הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

62512011332b

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

בעקבות אלכסנדר הגדול / מייקל ווד

34599

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שום דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

בעקבות אלכסנדר הגדול - הפסיפס של אסוס

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

הוורד הלבן / ינינה אלטמן

white-rose

כותרת משנה: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עליתו של היטלר לשלטון

"הוורד הלבן" היה שמה של התארגנות של חמישה סטודנטים במינכן, שבין יוני 1942 ופברואר 1943 ערכו – בשיתוף אחד המרצים באוניברסיטה – שישה עלונים, בהם קראו להתנגד למשטר הנאצי. את העלונים הפיצו באמצעות הדואר לכתובות אקראיות, וכן הניחו אותם במקומות שונים באוניברסיטה. השישה נתפסו, נחקרו, הועמדו למשפט, והוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. מותם לא עצר את הפעילות: העלונים הופצו על ידי סטודנטים בהמבורג, ואחד מהעלונים אף הוברח לחו"ל, ומאוחר יותר שוכפל והופץ בגרמניה על ידי מטוסי בעלות הברית. גם חברי קבוצת המבורג נתפסו, וחלקם נשפטו למוות. בגרמניה נחשבים הסטודנטים הללו למופת של אומץ לב.

בספר "הוורד הלבן" שלושה חלקים, שרק שני האחרונים שבהם עוסקים בפרשה זו. הפרק הראשון מתאר את התנהלות האקדמיה תחת שלטונו של היטלר ובצל החוקים שאסרו על העסקת יהודים. לטעמי, הפרק הזה אינו "נדבק" לספר, ומוטב היה לעסוק בנושא זה בנפרד. יש לו משמעות – בהקשר של הספר הזה – רק כרקע כללי, וניתן היה להסתפק במבוא קצר. במקום הקיצור המתבקש, הפרק עמוס בפרטים לא רלוונטים. כך, לדוגמא, אנו קוראים בהקשר של איינשטיין על שנת הפלאות, על יחסיו עם נשותיו, על התצפיות והמדידות שנועדו לאשש או להפריך את התיאוריה שלו וכדומה – כל אלה לא מתקשרים לנושא הפרק, קוטעים את הקריאה, ובאופן כללי הופכים את הפרק למייגע.

פירוט יתר מאפיין גם את שני פרקי "הוורד הלבן", אך כאן – בהנחה שאנו רוצים להכיר כל פרט בחיי גיבורי הפרשה – אולי יש לכך צידוק. יחד עם זאת, מוזר שבספר כל-כך מפורט, דווקא העלונים אינם מצוטטים בשלמותם. כשסוף סוף הגענו לרגע הפקתם, קיוויתי לקרוא בצורה ברורה ומרוכזת את מה שהיה להם לומר, והתאכזבתי מן הציטוט החלקי. התאכזבתי גם כשלא צוטטו בצורה מפורטת יותר דברים שנאמרו בבבתי המשפט שבפניהם נדונו הסטודנטים. לדעתי, יש בספר חוסר איזון בולט בין פרטי מידע שמסביב לפרשה, לפרטים שבליבה.

חסרות לי בספר תובנות ועובדות שמעבר לתיעוד הדוקומנטרי. מדובר בקבוצה קטנה מאוד, ובכמה אלפים בודדים של עלונים. ההשפעה שלהם תוך כדי המלחמה לא יכלה להיות משמעותית. או אולי כן? אין בספר דיון בהיבט הזה. הסטודנטים מונצחים כיום במקומות רבים ברחבי גרמניה: הייתי שמחה לקרוא בספר דיון גם בנושא זה – האם הגרמנים ראו בהם גיבורים בשעת מעשה? האם ההתנגדות המוצהרת הזו משמשת להם כיום עלה תאנה? תיאור הפרשה יום אחר יום הוא בעיני בעל ערך משני אל מול הדיונים הללו, שכאמור נעדרים מן הספר.

עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הצעירים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחליטו לנקוט בפעולה רק ב-1942, כשהגרמנים החלו לנחול מפלות. רובם היו מתנגדים פאסיבים להיטלר כבר מעת עליתו לשלטון, אבל הביעו את התנגדותם בפומבי רק אחרי יותר משלוש שנות מלחמה. הטרור הפנימי, השמדת היהודים, חיסול הנכים וחולי הרוח, אובדן החופש האישי – כל אלה עוררו בהם כעס, אבל את המחאה החלו להשמיע רק כשנשקף אסון לגרמניה. הם היו גיבורים, ללא ספק, צורם לי שלא מכל הסיבות הנכונות.

פרופ' משה צוקרמן, בהקדמה לספר, סבור שקריאה אודות התנגדות לא-יהודית לנאצים מהווה "אתגר" עבור הקורא הישראלי, הרגיל לראות בגרמנים גוש הומוגני. אני סבורה שגישה זו אינה תקפה בימינו, ואנו יודעם שאם כי רוב הגרמנים תמכו בהיטלר, או התנגדו לו אך שתקו, ברור שהיו גם אחרים. למעלה מ-550 גרמנים זכו בתואר "חסיד אומות עולם", והנסיונות להתנקש בחייו של היטלר ידועים. חשוב להכיר את התקופה על כל פניה, ולכן למרות ההסתיגויות הרבות אני נוטה להמליץ על הספר.

הערה להוצאה: המספר הגדול של שגיאות השפה – תחביר, כתיב, פיסוק, יחיד-רבים, זכר-נקבה – מביך.

פרדס

2007

הכובע של מייג'ור פאראן / דייויד סזרני

meygor_faran1

ב-6 במאי 1947 יצא אלכסנדר רובוביץ', נער בן שש-עשרה, לרחובות ירושלים להדביק כרוזים של הלח"י. עדי ראיה ראו אותו מוכנס בכוח לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. במקום בו ארעה החטיפה נמצא כובע צבאי, ובתוכו רשום במטושטש FAR..AN. רוי פאראן, מראשי היחידה למלחמה בטרור, סיפר למחרת למפקדו שחקר את הנער, חקירה שלוותה במכות, ובסיומה הלם בראשו באבן, מה שגרם למותו. במשך שבועות טויח המקרה וטושטש, עד שהוחלט לעצור את פאראן לחקירה. הספר מגולל את הפרשה, החל בהחלטה הבריטית להקים יחידות מיוחדות נגד פעילות המחתרות, דרך החקירה והמשפט שהוכן ברשלנות והסתיים בזיכוי, וכלה בקריירה המפוארת של פאראן שלא נפגעה כהוא זה מן הרצח.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שעוסק במנדט מנקודת הראות הבריטית: למה התעקשו להחזיק בארץ-ישראל, איך השפיעה הפוליטיקה הבינלאומית והמקומית על ההתנהלות שלהם באזור, אילו תפיסות מדיניות ואסטרטגיות הנחו אותם במאבקם בטרור של האצ"ל והלח"י, מה היו המאבקים הפוליטים הפנימיים בתוך בריטניה וכיצד השפיעו על הישוב היהודי. הנושא שמעניין את הכותב במיוחד הוא ההחלטה להקים יחידות מיוחדות ללחימה בטרור והשלכותיה. היחידות הללו התבססו על חיילים שהתמחו בפעילות נועזת ובלתי שגרתית כנגד הגרמנים, וניתנה להם יד חופשית לפעול כהבנתם. סזרני מסביר את כל הליקויים במבנה הזה, ואת הכשלים בהבנת השטח בו נדרשו לפעול, וכתוצאה מכך את העדר התוצאות של פעילותם. באחרית דבר לספר הוא מרחיב לתקופות נוספות ולמקומות נוספים של האימפריאליזם הבריטי, וטוען כי טרור מדיני ממוסד מעולם לא השיג תוצאות כנגד טרור מקומי, והתפיסה שעמדה מאחורי היחידות המיוחדות הניבה פרי ביאושים, כפי שהודגם בין השאר בחקירה וברצח של אלכסנדר רובוביץ': מצבי חירום הבליטו את ההיבטים המרושעים יותר של השיטור של שלהי האימפריה […] ממלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה, ועד לטקטיקה הברוטלית שננקטה בארץ ישראל ובמאלאיה.

