תגית: עיון

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל

שש שנים לפני שפרסם הרצל את "אלטנוילנד", שעל כריכתו כתב את המלים שהפכו לסיסמה, "אם תרצו אין זו אגדה", כתב ופרסם את "מדינת היהודים". רב הדמיון בין שני הספרים: בשניהם מתאר הרצל שלב אחר שלב את התארגנותם של היהודים במקום משלהם, ונכנס לפרטי פרטים חברתיים וכלכליים שזהים ברובם בשני הספרים. ההבדל העיקרי בין שתי היצירות הוא בהגדרת המסגרת החברתית: בעוד "מדינת היהודים", כשמו, מדבר בפירוש על ישות מדינית יהודית (אם כי משאיר את שאלת המיקום פתוחה כשהוא מציע את ארץ-ישראל ואת ארגנטינה כאפשרויות סבירות), "אלטנוילנד" מציג מעין אוטונומיה פלורליסטית בפלשתינה שתחת השלטון העותומאני. מן ההיבט הספרותי הספרים נבדלים בסגנונם: "מדינת היהודים" הוא מסמך עיוני, ואילו ב"אלטנוילנד" המסמך עטוף במסגרת של רומן.

בסקירה על "אלטנוילנד" התייחסתי לכמה מן העקרונות שהרצל הציב כיסודות לחברה שתכנן, ולא אחזור על הדברים כאן. אזכיר כאן כמה נקודות, בעיקר מן הפתיחה ומן הסיום, שמשכו את תשומת לבי.

הרצל הקדיש תשומת לב למה שכינה "השאלה היהודית". ממה נובעת האנטישמיות? האם יש סיכוי שתתפוגג? האם האנטישמיות היא שאלה חברתית ודתית? לדעתו, "תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם", והבעיה לא תפתר אם לא יימצא לה פתרון מדיני. "שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם". מכיוון שהאנטישמיות הולכת בעקבות היהודים באשר יילכו, גם אם יתבוללו, אין, לדעתו, מנוס מפתרון שיאפשר להם מקום משלהם שבו יהיו רוב, שכן בכל מקום אחר לנצח יהיו מיעוט, ולכן ייחשבו זרים. "מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו". האם יש סיכוי שבני האדם ישתנו? "כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!"

אז יש בעיה, ויש הצעה מפורטת לפתרון. אבל איך גורמים להמוני העם להאמין בו ולהסחף אחריו? "הכל תלוי בכוח המעורר והמניע, הכוח הזה הוא – עוני היהודים", כתה הרצל בפתח הספר. המצוקה היא מניע רב כוח. על אותו רעיון חזר גם בהמשך. "הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדינו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה", ניבא.

ראוי לציין כי הרצל הכיר במגוון הרחב של האנשים המרכיבים את הלאום היהודי, וסבר כי גם במסגרת של מדינה מתוכננת ומונהגת יש מקום לשמור על יחודו של כל אדם. "תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה", ודי בכך כדי לרקום עתיד משותף. ויחד עם זאת, "לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר. בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים", או במלים אחרות, אין רצון ואין סיבה למחוק את העבר היחודי לכל קהילה, אלא יש מקום לשלבם יחדיו.

ולקינוח, שלוש אמירות שכוחן יפה היום ממש כמו אז:

"חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".

"על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה".

"ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ" …

הספר זכה לקיתונות של לעג ולדחיה כמעט גורפת, אבל הרצל האמין בכל לבו בחזונו וביכולת של העם להגשים אותו. "בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לעת עתה יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו".

מיכל (או מיכאל) ברקוביץ, מזכירו העברי של הרצל, תרגם את הספר מגרמנית לעברית כבר בשנה בה ראה אור. מהדורת 1922 של התרגום מצויה בפרויקט בן-יהודה, מקשה על הקורא בהתעקשותה על כתיב חסר ללא ניקוד ובשפע מלים סבוכות, אבל כדאית מאוד לקריאה.

