תגית: עידית שורר

מכולת שמים וארץ מנוהלת בשכונת צ'יקן היל בפוטסטאון, פנסילבניה על ידי צ'ונה, אחת התושבות היהודיות המעטות שנותרו בעיר אחרי שמרבית היהודים עברו למקומות אחרים כדי לשפר את חייהם. מושי, בעלה של צ'ונה המנהל מועדון בעיר, דווקא השתוקק לעזוב, אבל צ'ונה התעקשה להשאר, והוא, כרגיל, הניח את הבחירה בידה.

צ'ונה היא טיפוס מיוחד. היא נולדה עם נכות ברגלה, אבל לא הניחה לה להגביל אותה או להגדיר אותה. בעולם של הפרדה גזעית, כשהשחורים נחשבים אנשים סוג ב', היא מתעלמת מהכללים. "צ'ונה לא נמנתה עם אלה ששיחקו על פי הכללים של החברה האמריקאית. היא לא חוותה את העולם כמו רוב האנשים. העולם לא היה מבחינתה ארון חרסינה שאפשר להתפעל בו מהדבר הזה ולא לגעת בדבר ההוא. אדרבה, היא ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם". אחד השחורים המקומיים, שמטפח טינה מוצדקת כלפי הלבנים, מרגיש כי "צ'ונה לא היתה אחת מהם. היא היתה האחת ביניהם שקלקלה לו את שנאתו אליהם, ולפיכך נטר לה טינה". היא אינה מהססת לצאת נגד הרופא המקומי בעל ההשפעה ולפרסם שהוא צועד במצעדי הקו קלוקס קלאן. לחנות המכולת שלה אין סיכוי להניב רווחים בשל מדיניות ההקפה שלה. וכשילד שחור, שמשום מה נרדף על ידי השלטונות כדי לכלוא אותו בבית החולים פנהרסט הידוע לשמצה ללא הצדקה ("חרש ואילם זה לא משוגע"), צ'ונה ללא היסוס מחביאה אותו אצלה.

לצדה של צ'ונה מככבים בספר טיפוסים ססגוניים ומעניינים, כל אחד מהם עולם ומלואו. מושי החששן ששואף לשלווה אך מעריץ את אשתו ומכבד את החלטותיה; נייט השרת במועדון שמסתיר סיפור חיים קשה, ושגילה כשעבר מדרום ארצות הברית לפנסילבניה שאין הבדל ממשי ביחס שהוא זוכה לו כשחור – "ההבדל היה שהלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי במצעד של פוטסטאון"; אדי, אשתו של נייט, חברתה המסורה של צ'ונה; ברניס שהיתה חברת ילדות קרובה של צ'ונה, אבל נפגעה עמוקות והסתגרה בתוך עצמה כשהמורה של שתיהן שיבחה את עבודתה של צ'ונה וגינתה את זו של ברניס למרות שהיו כמעט זהות, רק משום צבע העור השונה של הילדות; מלאכי, יהודי נודד, ששינה מספר פעמים את חייו; ד"ר רוברטס, אף הוא נכה כצ'ונה, שהיה מאוהב בה בילדותם, והפך אנטישמי כשנדחה על ידה; דוֹדוֹ הילד החרש המקסים שנלכד ברשת של חורשי רעה; ועוד כהנה וכהנה, מרקם ססגוני ומבעבע של חיים.

צ'יקן היל מורכבת מקהילות נפרדות על פי צבע וארצות מוצא, אך אין מה לדבר על הומוגניות בתוך כל קהילה. בקהילה האיטלקית מבדילים בין נפוליטנים לילידי ערים אחרות ומטפחים דעות קדומות אלה נגד אלה. בקהילת השחורים קיימת אבחנה ברורה בין תושבי צ'יקן היל לבני לואוגוד. ובקהילה היהודית "הקבוצות לא הסתדרו ביניהן. הגרמנים והפולנים בזו אלה לאלה, וכולם פחדו מראש המשפחה הליטאית היחידה". ג'יימס מקברייד, כמו צ'ונה, אינו רואה קבוצות, הוא רואה בני אדם.