למדתי מהספר גם על הלך הרוח בבריטניה שהושפע מן הארועים בארץ ישראל. הופתעתי והזדעזעתי לקרוא על פרעות כנגד האוכלוסיה היהודית שארעו בכמה ערים באנגליה – סמוך כל-כך לשואה – בעקבות הריגת הסרג'נטים כנקמה על ההעלאה לגרדום של לוחמי המחתרת.

יש משהו מייגע בריבוי הפרטים בספר. אני מבינה שההתעמקות בפרטים היא חלק מעבודת ההיסטוריון, אבל בספר קריאה אפשר היה לסנן. הפריעו לי גם המקומות בהם הכותב חרג מאוביקטיביות היסטוריונית, ובחר להתבטא באופן שמעיד ככל הנראה על דעותיו הפרטיות: "הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל". "האצ"ל והלח"י, בהלך מחשבה מעוות, סירבו להאמין שבווין התכוון למה שאמר". בהיבט האישי, קשה לי לקרוא ללא כעס על ההתפתלויות הפוליטיות שמנעו מיהודים להכנס לארץ ישראל בתקופה בה סרטיפיקט היה ההבדל בין חיים ומוות. בהתעלם מן המגרעות הללו, זהו ספר מעניין, השופך אור על שלהי תקופת המנדט מזווית פחות שגרתית מזו שהקורא הישראלי נחשף אליה בדרך-כלל.

לקריאה נוספת:

מאמר באתר הארץ

מאמר באתר nrg

Major Farran’s Hat – David Cesarani

דביר

2015 (2009)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

עדים אילמים / נייג'ל מקרירי

15-0540f

כותרת משנה: תולדות הזיהוי הפלילי

נייג'ל מקרירי, שוטר לשעבר ויוצר סדרות דרמה בהווה – ביניהן "עדות אילמת" ו"תעלולים חדשים" ב-BBC  – מתאר בספר את התפתחותו של הזיהוי הפלילי. פענוח מקרי פשע, שבעבר הסתמך על הודאות של חשודים שנחקרו בעינויים, או על שילוב של עבודת שטח עם מזל ועם שכל ישר של החוקרים, הפך במהלך השנים למבוסס טכנולוגיה ומדע. משיטות זיהוי המבוססות על מאגר מדידות ידניות ועד לזיהוי על פי דנ"א, הזיהוי הפלילי צעד יד ביד עם התפתחויות המדעים.

משפט המפתח בספר הוא ציטוט של המדען אדמון לוקאר (1877 – 1966): "כל מגע משאיר עקבות". כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחום אחד מתחומי המז"פ, ובדרך בה מזוהים העקבות הללו: "זהות" סובב סביב זיהויים של הקורבנות ושל החשודים, ועיקרו טביעות אצבע וקלסתרונים מפורטים. בליסטיקה עוסק בממצאים שמקורם בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש במהלך הפשע. "דם", כשמו, מתאר את התפתחות המדע שמאפשר זיהוי סוגי דם, ודוחה טיעונים שרווחו פעם מבלי יכולת להפריכם מסוג "זה כתם צבע", או "זה דם של בעלי חיים". "עקבות בזירת הפשע" היה מן הסתם הפרק החביב על שרלוק הולמס, שכן הוא עוסק באפשרות להסיק את המסקנות מרחיקות הלכת ביותר מן הממצאים הפעוטים ביותר. הפרק הקרוי "גוף" מתאר את המסקנות שאפשר להסיק מן הגופות עצמן. "רעלים" הולך אחור בזמן יותר מכולם – הרעלה היתה אמצעי פשוט ופופולרי להפטר מאנשים בלתי רצויים, וספרים העוסקים בשיטת רצח זו נכתבו כבר במאה השניה לפני הספירה. הפרק המסיים, "די-אן-איי", מתאר את שיטות הזיהוי המתוחכמות של ימינו.