Der Judenstaat – Theodor Herzl

הוצאת תושיה, ורשה

1922 (1896)

תרגום מגרמנית: מיכל ברקוביץ

כותרת משנה: אם תרצו – אין זו אגדה

פרידריך לבנברג, צעיר יהודי וינאי, קץ בחייו. הסביבה שבה חי נראתה לו ריקנית, בלתי הוגנת, נטולת עתיד. הסיבה היחידה להיאחזותו בשגרה היתה אהבתו לנערה מחוג מכריו. כשזו התארסה לאחר היכרות קצרה לגבר אחר, רק משום ממונו וקשריו, המרה השחורה שבה שקע העמיקה. מודעה משונה בעיתון סיפקה לו מוצא. קינגסקורט, גבר פרוסי, מיזנתרופ, שביקש להתנתק מן החברה האנושית, חיפש אדם שיסכים להתלוות אליו אל אי נידח כדי שיהיה לצדו מישהו שיעצום את עיניו כשימות. פרידריך נענה להצעה. מעשהו האחרון בוינה היה העברת סכום כסף גדול, שקיבל מקינגסקורט, לידי משפחת ליטבק העניה, שבנה דוד בן העשר כבש את לבו.

בדרכם אל האי ביקרו פרידריך וקינגסקורט בפלשתינה, ומצאו בה עליבות ועזובה. עשרים שנה אחר כך, בדרכם לאירופה למלא מצברים בטרם ישובו אל האי, עברו שוב בפלשתינה, והמקום שנגלה להם היה שונה לחלוטין. הארץ שקידמה את פניהם הפגינה שגשוג, פריחה, תרבות, מודרנה. אחד מאנשי המפתח בארץ הישנה-חדשה היה דוד ליטבק, אותו ילד עני מוינה, ובחברתו יצאו לתור את המקום.

זהו סיפור המסגרת שלתוכו רקם הרצל את חזונו על חברה פלורליסטית, מתקדמת, מאושרת, הבנויה על ערכי שוויון ופתוחה לקבל כל אדם. בשונה מהחזון בספרו הקודם, "מדינת היהודים", כאן הוא אינו מציע מדינה עצמאית, אלא מה שמכונה "חברה חדשה". השלטון העותומאני עדיין מחזיק בזכויות על פלשתינה, אבל החברה החדשה מתנהלת כמעט כאוטונומיה. קוי היסוד שלה נשענים על כתפי ההיסטוריה – המבנה הקואופרטיבי, לדוגמא, שואב מחלוצי רוצ'דייל ומקומונת רלהיין. היא מכירה ביתרונותיה של טכנולוגיה מודרנית – "התחלנו ישר מהעידן החדש", אומר דוד – ומאמצת אותה. היא לומדת משגיאות שנעשו בעבר, דוגמת הנסיונות הכושלים של סוחרים קטנים להתמודד עם חנויות ענק, או הבחירה בשיתוף בלבד תוך דיכוי היזמות, ונמנעת מהן. מכיוון שהעליה לארץ מבוקרת ואינה המונית, יש לבוני החברה הזדמנות להקים ישובים מתוכננים היטב. בחברה החדשה הדת מופרדת מן המוסדות, וההתנהלות של חבריה חילונית אך נשענת על המסורת ומשמרת אותה. תושבי הארץ, בני כל הדתות, הם שותפים מלאים בחברה מרצונם החופשי, משום שהם מכירים ביתרונות שיצמחו להם מן הפריחה. "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו", אומר רשיד ביי הערבי, חברו של דוד. גם הנשים נהנות משוויון, כמעט. מעניין שדווקא בפיו של גבר הרצל שם שאלות ספקניות – "מה בקשר לבנות?" בהקשר של מסעות לימודיים שמיועדים לנערים, ו"מפליא אותי שאשה מסכימה להשאר מאחורי סורגים בלי למחות", כשאשתו של רשיד נשארת בבית מבלי להראות את פניה בעוד החבורה כולה יוצאת לסייר בארץ – ואילו הנשים הן שפוטרות את הספקות כבלתי חשובים.

