן קרו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, ענה שאם אינם מאמינים הם מוזמנים לבדוק "בספרים השמנים", הווה אומר בתיעוד הרשמי. אבל, כותב יוסף חרמוני, "לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום". חרמוני מְשַווה בדמיונו את יעקב בגן עדן, מבלה בנעימים עם מספרים דגולים אחרים, ש"ארגז הכלים" שלהם כלל הומור וגוזמאות, אשר היטיבו לבטא קושי וכאב – קולא ברוניון וזורבה היווני וסוראמללו הירושלמי וג'וחא וטיל אוילנשפיגל והרשלה מאוסטרופול.

כפי שאפשר להתרשם משמו של הספר, וגם מעטיפתו (איור מלבב מאת נעם נדב, עיצוב מאת ירמי אמסטר), הגישה הסיפורית קלילה. מתוך הקלילות נחשפת מציאות חייו של הקיבוץ, על חגיו ועל שמחותיו, אבל גם על קשייו בשנים הראשונות, על עמידתו תחת אש שנים רבות, על התחבטויותיו האידיאולוגיות, על מצוקות חבריו. חרמוני עוסק, בין השאר, בויכוח עתיק היומין עם כפר גלעדי בסוגיה מי מהקיבוצים ותיק יותר. הוא מקדיש פרק לפילוג הגדול בשנות החמישים, שהביא לטרנספר של חברים בין הקיבוצים כדי ליצור ישובים הומוגנים בהשתייכותם הפוליטית (בהקשר זה הוא מזכיר פרט ביוגרפי מחייו, כיליד בית השיטה שעבר עם הוריו לאיילת השחר, בעוד אחותו נשארת בביתם הישן). הוא אינו חומק מעיסוק בנושאים טעונים כמו אלימותה של חברת הילדים, היחסים המורכבים עם הפועלים מחצור, השד העדתי שריקד בין שלוש הקבוצות הגדולות – רוסים, פולנים ויֶקים – לפני שהגיעו בני עדות המזרח שהשתלבו לחלוטין במרקם החברתי, ועוד. הוא מזכיר חברים שנפלו, חברים שהתאבדו, מקדיש תשומת לב ליחסם של בני הקיבוץ אל בעלי החיים המסורים שלהם, עוסק בדמויות בולטות כמו גם בדמויות שוליות, ועושה כל זאת בחיוך וברגישות. רוב הזמן הסיפורים מצחיקים, לוקח קצת זמן לקלוט את הקשיים שעליהם הם מספרים, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק במקומות בלתי צפויים, כמו בעיצומה של קבורה. שהרי, כפי שיעקב אמר, "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד". אחרי הפרק הראשון או השני חששתי שעודף הסלסולים הלשוניים ושורות המחץ יגרום לי לקרוא את הספר בהפסקות, אבל נכבשתי לקסם הסיפורים, וקראתי ברצף.

"יעקב וקשקשנים אחרים" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, משעשע ומרגש. הוא אולי אינו מתיימר להיות יצירה היסטורית-תיעודית, אך בדרכו ההומוריסטית ובאהבה רבה מספר את סיפוריהם של האנשים שעשו את ההיסטוריה ושבנו חברה חדשה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו.

עולם חדש

2018

להיות אמי / רחל שגיא

983916

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016

יש רופא במטוס? / אבינעם שירן

image_doctor_on_board_master

אבינעם שירן, קרדיולוג, צנחן במילואים, חובב תעופה וטיולים, מתאר באחר-עשר מתוך שנים-עשר הסיפורים בספר חוויות מתחומים אלה. קל לחבב את הסיפורים, שלקוחים אמנם מחייו (מציאות משולבת בבדיון, על פי הטקסט שעל הכריכה), אך מתארים אירועים שכל אחד מאתנו חווה, אם באופן אישי, ואם באמצעות מהדורות החדשות: לא לכל אחד מזדמן להנחית מטוס שטייסיו חלו, אבל רבים מריצים בראש קטעים מ"תעופה בחקירה" לפני ההמראה; לעתים קרובות מדי מזדמן לנו להזדעזע בשל תינוק שנשכח באוטו; האוליגרכים מתמיהים, ואולי מפחידים אותנו; אנחנו חולמים על תרופה לסרטן; פעילות המוסד מסקרנת אותנו. אלה ועוד הם החומרים מהם מורכבים הסיפורים.

כמה מן הסיפורים נהניתי לקרוא, כמה פחות. החייזר והקטעים המיסטיים (יהודיים ופאגאנים) לא דברו אלי בכלל. אבל בסך הכל הקריאה היתה מהנה, בעיקר בשל הסגנון השוטף שבו נכתבו, ובשל ההומור המשעשע של הכותב. אני לא יודעת מה אזכור מהם בעוד זמן מה, אבל המכלול חביב.

הסיפור האחרון, "ראיית לילה", שונה מהאחרים, ואותו לבטח אזכור. אבינעם שירן איבד את בנו דניאל במלחמת לבנון השניה, ובסיפור הוא מתאר את הדקות האחרונות בחייו של הבן. הסגנון בסיפור הזה ענייני לכאורה, אבל תחת הענייניות הזו מצוי כאב גדול. נקודת הראות המיוחדת המתוארת כאן מביאה את דניאל קרוב אל הקורא, והמשפט הסוגר את הסיפור – "רק את דניאל לא ראיתי" – צורב.

הסיפור הראשון

עולם חדש

2016