הזיהוי הפלילי נשען על תחומי מדע רבים, בהם כימיה, אופטיקה, ביולוגיה, גנטיקה, גיאולוגיה ועוד, ומבלי להכנס יותר מדי לפרטים הטכניים הסופר מתאר כיצד התפתחות המדעים דחפה קדימה את אמנות הזיהוי. הספר משובץ במקרי פשע רבים ברחבי העולם לאורך כמה מאות שנים, מקרים שפענוחם כשל בשל חוסר באמצעי זיהוי מספקים, וכאלה שהיוו ציון דרך בהתפתחות הזיהוי הפלילי. בשל תאורי המקרים האלה הספר יוצא מתחום העיון היבש אל התחום הסיפורי, ומשלב יפה בין השניים. אני מחבבת ספרים שמתארים מאבק היסטורי להשיג עוד ועוד ידע, ולשפר עוד ועוד את היכולת האנושית, צעד אחר צעד, ו"עדים אילמים" הוא ספר מן הסוג הזה.

בשורה התחתונה: מעניין.

Silent Witnesses – Nigel McCrery

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

אני חושב משמע אני טועה / חיים שפירא וגייל גלבוע פרידמן

62512011028b

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן

ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה

975691

"ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מאגד מספר מחקרים בנושא האופן בו נראתה ישראל בעיני שארית הפליטה. רבות נכתב ונאמר על הדרך בה קיבלה אותם החברה הישראלית, וספר זה מנסה לבחון את הנושא מנקודת המבט ההפוכה. המחקרים עוסקים בקבוצות שונות של עולים – חברי קיבוצים (ומאמר אחד שמתמקד בכפר החורש), חרדים, מורים, רופאים, נכי מלחמה, סופרים עברים, כותבי סיפורת יידיש, אמנים (ומאמר אחד שמתמקד בצלמת פרנצה גרובנר-גלס). שני המחקרים האחרונים בספר הם מסוג שונה: האחד מספר על היחס של הניצולים לילדיהם הצברים, והשני מתמקד בישראליות כפי שהובעה בגוף ראשון על ידי הניצולים.

הקושי העיקרי במחקר הוא בהעדר תיעוד שנכתב בזמן אמת. נדרש היה היסטוריון מסוגו של עמנואל רינגלבלום, מי שהקים וניהל את ארכיון עונג-שבת בגטו ורשה, שעל פי תפיסתו ההיסטוריה צריכה להכתב על ידי יוצריה בזמן בו היא נוצרת. מכיוון שההיסטוריה של השתלבות הניצולים בארץ לא נכתבה בדרך זו, ומכיוון שזכרונות בדיעבד הם לא בהכרח מקור אמין, המחקר נתקל בקשיים. כך, לדוגמא, הפרק העוסק בקיבוצים הסתמך על עלונים שנכתבו בהם באותם ימים, והמסקנות הוסקו בעיקר על סמך מה שאין באותם עלונים: אין בהם התיחסות לפרט, אין בהם זכר להיסטוריה הקרובה של חלק מן החברים. מכאן המסקנה שבשנותיה הראשונות של המדינה הניצולים ביקשו בעיקר לאמץ לעצמם את האתוס הציוני-צברי, לברוא את עצמם מחדש בלי משא העבר. זוהי מסקנה גורפת, ומן הסתם בלתי מדויקת, משום שציבור הניצולים, לדעתי, אינו יכול להתפס כגוש הומוגני.