"כל הסיפור היה קצת ורוד ופוטיומקיני מדי. אבל כשאני רואה במחנה שלכם כל מיני נבלים, זה כבר נראה לי יותר מתקבל על הדעת", אומר קינגסקורט לקראת סיום. "את הטבע האנושי אנחנו לא יכולים לשנות. חולשה, חוסר אחריות, אסונות טבע או טעויות אנוש – כל אלה פוגעים באנשים גם כאן", מודה דוד, אך מאמין בכוחה של החברה להתעלות. הרצל משלב בספר, כנראה כדי למנוע את עודף הוורדרדות, בית סוהר (שמתפקד כמוסד מתקן, לא מעניש); את מפלגתו של דוקטור גאייר, רב אנטי-ציוני לשעבר, המבקש למנוע מאנשים חדשים להצטרף לחברה בניגוד לעקרונותיה; וגם את החבורה שהקיפה את פרידריך בוינה, ועלתה לארץ כשהיא משמרת את ריקנותה ואת אפסותה הערכית ("כלוב הקופים", מכנה אותם קינגסקורט).

העקרונות שהרצל מתווה בחזונו יפים עד מאוד בחברה אידילית. אני תוהה אם הוא עצמו האמין שהחברה החדשה אפשרית, או שבחר להתעלם ביודעין מהטבע האנושי השבטי, הקנאי והאופורטוניסטי. מכל מקום, בשני עקרונות האמין ללא ספק. האחד הוא הצורך הדוחק בהיחלצות מהגלות. השני – היהודים צריכים להפסיק להתבייש ביהדותם ולקחת את גורלם בידיהם. את המסר הזה הוא מפקיד דווקא בידיו של קינגסקורט שונא הבריות. כשהפרוסי מציע ביקור בפלשתינה בדרכם לאי, למורת רוחו של פרידריך שטען כי "אני חושב שרק האנטישמים טוענים שפלשתינה היא ארץ אבותינו", הוא אומר כי "אם הייתי יהודי, הייתי גאה בזה מאוד. אבל אתם מתביישים בעצמכם, ולכן אל תתפלאו שבזים לכם". ואחרי הביקור הראשון בפלשתינה הוא מביע את הרעיון שמי שיכול להפוך את העולם לטוב יותר הם היהודים: "דווקא מפני שמצבכם רע כל כך. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הנסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!". פרידריך מהדהד את דבריו אלה בסיומו של הסיור שעורך להם דוד בארץ הפורחת: "כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד-צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה".

הספר, בתרגומו הראשון לעברית תחת השם "תל אביב" מאת נחום סוקולוב, מצוי בפרויקט בן-יהודה. תרגומה היפה של מרים קראוס נגיש יותר. ספרותית, למרות סכריניות מסוימת, הספר קריא מאוד, רעיונותיו מעניינים היום כפי שהיו בשעתם, ורוח טובה של חסד מרחפת מעליו. אגדה או לא, אם נרצה או לא, בסופו של דבר, כפי שכותב הרצל באחרית דבר, "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות", וחלומות כוחם יפה כתמריץ, גם היום.

Altneuland – Theodor Herzl

בבל

1997 (1902)

תרגום מגרמנית: מרים קראוס

כותרת משנה: מסע ברחבי העולם בעקבות היסטוריה, תרבות ואמונה

"לחצות את הגבול" הוא מעין היסטוריה תרבותית מתומצתת. שמונה פרקי הספר מוקדשים כל אחד לנושא נפרד. "ציורי הזמן" סוקר את תולדות האמנות מימי היוונים ועד אמני האימפרסיוניזם. שלושת הפרקים הבאים – "מסעות יהודיים", "נצרות", "בעקבות האסלאם" – מתארים את היווצרותן של הדתות המונותאיסטיות ואת עיקריהן. הפרקים שאחריהם – "סיפורי אירופה", "האבולוציה האמריקאית", "הארה מן המזרח" – מפנים מבט אל אספקטים בהיסטוריה של שלושת האזורים. האחרון, "גיאוגרפיה", מתייחס בקצרה אל התחומים בהן היא עוסקת.