הספר נפתח כששרידי גופה מתגלים במהלך עבודות באזור. מכיוון שליד הגופה מצויה מזוזה קטנה, החשד מופנה אל מלאכי, יהודי קשיש שחי בגפו. מי הוא המת? האם מלאכי מעורב? החוקרים לעולם לא יידעו מכיוון שסופה פתאומית באה וסחפה הכל. הקוראים, לעומת זאת, יגלו לקראת סוף הספר במי מדובר. אבל זה אינו ספר מתח שחותר אל פיצוח תעלומה. זהו סיפורם של בני אדם בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ובעיקר זהו סיפורם של ערכים, כפי שכותב הסופר באחרית דבר, שבה הוא מספר על סיי פרֶנד, האיש שלו הוקדש הספר שנכתב בהשראתו: "הכול מסתכם בדבר אחד. אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

ג'יימס מקברייד הוא בן לאם יהודיה שהתנצרה ולאב כומר אפרו-אמריקאי. את סיפורה של משפחתו סיפר ב"צבע המים". הוא גאה בשתי המורשות שלו, ושתיהן באות לידי ביטוי בספר. למרות הנושאים הקשים והכאב המצויים בעלילה, ולמרות שהסופר סבור ששום דבר מעוולות העבר לא נעלם אלא לבש פנים אחרות, אולי גרועות יותר, הספר שופע הומור, משועשע לעתים, ציני לעתים. בקטעים רבים אפשר כמעט לטעות ולחשוב שנכתבו על ידי סופר יידי של פעם.

לא לעתים קרובות יוצא לי להסכים עם הטקסט שעל הכריכה, אבל הפעם בהחלט כן. הספר סוחף, כתוב ביד אמן, שופע חמלה ודמיון, ונשען על אמונה עמוקה באנושיות, ממש כמובטח.

אסיים במשפט שנשא חן בעיני, עצה טובה לחיים: "אתה יכול לזכור כל החיים את הדברים הרעים שעשו לך. אבל אם תשכח אותם ותמשיך לחיות, זה טוב כמעט כמו לסלוח".

The Heaven & Earth Grocery Store – James McBride

מטר

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

בסיומה של שנת 1972 היה אחד משומריו של מגדלור ימי אמור לשוב ליבשה, מיד כשתגיע הסירה ובה מחליפו. ההחלפה, שנדחתה במשך מספר ימים בשל מזג אויר סוער, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. הסקיפר והשומר המחליף מצאו את המגדלור נעול מבפנים, וכשפרצו את הדלת לא נמצא בפנים אף לא אחד משלושת אנשי הצוות. השומר הראשי ארתור, עובד ותיק ועתיר נסיון, עוזרו ביל, אף הוא בעל וותק של שנים רבות, והשומר המסופח ווינס, שהצטרף לשירות לפני תקופה קצרה יחסית – כולם נעלמו ואינם. כל קומות המגדלור היו מצוחצחות למשעי, לא ניכרו במקום כל סימנים לפריצה או למאבק, סירת ההצלה נותרה במקומה, ופרט להיעלמות המסתורית הבחינו אנשי הסירה, וגם החוקרים שהגיעו בעקבותיהם, בחריגה אחת בלבד: שני השעונים, בשתי קומות נפרדות, נעצרו בדיוק באותה השעה.

בשנת 1992 מבקש סופר, שכתב ספרים אחדים הקשורים בים, לפצח את התעלומה. לצורך כך הוא משוחח בעיקר עם בנות הזוג של שלושת הנעדרים. הלן, אשתו של ארתור, החליטה להאמין שהשלושה טבעו ולא ישובו עוד. היא התרחקה מן הים שלקח אותם, ורק פעם בשנה, ביום ההיעלמות, היא מגיע אל החוף, ומשקיפה על המגדלור מיידן – העלמה – שהיה המתחרה העיקש שלה על לבו של בעלה. ג'ני, אשתו של ביל ואם שלושת ילדיו, בחרה להיאחז באל-טבעי. היא נאלצה לעזוב את הבית שהוקצה למשפחה על ידי השירות, אבל נותרה בקרבת מקום, ממתינה לשובו של בעלה, מאמינה שכשם שנעלם ללא הסבר כך גם ישוב. מישל, מי שהיתה חברתו של ווינס, היא כעת אשה נשואה ואם לשניים. מצבה אחרי ההיעלמות היה אולי הקשה מכל, משום שבעוד שתי הנשים האחרות זכו לרחשי השתתפות ואמפתיה, היא נאלצה להתמודד עם חרושת ההשערות שלפיהן ווינס, שהיה בעל עבר פלילי, הרג את שני האחרים ונמלט. בעלה הקנאי אינו מוכן לשמוע על ווינס, אבל למישל חשוב לטהר את שמו. התחקיר שעברו השלוש על ידי טריידנט, החברה המפעילה את המגדלור, לא נועד באמת לגלות את שארע, אלא לכסות את החברה, והופעתו של הסופר כעת, אחרי עשרים שנה, נותנת לנשים הזדמנות לחשוף בהדרגה סודות שהסתירו וחשדות שהושתקו.