בפרק העוסק בסופרים עברים ניתנה הדעת על הקושי שלעיל – ההתיחסות למאפייני הניצולים כקבוצה:

כשם שהקהילה הכללית של ניצולי השואה בישראל פרושה ומפולגת על פני טווח רחב של עמדות פוליטיות וחברתיות, רעיוניות ודתיות, כך הדבר גם באשר לקהילת הסופרים שצמחה מתוכם. אי-אפשר לטעון שהתנסויותיהם בשואה הצמיחו אצלם גישה אחידה כלפי ישראל כמהות מופשטת וכמרחב קיומי מוחשי. משום כך הכותרת "ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מתפרקת ונהפכת בהקשרו של מאמר זה למערך פתוח ומגוון של רגישויות, דעות וייצוגים ספרותיים שאינו נענה להכללות קשוחות. עמדותיהם של הסופרים נפרשות על פני כל קשת ההתיחסויות. בקצה האחד מצויים הזדהות נפעמת עם הארץ, השתאות על גדולתו של מעשה התקומה הציוני המתחולל בה ומאמץ להידמות לתושביה הוותיקים ולהיעשות חלק מהם. מנגד מצויים גילויים של ניכור ועוינות כלפי הסביבה החדשה שנקלעו אליה, אירוניה ומרירות כלפי אנשי הישוב הוותיק והסתיגות מן האידיאולוגיה הציונית. בתווך ישנן כל אפשרויות הביניים.

קושי נוסף בעיני הוא חוסר האפשרות להפריד בין "המדינה בעיני שורדי השואה" ל"שורדי השואה בעיני המדינה". הפרק על הרופאים מדגים זאת: רופאים שהגיעו לארץ בתקופת מחסור באנשי רפואה, נקלטו מיד בתחומם, שקעו בעבודה, והתערו ללא טענות. אלה שגויסו לצה"ל כרופאים פיתחו מהר מאוד גאווה ציונית, וראו עצמם חלק מהאתוס. רופאים שהגיעו בתקופות בהן התקנים היו מלאים הרגישו דחויים ופגועים.

לאור האמור עד כה, בעיני כותרת הספר מטעה. יחד עם זאת המקבץ של המחקרים והמאמרים יוצר תמונת פסיפס מעניינת של יחסי הניצולים והמדינה לאורך השנים (כולל בזיון השילומים).

למרות שלכל ניצול סיפור משלו ודרך התמודדות משלו, הפרק על הסופרים העברים מציע תהליך על ציר הזמן בהתבסס על היצירות הספרותיות של הסופרים הניצולים: בשנים הראשונות הזדהות עם הישות המקומית הציונית והתעלמות מן העבר. בשנות ה-60 וה-70, אולי בשל משפט אייכמן, אולי בשל החרדה הקיומית שאחזה גם בציבור הצברי בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הפסקת השתקת זכרונות העבר. בשנות ה-80, אולי במקביל להתערערות הלכידות הישראלית, התיחסות לקשיי הקליטה, ומתן רשות לכעס ולעלבון להתבטא. בשנות ה-2000, אחרי שהמחאה מיצתה את עצמה, הגיע שלב הפיוס.

מכיוון שסיפורי היחיד מרתקים אותי יותר ממחקרי הכלל, נגע ללבי המאמר העוסק בצלמת פרנצה גרובנר-גלס. לפני המלחמה היא היתה צלמת ידועה ומוערכת בברנו שבצ'כוסלובקיה. בעלה נרצח באושוויץ, היא עצמה עברה עינויים כשנחשדה בפעילות אנטי פשיסטית, ונכלאה עם שני בניה בגטו טרייזנשטט. אחרי המלחמה חזרה לברנו, והצליחה לפתח קריירה שניה כצלמת, אבל שילוב של הקומוניזם עם תחושת בדידות בשל השמדתם של מרבית קרוביה ומכריה, דחפו אותה לעזוב. שני אחיה גרו בארה"ב, אך היא בחרה להצטרף לאחותה בירושלים. בישראל, כשהיא כבר כבת חמישים, בראה את עצמה מחדש כצלמת מצליחה (בין השאר צילמה עמודי שער לעתון "העולם הזה" ואת דיוקנאות אנשי האוניברסיטה העברית). פרנצה לא הצליחה ללמוד עברית, ניהלה דיאלוג קלוש מאוד עם ישראלים, ומרבית קשריה היו עם בני משפחתה ועם חברים דוברי גרמנית וצ'כית. היא נמנעה כמעט לחלוטין מלדבר על עברה, אבל כשמורה התלונן שבנה, שאת ילדותו עבר בגטו, שיחק במקום ללמוד תנ"ך, היא התפרצה: "הילד הזה אין לו ילדות, אין לו בתי ספר והוא יעשה מה שהוא רוצה. אתם לא תכתיבו לו". סיפור אחד ומיוחד על התמודדות שונה, סיפור אחד ומיוחד מני סיפורים רבים ומיוחדים.