עד כמה אפשר להקיף נושאים עמוקים כאלה בספר אחד? אברהם (אבי) הכהן קומפני מרבה השתמש במילה "לצלול", אבל המילה "להציץ" היתה מתאימה יותר. מדרך הטבע, מכיוון שמדובר בסקירות מתומצתות, אין מקום להעמיק בניואנסים או להמנע מקביעות נחרצות, אבל כמתאבן הספר יכול לעורר ענין. הסגנון נעים, רציני וקליל גם יחד, ויכולתי לדמיין את הכותב, שהוא בין השאר מדריך טיולים, נושא דברים בפני קבוצה סקרנית.

כותרת המשנה מדברת על מסע, ולכן ציפיתי לספר שמבקר במקומות ברחבי העולם, ומציג את ההיסטוריה, התרבות והאמונה שלהם (אולי בליווי תמונות יפות, כמו זו שעל הכריכה). בפועל זהו ספר על שלושת הנושאים הללו, כשבסופו של כל פרק מצורפת רשימה קצרה של אתרים לביקור, רובם ככולם מוכרים ברבים. זה בסדר לכתוב כך, כמובן, רק כדאי להיות מודעים לתוכן השונה מן הכותרת ולתאם ציפיות.

ההעדפה שלי היא לספרים שמעמיקים בנושא אחד, ומכיוון שכך איני קהל היעד של הספר הזה. ניכר שלכותב יש ידע בתחומים שעליהם הוא כותב, ומי שמבקש מידע כללי יוכל למצוא כאן את מבוקשו.

ספרי ניב

2024

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

כותרת משנה: לזרום עם השינוי

איכשהו הצלחתי לצלוח את עשרים ושש השנים שחלפו מאז שהספר שראה אור מבלי לקרוא אותו. ספרי מוטיבציה ועזרה עצמית ממילא אינם חביבים עלי במיוחד, כך שחייתי בשלום עם החסך. אבל כשהוא התגלגל לידי לאחרונה החלטתי לסגור את הפער בהשכלה.

במרכז הספר סיפור אודות שני עכברונים ושני אנשים זעירים שמתגוררים במבוך, וכל מבוקשם בחיים הוא למצוא גבינה. העכברונים נוקטים בשיטת ניסוי וטעיה, האישונים מנסים שיטות מושכלות יותר. בסופו של דבר כל הארבעה מוצאים מצבור גדול שממלא את בטנם וגורם להם אושר. נדמה שהר הגבינה יהיה שם לנצח, אבל לא. יום אחד הוא פשוט איננו. מהסימנים המקדימים לכך כל הארבעה התעלמו. העכברונים יוצאים מיד לדרך לחפש גבינה אחרת. האישונים נשארים במקום לקונן על מר גורלם. הרעב שמתחיל להציק להם מניע אחד מהם לפעולה. כשהוא מחליט להתחיל שוב במסע חיפושים, הוא מגלה שהמסע ממריץ, ובסיומו יבוא על גמולו כשימצא מצבור גדול עוד יותר.