אמה סטונקס שאבה את ההשראה לספר ממקרה אמיתי שארע ב-1900. שלושת שומרי המגדלור באי פלאנן שבהברידים החיצוניים, מערבית לסקוטלנד, נעלמו. שפע השערות הועלו ונפסלו, או לא הוכחו, והתעלומה, שאולי לא תפתר לעולם, קיבלה ביטוי ביצירות תרבות שונות. למעט עצם ההיעלמות, כל מה שקשור לסיפורי החיים האישיים של השומרים ושל משפחותיהם בספר זה בדוי.

שלושה סוגי מגדלורים הופעלו על ידי בני אדם בטרם האוטומציה. השירות באלה שניצבו ביבשה היה הקל מכולם – משמרת והביתה. אלה שניצבו על אי, כמו המגדלור בפלאנן, היו מאתגרים יותר בגלל הניתוק מהיבשה, אבל הם אפשרו לשומרים לנהל חיים מחוץ להם, לגדל ירקות, להתרווח בשמש. זה שבספר הוא הקשוח מכולם. הוא ניצב על סלע מוקף מים, מרוחק מכל חברת בני אדם, מתנהל לגמרי בתוך עצמו, ומאפשר בקושי יציאה אל שוליים צרים תוך הסתכנות בהיסחפות אל הים. השהות הארוכה בתוכו, הבדידות, חלוקת המרחב עם שני זרים, הקלסטרופוביה – כל אלה גובים מחיר כבד מן השומרים. הנשים, שנשארות לבדן בבית לתקופות ממושכות, משלמות אף הן מחיר בשל הזוגיות החריגה, ה"עגינות הממושכת", הצורך להסתגל בכל פעם מחדש לנוכחותו של בן הזוג ולהיעדרו.

למרות שברור ששום נס אינו עתיד להתרחש – מה שלא נודע ב-1972 לא יפוענח לפתע ב-1992 – ההיעלמות מטבעה יוצרת מתח וסקרנות. הסופרת היודעת-כל אמנם תספר מה ארע בתעלומה הבדויה שבראה, אבל הסיפור יכול היה להיות אחר לגמרי ועדיין משכנע. כי מה ששולט בדמויות ובעלילה הוא השפעת המקום היחודי, המכביד והמערער הזה על נפשותיהם של השומרים. אמה סטונקס מיטיבה לברוא את דמויותיה, להבליט את יחודו של כל אחד ואחת מהם ואת הדינמיקה המורכבת ביניהם, ובעיקר את זו שבינם ובין הים והמגדלור, שלשניהם ישות דומיננטית, אפלה, מתעתעת ובלתי ניתנת להכנעה.

"שומרי המגדלורים" כתוב היטב, נקרא בנשימה עצורה ובעניין, ומומלץ בהחלט.

The Lamplighters – Emma Stonex

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: עצות מעשיות ופילוסופיות

קולום מק'קאן, סופר מצוין, שהעניק לנו את "לחצות אוקינוס", "הצד האחר של האור", "זולי" ו"יסתובב לו העולם הגדול", הוא גם מרצה בלימודי כתיבה לתואר שני. בספר זה ריכז את העצות שהוא נותן לסופרים בהתהוות.

האם אפשר ללמוד להיות סופר? כנראה לא, או בלשונו של מק'קאן, "אתה לא חייב ללמוד כתיבה כדי לדעת לכתוב […] הסופר כותב. הוא מתיישב על התחת… וכותב". מק'קאן עצמו לא למד, משום שלא התקבל לאף אחת מן התכניות אליהן ביקש להצטרף. הוא סבור שלימוד מסודר מקצר תהליכים, מספק ביעילות כלים שלוקח זמן ומאמץ לסגל באופן עצמאי. סדנאות כתיבה, לדעתו, אינן מלמדות אלא מאפשרות, ודי בזה.

כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, כמה מן העצות הכלולות בו מעשיות וכמה מהן פילוסופיות. העצות המעשיות כוללות, לדוגמא, כללים לכתיבת דיאלוג, היצמדות לשפה תקנית או סטיה ממנה, שימוש בפיסוק, גיוס סוכן, התיחסות לביקורת. מצאתי בספר כמה אבחנות, כשקוראת ספרים מקובלות עלי בהחלט, אפילו הכרחיות. מק'קאן סבור, ואני מסכימה אתו, שטכניקת הכתיבה אינה צריכה להיות גלויה לקורא, ושוב בלשונו "הקוראים לא ירצו לראות את היסודות וגם לא את הכבלים בקירות, אפילו לא את תכניות הבית". הוא עומד על ההכרח במענה לשאלה למה הספר נכתב, ועל ההיכרות העמוקה שצריך הסופר להכיר את דמויותיו כדי שיוכל להציגן באמינות בפני הקוראים.

העצות מן הסוג הפילוסופי אמנם מופנות לסופרים, אך כוחן יפה בעצם לכל תחום עיסוק. הוא מטיף להתמדה, להעמקה, לאי-ויתור, להרחבת אופקים, לדחיקת גבולות, ותחת הכותרת "אל תהיה שמוק", הוא מטיף ליחסי אנוש טובים. נדמה שהוא תובע מן הסופר לראות בעיסוקו את חזות הכל, כמעט מלאכת קודש. אולי זו הדרך הנכונה להישגיות ולהגשמה.

הספר אינו מה שציפיתי שיהיה. קיויתי שיספק הצצה אל חדר העבודה של מק'קאן, שיספר על כפים קטנים מעולמו, שיפגין את המעוף והמקוריות שבספרי הפרוזה שלו. מק'קאן בחר בדרך אחרת, שילוב של ססמאות מוטיבציה – יכולתך לדחוף את עצמך עוד צעד אחד קדימה היא שתייחד אותך – עם עצות מעשיות. העצות מדויקות ומועילות וראויות מאוד לתשומת לב, אך הספר, בעיני, פונה לקהל מצומצם, ואין בו כדי להלהיב את הקורא שאינו נמנה עם קהל היעד.

Letters to a Young Writer – Colum McCann

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום", ממוקמת על קו התפר של מספר מאפיינים חברתיים באנגליה במחצית המאה התשע-עשרה. בחברה מעמדית נוקשה היא אינה נמנית עם האצילים וגם לא עם דלי העם: בדפים הפותחים את הספר היא נפרדת מחייה בבית דודתה העשירה בלונדון, וחוזרת לגור עם אביה הכומר ועם אמה בכפר. במהרה יתרחש שינוי מהותי נוסף בחייה, כשתעבור לגור בעיר תעשיתית בצפון המדינה, שם לא תהיה חלק ממעמד המעסיקים, אך תיחשב לגברת בעיני הפועלים. בחברה דתית, תחת כנפי הכנסיה האנגליקנית, אביה יתמלא ספקות באשר לכללי הכנסיה, ומרגרט תמצא עצמה בין מאמינים לכופרים. מרגרט נמצאת בין שני עולמות גם בהיבט הגיאוגרפי: לבה בדרום, בכפר הלסטון הפסטורלי, בחברת עובדי אדמה, אך פיזית היא חיה בצפון, בעיר מילטון, אפופת העשן והומת רעשי בתי החרושת.

קוי התפר האלה מאפשרים לאליזבת גאסקל, שכתבה את "צפון ודרום" ב-1854, לבחון תהליכים חברתיים באמצעות דמות מרכזית אחת, השפעתה על סביבתה והשפעת הסביבה עליה. ציר העלילה, אך בהחלט לא הנושא המרכזי שבה, הוא הרומן-לא-רומן בין מרגרט הייל ובין ג'ון תורנטון, תעשיין יהיר ונוקשה אותו היא פוגשת במילטון. בתחילת הספר נוצר הרושם שמדובר בספר בעל עלילה תקופתית שגרתית: נערה שעלתה לגדולה זמנית, שלמרות הסביבה הקלילה והרדודה שסביבה אינה נוהה אחר אהבהבים, אלא מתעלה מעל השטחיות שנגזרה על נשות התקופה ודבקה בערכיה. בהמשך היא דוחה הצעת נישואין מפתה, ומגעיה עם תורנטון נגועים בשמרנות, שבגינה נוצרות אי-הבנות רבות, שבתורן גורמות כאבי-לב, עד לסיום הצפוי (אם כי הדרך אליו אינה שגרתית). למעשה, סיפור האהבה הוא דבק המחבר יחדיו עלילות משנה חשובות לא פחות, וזרז להתפתחות השקפות ולשינוי עמדות.