יד ושם

2014

עורכת: דליה עופר

מלחינים ששינו את העולם / ג'רמי ניקולאס

9a7c6f5c-88ab-49ba-91ac-aa17ee193548

כותרת משנה: חייהם ויצירתם של 50 מלחינים קלאסיים דגולים

"מלחינים ששינו את העולם" הוא ספר מעין אנציקלופדי. ג'רמי ניקולאס בחר חמישים מן המלחינים הקלאסים המובילים, והקדיש לכל אחד מהם כארבעה עמודים, שבהם פרטים ביוגרפים אישיים לצד התפתחות מוסיקלית, הסיבה להכללת המלחין בספר, אנקדוטה ראויה לציון במסגרת נפרדת, ורשימת היצירות המפורסמות ביותר של כל מלחין. הערכים מסודרים בסדר כרונולוגי, החל בפלסטרינה (1525 – 1594) וכלה בבנג'מין ברטן (1913 – 1976).

מצד אחד אני תוהה אם יש מקום בימינו לספרים אנציקלופדים, כשהמידע ברשת הרבה יותר מקיף ומתעדכן באופן שוטף. מצד שני, למי שמבקש לעשות היכרות על קצה המזלג עם עולמה של המוסיקה הקלאסית לאורך השנים בצורה מובנית, מבלי להעמיק יתר על המידה בהיבטים המוסיקלים, אבל תוך שילוב סיפורים אישיים שמקרבים את המלחינים אל הקורא ומעוררים רצון להאזין למוסיקה שכתבו, הספר הזה בהחלט מתאים. בילדותי אחד הספרים שאהבתי במיוחד סיפר על אפיזודות מחיי המלחינים הגדולים: שומן שהפך למלחין, לאחר שהרס את הקמיצה בידו הימנית כשקשר אותה בחוט לידית הדלת כדי לשפר את ביצועיה של האצבע על הפסנתר, צ'ייקובסקי שזכה לתמיכתה של אלמנה עשירה שהתנתה את תמיכתה בכך שלא ייפגשו לעולם, באך וסיפור כתיבת וריאציות גולדברג (ככל הנראה הגרסה השגויה) ועוד. זה היה אחד מאותם ספרים שבזמן אמת מעוררים סקרנות, ולטווח ארוך נחרתים בזכרון (אם כי שמו נשכח ממני). "מלחינים ששינו את העולם" מכיל כמה מאותם סיפורים בסגנון הפונה אל הקהל המבוגר יותר.

בתחילה התקשיתי למצוא בספר ענין, אולי בגלל המקום המצומצם שהוקדש לכל מלחין, ואולי משום שאת שני הראשונים (פלסטרינה ובירד) אני בקושי מכירה, ואת השלישי (מונטוורדי) אני לא כל-כך אוהבת. בשלב זה עלה לי בראש הרעיון המוצלח (בעיני) הבא: בתחילת כל ערך קראתי תחילה את רשימת יצירותיו של המלחין, חיפשתי אחת מהן ביו-טיוב, וקראתי כל ערך לצלילי המוסיקה המתאימה לו. חווית הקריאה השתפרה מאוד.

מטבע הדברים, כשרשימת המלחינים מוגבלת מראש לחמישים, יהיו מלחינים ראויים שיישארו מחוץ לספר. לדוגמא, הייתי מצפה למצוא כאן את גבריאל פורה. הסופר מסביר בפתח דבר לספר את שיקוליו ואת ושיקולי האנשים שיעצו לו בהרכבת הרשימה, ומודע מראש לכך שהרשימה לא תהיה מקובלת על כל הקוראים.