הסיפור השטחי (ופה ושם גם רשלני) הזה, שמשובצות בו ססמאות מוטיבציה שהאישון האמיץ מנסח תוך כדי תנועה, מקבל נפח בזכות סיפור המסגרת העוטף אותו. המספר והמאזינים נוטלים את המסר המרכזי, "לזרום עם השינוי" כפי שמכריזה כותרת המשנה, ובוחנים את התחומים הרבים שבהם הוא מעצים ומדרבן לפעולה ששכרה בצדה. כמי שכל חייה המקצועיים נעו משינוי לשינוי, לפעמים יזום לפעמים כפוי ורוב הזמן מתגמל, הזרימה עם השינוי בתחום זה נראית לי לא רק טבעית אלא גם מובנת מאליה (אם כי אני, מן הסתם, לוקה באשליית הקונצנזוס, ולפיה מה שטבעי לי טבעי לכולם). הדיון הקצר שמתפתח בין המאזינים בעקבות הסיפור נוטל את המסר למחוזות אחרים – יחסים בינאישיים, משפחה, עסקים, בריאות ועוד.

במאמר מאת דב ינאי בסיומו של הספר הוא כותב על הקיבעון של הקביעות, וגם על הצורך החיוני בהתגמשות בעולם שאינו חדל להשתנות בקצב מואץ, והדברים כוחם יפה היום עוד יותר מאשר בעבר.

מצאתי ברשת כי יש המאשימים את הסופר בקפיטליזם דורסני ומדכא, משום שהוא לכאורה מטיף לכניעה בפני שינויים ולחיים במבוך כשכיר הלכוד בידי מעסיקים רבי כוח. בעיני זוהי ראיה צרה מדי של הדברים. כששינוי מתרחש, והוא בלתי נמנע, אין מנוס מלזרום אתו, ולמצוא אושר וסיפוק במקום חדש ובנסיבות חדשות (שלא לדבר על כך שיש רעננות והתחדשות בשינוי). אין פירושו של דבר שאי אפשר להאבק על השארת דברים על כנם, אם יש בכך תועלת. אמנם גם דב ינאי בסיום וגם קנת בלאנשארד במבוא מתייחסים בעיקר לתחום העבודה, אבל כאמור תפיסת ההסתגלות יפה גם לתחומים אחרים.

ספנסר ג'ונסון עלה על מטפורה קליטה ומשעשעת, והסיפור שרקח הפך לביטוי מקובל. למרות שאין פה איכות ספרותית, אמליץ עליו כראוי להתיחסות.

Who Moved My Cheese? – Spencer Johnson

פקר

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של הגלקסיה שלנו

האסטרונומית ד"ר מויה מקטיר, שעוסקת רבות גם בהנגשת המדע לציבור הרחב, מספרת בספרה הראשון על הגלקסיה שבתוכה אנו מתגוררים. כפי שמודיעה כותרת המשנה, מדובר באוטוביוגרפיה, והגלקסיה מקבלת כאן את רשות הדיבור.

כפי שהגלקסיה מודיעה כבר בתחילה, היא, הגדולה והעתיקה, יודעת הכל, ואנחנו, בני האדם הקטנים והחדשים יחסית, לא ממש. אני, כמובן, מודעת לכך שהיהירות והאגו הגדול של הישות הגלקסית הם אמצעי ספרותי, אבל תהיתי תחילה על הבחירה "שלה" לפצוח דווקא בהשפלה – "למה לי לטרוח להקשיב לכם, כשאני יודעת שממילא תטעו?" – שהיא בלתי נעימה גם אם הדוברת בדויה. אבל ה"עלבון" התפוגג מהר. דווקא משום שהגלקסיה מכירה במגבלות הידע האנושי, היא טורחת מאוד לפשט את הסבריה, זורקת פה ושם מחמאה על הישגי המדענים – בזכות החקרנות האנושית, כך היא אומרת, היא חשה מעט כבוד כלפינו – ודי מהר מצליחה להפוך "אנושית" ומתחבבת, ופה ושם גם מצחיקה. מתוך המכלול יוצא הדופן הזה מתגבש הסיפור המלא מן הדקות הראשונות שאחרי המפץ הגדול, ועד התסריטים האפשריים לעתידו של היקום.