שתי הדמויות המעניינות בספר הן אלה של ג'ון תורנטון ושל ניקולס היגנס, שניהם מייצגים מנקודות מבט שונות את אחד הנושאים המובילים בספר – התיעוש ויחסי מעסיקים ופועלים. תורנטון הוא בעל מטויה יהיר ומרוחק, שבעבורו הפועלים הם כוח עבודה, שיש לנצלו למיקסום רווחי העסק. היגנס הוא פועל, חבר איגוד, והרוח החיה בארגון שביתה במחאה על השכר ועל תנאי ההעסקה. כך מתבטא היגנס בראשית הדברים:

חשבתי, 'בסדר, בוא נראה מה יש לאנשים האלה להגיד ונראה מי מטומטם הם או אני'. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אבל שתהיה לי בריא, הוא התחיל שם עם הון ועבודה, ועבודה והון עד שהוא לגמרי הרדים אותי. לא הצלחתי בשום אופן להחליט מה זה מה, והוא דיבר עליהם כאילו הם יתרונות וחסרונות, ואני בכלל רציתי לדעת איפה הזכויות של הבני אדם, בלי קשר אם הם עשירים או עניים – רק בתור זה שהם בני אדם.

בהמשך, אחרי שהשביתה נשברת בעזרת פועלים אירים שהובאו למילטון כדי למלא את מקומם של השובתים, חלה התקרבות בין השניים, בתיווכה הבלתי-ישיר של מרגרט. תורנטון מתחיל להבין את חיוניות הקשר בינו ובין עובדיו, ואומר: קשר כזה הוא עצם נשמת החיים. יש לו תכניות כיצד ליצור קשר שכזה, והוא מבין כי התכנית לא תצליח אם לא תינשא בכוח אותו ענין משותף שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, גורם לאנשים למצוא את האמצעים ואת הדרכים לראות זה את זה ולהכיר את תכונותיו ואת אישיותו של זה, לרבות מזג הפכפך ועגות דיבור. זה לא מה שיפסיק את השביתות, אבל לפחות ימנע את הארס ואת השנאה הנלווים להן.

גאסקל נזהרת שלא לצבוע את גיבוריה בשחור-לבן. למעט מרגרט, שהיא דמות כמעט מושלמת, הפועלים אמנם סובלים, אך אינם טהורים, תורנטון, שהוא דמות חיובית, זוכה לביקורת בכל מה שקשור להתנהלותו מול עובדיו, אמו של תורנטון, שמעוררת אנטגוניזם בשל קשיחותה, מפגינה דבקות ראויה לחיקוי בערכי הצדק והמוסר, אמה של מרגרט, שמצטיירת תחילה כריקנית, מגלה אומץ כשהיא ניצבת בפני משבר קיומי. וכך כמעט כל הדמויות שבספר, למעט מספר דמויות שוליים סטראוטיפיות, כמו אידית, בת-דודתה של מרגרט, אשה-ילדה ריקנית, שתחומי הענין שלה מצטמצמים לבגדים ולמסיבות.

נוסף לרומן שבין מרגרט לתורנטון, ולדיון הנרחב בבעיות האנושיות הנלוות לתיעוש – דיון מעניין מתנהל בשאלת יחסו של האיגוד לפועלים בהשוואה ליחסם של המעסיקים כלפיהם – הספר נוגע גם בשאלות של אמונה ושל כפירה, ביחסים תוך-משפחתיים, בהפרדה החברתית בין גברים לנשים, ובהבדלי האופי שבין הצפוניים לדרומיים.

כמקובל בספרות התקופה, הרגשות מועצמים בהגזמה, הנשים מתעלפות בתדירות גבוהה, וסדר היום נקבע ברובו במסגרת המוגבלויות של אותם ימים. בין השורות גאסקל מלגלגת במרומז על כמה מן המוסכמות הללו, וההומור הדק השזור בטקסט תורם לחווית הקריאה. בראש כל פרק מצוטט קטע משיר או מיצירה ספרותית אחרת, ומעשיר את התוכן.

נהניתי לקרוא את הספר. דמויותיו חיות ומורכבות, הנושא המרכזי בו מעניין גם על רקע התקופה וגם משום שהוא רלוונטי בימינו בהדגשים שונים, ההתיחסות לנושא זה ולאחרים מעמיקה ומוארת מזויות ראיה שונות, והסגנון רוב הזמן מענג. בהחלט מומלץ.

North and South – Elizabeth Gaskell

מודן

2016 (1854)

תרגום מאנגלית: עידית שורר