הספר מאזן יפה בין האישי למוסיקלי, כתוב שוטף, ואינו מעיק על הקורא הלא מקצועי בהרחבה יתרה של רזי המוסיקה. פה ושם הוא נוטה להפרזות מוזרות ולהכללות לא מדויקות, אבל אלה הן מיעוט בתוך הטקסט. הספר מוגש לקורא באריזה מכובדת – כריכה קשה, דפים עבים, עיטורי תוים בשוליים, תמונות המלחינים, ועריכה נאה.

לתשומת לב הקונים הפוטנציאלים: הספר ראה אור לראשונה ב-2009 בשם "המלחינים הגדולים" בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״ של הוצאת מטר, זו שהוציאה כעת את הספר תחת סדרת "משני עולם".

בשורה התחתונה: מתנה נאה

זה הקטע המשעשע ששמעתי בפרק אודות רוסיני

The Great Composers – Jeremy Nicholas

מטר

2015

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

בערפל הנדודים

975690

כותרת משנה: אסופת עדויות של פליטים יהודים מארכיון עונג שבת, 1939 – 1942

בעיצומן של שנות השואה התנהל בגטו ורשה מבצע תיעוד רחב היקף בראשותו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. על פי משנתו המקצועית, שגובשה שנים קודם לכן, ההיסטוריה צריכה להכתב לא רק על ידי קבוצה מצומצמת של מומחים, אלא על ידי מי שחווים אותה בעת היווצרותה. כשנכלא בגטו אסף סביבו קבוצה של מתעדים, שאספו מסמכים וגבו עדויות, ויחד עם יומנים שכתבו כלואים אחרים יצר ארכיון מרשים, שלא כולו נמצא אחרי המלחמה. לצד עדויות שנועדו להנציח את מי שגורלם נגזר למוות, ולשמש פה למי שכבר לא יוכלו לדבר, עסק הארכיון גם במחקר לשמו. רינגלבלום ועוזריו בחרו נושאים (לדוגמא, יחסי יהודים-פולנים במהלך המלחמה), כתבו שאלונים מפורטים, והקדישו זמן ומאמץ לתאר את התקופה על כל היבטיה. בשער השני בספר נכללת דוגמא של שאלון, ורמת הפירוט שבו מרשימה. כשהחלו להצטבר עדויות על מעשי רצח וכוונות השמדה, הצליחו אנשי הארכיון להעביר כמה מן העדויות לבריטניה, בתקווה להזעיק את בנות הברית לעזרתם. חברי הארכיון נפגשו בחשאי בשבתות, ועל כן כונה הארכיון בשם צופן "עונג שבת". ספרו המרתק של שמואל ד' קאסוב, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?", מתאר את עבודתם של המתעדים, ומציב להם יד זכרון.

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, נחתם בין גרמניה וברית-המועצות הסכם אי-התקפה (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ובמסגרתו חולקו ביניהן השטחים שתחת שליטת פולין. גרמניה קיבלה את מערב פולין, וברית-המועצות את השטחים שבמזרח – ליטא, ביילורוסיה ואוקראינה. ביוני 1942 הפרה גרמניה את ההסכם ופתחה חזית מול ברית-המועצות. "בערפל הנדודים" מכיל ארבעים ושש עדויות שאספו מתעדי הארכיון, כולן מפי יהודים שנמלטו מפולין שבידי הגרמנים אל זו שבידי הסובייטים. העדויות מתארות את הבריחה, את הנסיונות הנואשים לחצות את הגבול החדש, את החיים תחת השלטון הקומוניסטי, ואת הגיהינום שהשתרר בשטחים המזרחיים עם הכיבוש הגרמני.