שביל החלב פותחת במיתוסים הכרוכים בה, ממשיכה בתיאור היווצרותה, מספרת על עבודתה ביצירת כוכבים ועל התמודדותה עם גלקסיות אחרות, ומתייחסת גם למותה העתידי. כל אחד מפרקי הספר משלב באופן מעניין בין הצד ה"אנושי" של הגלקסיה – החור השחור שבמרכזה כדכאון, ההתקרבות האיטית לאנדרומדה כהתאהבות וחיזור, תקופה סוערת של יצירת כוכבים רבים כאפיזודה מאנית, אם לציין מספר דוגמאות – להיבטים האסטרופיזיקלים. בין השאר היא מתארת את אופן התגבשותן של גלקסיות, את השיטות למדידת מרחקים אסטרונומיים, את הדרכים בהן מתגלות פלנטות, את אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, את החומר האפל ומשמעותו, ועוד. "זה לא כל כך מסובך אם נפטרים מכל המתמטיקה שהמצאתם כדי להסביר את זה", היא טוענת, ואם כי פה ושם זה נותר מסובך, היא – הגלקסיה והסופרת – בהחלט מצליחה להנהיר מושגים רבים ולהסביר תהליכים בבהירות.

כמה וכמה מדענים נזכרים בספר, ביניהן שלוש נשים – הנרייטה ליוויט שסיפקה אמת מידה למדידת מרחקים ביקום, ורה רובין שתרמה בין השאר לגילוי החומר האפל, וננסי גרייס רומן שמילאה תפקיד מפתח בפיתוח טלסקופ החלל האבל. שלושתן קידמו משמעותית את ההבנה האסטרונומית למרות המגבלות שניצבו בפניהן, אם משום שנשים לא התקבלו ללימודים (אוניברסיטת פרינסטון, לדוגמא, לא אפשרה לנשים ללמוד אסטרונומיה עד שנת 1975…), או משום שנמנעה מהן קביעות במשרה מחקרית. משמח לדעת שדברים השתנו, ושמכשולים מעין אלה אינם מוזכרים בסיפור חייה של ג'יל טרטר, המנהלת לשעבר של פרויקט סט"י, שעליה הגלקסיה אומרת כי היא "אחת מבני האדם המעטים שיש לי כבוד רב כלפיהם".

לקראת סיום מבטיחה הגלקסיה שיש עוד הרבה לגלות, ומעלה כמה הצעות מחקר, תוך שהיא נערכת להתרווח ולצפות במאמציהם של בני האדם ללמוד ולהרחיב את גבולות הידע.

את הספר מלווים איורים מעלי חיוך מאת אנמארי סלאי. עדי מרקוזה הס תרגמה יפה והוסיפה מספר הערות מועילות.

מרחיב אופקים, מהנה ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

The Milky Way – Moiya McTier

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס

כותרת משנה: על העולם בעידן בני האדם

האנתרופוקן הוא השם המוצע לעידן הגיאולוגי של ימינו, המתאפיין בהשפעה מרחיקת הלכת של בני האדם על הסביבה. אין בינתים הסכמה בין אנשי המדע האם יש הצדקה למתן שם יחודי לעידן האדם, ואם כן מהו התאריך ההולם לתחילתו, אבל מחוץ לעולם המדע המונח צובר פופולריות. הסופר ג'ון גרין מבקש את מקומו בעולמנו הסואן, מחפש משמעות בחיים בכלל ובתופעות שונות בנפרד, ורוצה להתאהב בעולם כפי שהוא, מבלי להתעלם מן הסבל ומן הכאב, או בפשטות, כמילותיו הפומביות האחרונות של מוריס סנדק, "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הספר כולל מעל ארבעים מאמרים קצרים, כל אחד בנושא אחר. הנושאים ברובם, במבט מרפרף מלמעלה, יכולים להצטייר כשוליים – בובות דובי, אפליקצית פתקים, הסרט הפינגווינים ממדגסקר, וכיוצא באלה – אבל גרין מבקש ומוצא בהם משמעויות, שאמנם נבחנות מנקודת מבט אישית מאוד, אך הן מעניינות מאוד לקריאה, ובכל מקרה מעוררות מחשבה. בהקדמה לספר הוא מתייחס לשיטת הדירוג הפופולרית באמצעות כוכבים, מאחד עד חמישה, ובהתאם כל מאמר מסתיים בציון. למעשה, את שיטת הדירוג הוא מחיל כבר בעמודים האינפורמטיביים שלפני הטקסט – ארבעה כוכבים וחצי לגופן במקור האנגלי, Bembo MT Pro, המוזכר בדף הזכויות, ושני כוכבים וחצי לעמוד חצי כותרת, כפי שנקרא העמוד הריק למחצה שבו כתוב רק שמו של הספר. משעשע.

תרגום מילולי של שם הספר יהיה בערך האנתרופוקן נבדק, או נסקר. שמו בגרסה העברית כולל את מילת השייכות "שלי" ובצדק. גרין חושף כמעט בכל מאמר את הקשיים שהתמודד איתם כילד ואת אלה שהוא מתמודד איתם כיום. החל מתחושת אומללות וחוסר בטחון בגיל צעיר, שגררו התעללות מצד ילדים אחרים, דרך מחלות שונות, ביניהן דלקת קרום המוח ולבירינטיטיס, ועד האו-סי-די הנוכח תמיד והתקפי דכאון קשים, שבגינם הוא נוטל תרופות דרך קבע. כל אחד מהם משפיע השפעה משמעותית על האופן בו הוא בוחן את התופעות שהוא מתאר. תקופת הקורונה, שבמהלכה נכתב הספר, נוכחת אף היא בספר, ומוסיפה על קשייו של הסופר. מעניינת ומעוררת הערכה היא העובדה שלמרות כל העומס הרגשי הזה, גרין מצטייר כאיש אשכולות פעיל. בנוסף לספריו המצליחים (שאותם לא קראתי), הוא ואחיו, סופר אף הוא, מגישים פודקאסט פופולרי, מנהלים אתר לימודי, מרצים באינטנסיביות ועוד.

הנה כמה ציטוטים להדגמה:

"בכל פעם שאני שותה דיאט ד"ר פפר, אני נדהם מחדש. תראו מה בני האדם מסוגלים לעשות! הם יכולים לייצר משקה קל קר כקרח ומתוק כסוכר עם אפס קלוריות שטעמו דומה לכול וגם לכלום".

"אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים האמריקאיים העכשוויים מכך שביום העצמאות שלנו החגיגות כוללות: 1. מופעי זיקוקים שנראים ונשמעים כמו מטחי טילים ופצצות, ו-2. תחרות שבה אנשים מכל העולם מנסים לראות כמה נקניקיות ולחמניות יכול אדם לבלוע בעשר דקות".

במאמר על מערת לאסקו: "אני מודה שאני מתמלא בתקווה גדולה כשאני חושב על כך שארבעה ילדים וכלב בשם רוֹבּוֹ גילו מערה ובה טביעות ידים בנות שבעה-עשר אלף שנה, ששני הנערים שיכלו להשאר שם התמסרו לשמירה על המערה, ושכאשר בני האדם החלו לסכן את יופיה, הסכמנו להפסיק לבקר בה".

במאמר על מירוץ אינדיניאפוליס 500: "אני לא אוהב התקהלויות, אבל את ההתקהלות הזאת אני דווקא כן אוהב כי אני נמצא בתוך 'אנחנו' שלא דורש 'הם'".

"אולי לעולם לא נדע למה אנחנו כאן, אבל אנחנו עדיין יכולים להכריז בתקווה שאנחנו אכן כאן. אני לא חושב שתקווה כזאת היא טפשית או אידיאליסטית או מוטעית".