כל העדים חזרו בשלב כלשהו לורשה, והעדויות מפרטות מגוון של סיבות לכך. היו ששבו כבר בחודשים הראשונים, חלקם בשל געגועים לבית ולמשפחה, אחרים בשל הקריסה המהירה של חלומם על מדינה קומוניסטית שוויונית ופורחת. בשלב מאוחר יותר היו כאלה שנמלטו מברית-המועצות משום שלא הצליחו לבסס לעצמם חיים בטוחים: הסובייטים לא מיהרו להעניק לפליטים דרכונים שישוו את מעמדם לזה של המקומיים, הוטלו עליהם הגבלות תעסוקה ומגורים, חלקם הוגלו בכפיה, או שהוצע להם לעבוד במרחבי ברית-המועצות והם חששו שלעולם לא יוכלו לצאת משם. למרות השוויון לכאורה ממנו נהנו היהודים (לדוגמא, בוטלה המגבלה על מספר הסטודנטים באוניברסיטאות), המכבש הסובייטי הניע רבים לחזור אל האלטרנטיבה הגרמנית. ביוני-יולי 1942, בעקבות הטרור והאימה שהטילו הגרמנים ובני בריתם המקומיים, ניסו רבים להמלט. חלקם בקשו להצטרף אל הכוחות הסובייטים הנסוגים אל מעמקי ברית-המועצות, אך הדבר נמנע מהם. ביאושם ניסו לחזור למקום מוצאם, להתאחד עם בני משפחותיהם.

לצד תיאורים קורעי לב של האימה והמצוקה, העדויות מכילות מידע מרתק אודות הסביבה החברתית והתהליכים המדיניים של אותם ימים. העדויות מתארות את מערכת היחסים בין יהודים ופולנים בשטחי ברית-המועצות: היהודים המקומיים קבלו בברכה את הסובייטים, בעוד הפולנים ראו בהם כובש זר, והדבר גרם למתח בין שתי הקבוצות. היהודים זיהו הזדמנות לנקום בפולנים על יחסם העוין לפני הכיבוש, והפולנים רק המתינו לשעת כושר לנקום, וזו הזדמנה להם עם נסיגת הסובייטים (אך בעוד נקמת היהדים התבטאה בהתנשאות, זו של הפולנים התבטאה בהשתתפות בפוגרומים ובביזה). במקומות בהם גם הפולנים סבלו מן התושבים המקומיים, כמו ליטא, דיווחו היהודים על סיוע והזדהות מצד האוכלוסיה הפולנית. גם היחסים בין היהודים לאוכלוסיה המקומית הלא- פולנית מקבלים מקום נרחב בעדויות: בכל האזורים הללו הגרמנים לא היו צריכים להעסיק את עצמם יתר על המידה ברצח יהודים – הם נתנו אור ירוק, שיגרו לשטח את פלוגות הרצח, והאוקראינים והליטאים עשו את מירב "המלאכה". נושא נוסף שהעדויות נוגעות בו הוא חסידי אומות העולם: ככל הנראה היתה לאנשי הארכיון תכנית לכתוב סדרה שלמה בנושא זה, אך רק עדות אחת, אודות קצין גרמני שהציל יהודים, נשתמרה.

בפולנית ראו אור חמישה-עשר כרכים המכילים עדויות מתוך הארכיון. "בערפל הנדודים" הנו הכרך השלישי. הספר אינו קל לקריאה. ההצטברות של העדויות, הכאוס המתואר בהן, הספירה הכמעט לקונית של קרבנות הרצח – כל אלה שבים ומכים בקורא. ולמרות זאת זהו ספר מרתק שקשה להנתק ממנו. כשפורטים את הסיפור הגדול של השואה לסיפוריהם של יחידים, היומיום הבלתי אפשרי מתעורר לחיים. כוחו של ארכיון עונג שבת הוא בשילוב קולותיהם של האנשים היחידים לסיפורה המקיף של התקופה.

הוצאת יד ושם

2014

עריכת המהדורה הפולנית: אנדז'יי ז'ביקובסקי

עריכת המהדורה העברית: לאה פרייס

תרגום מפולנית: שושנה רונן

הנסיכים / גיל סמסונוב

62512010861b

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015