מדרך הטבע הערכותיו של גרין אינן בהכרח עולות תמיד בקנה אחד עם אלה שלי, אבל באמת לא מוכרחים להסכים בכל, ובכל מקרה ליקטתי מן המאמרים עובדות שלא הכרתי. אם להזכיר כמה דוגמאות, פגשתי את אליזבת מגי, האשה שהמציאה את הגרסה המקורית של משחק המונופול, כולל מערכת כללים שניה שאפשרה חלוקה של העושר שנצבר במקומות ריכוזו בידי משחק יחיד; למדתי שהשיר "לעולם לא תצעדי לבד", המזוהה עם מועדון הכדורגל של ליברפול, התגלגל מן המחזה "ליליום" של פרנץ מולנר (מי שכתב את "מחניים" החד-פעמי) דרך המחזמר "קרוסל" המבוסס עליו; הופתעתי לגלות שהשטח הכולל של המדשאות בארצות-הברית גדול פי שלושה מזה המוקדש לכל גידול אחר, ועולה אף על השטח של כמה גידולים עיקריים (כמו חיטה ותירס) יחדיו; הכרתי את האמן היפני הירויוקי דוֹי, שהחל ליצור אחרי שאיבד את אחיו, ושיצירתו, המורכבת מאלפי עיגולים זעירים המתקבצים לצורות אמורפיות, קרובה ללבו של גרין, שחזרתיות מרגיעה אותו; ועוד כהנה וכהנה.

שילוב הנושאים המעניינים, זוית הראיה היחודית והכתיבה הסיפורית הטובה, מעניקים חווית קריאה מוצלחת מאוד. תרגומו של תומר בן אהרון, כרגיל, משובח.

כפי שהספר נפתח בעצם עוד לפני שהוא נפתח (עם ההערות לגבי הגופן והעמוד הראשון), כך הוא גם נמשך אחרי שהוא מסתיים, ולכן כדאי לא לדלג על ההערות בסיומו. חלק זה של הספר היה אמור להיות מעין רשימה יבשה של המקורות ששימשו לכל מאמר, אבל כמה מן ההערות כוללות עוד כמה פיסות מידע קטנות ומעשירות. לדוגמא, המאמר "הנקניקיות של באיארינס בסטו פילסור" מתאר ביקור של הסופר ואשתו עם שני חברים ברייקיאוויק, ביום בו העיר חגגה מדליה אולימפית בכדוריד גברים (אחד התיאורים הסוחפים והמרגשים בספר). בפרק ההערות, זה שקוראים נוטים לדלג עליו (כמו גם על דף הזכויות בפתיחה שמשום מה קראתי), הוא מזכיר כבדרך אגב ששלושת שותפיו לטיול מסכימים שכל הדברים שתיאר ארעו ביום אחר בכלל ללא קשר למדליה, "ואני ממשיך לחשוב שהם טועים ושהזכרון שלי מדוק בהחלט. מה שכן, כולנו מסכימים שזאת היתה נקניקיה מעולה".

מעניין, קריא מאוד, ומומלץ בהחלט.

The Anthropocene Reviewed – John Green

הכורסא

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כותרת משנה: איך הוא שולט בנו וכיצד נביס אותו?

מצבים שליליים משפיעים על רגשותינו ועל מחשבותינו במידה רבה יותר ממצבים חיוביים. זהו אפקט השליליות, כפי שתיאר אותו הפסיכולוג החברתי רוי באומייסטר.יחד עם העיתונאי ג'ון טירני הוא מסביר בספר זה ממה נובע האפקט, כיצד הוא בא לידי ביטוי, ואיך אפשר לרסן אותו.

חלקיו הראשונים של הספר עוררו בי התנגדות, בגלל קביעות נחרצות מדי (שאחרות מסוגן הופיעו גם בהמשך), ובגלל היומרה לכמת דברים שאינם ניתנים לכימות. לדוגמא, לקבוע שאפקט השליליות מסביר מלחמות זו הפשטה כל-כך מרחיקת לכת עד שאין בה ממש. להגיע מהיעדרה של מילה הופכית לרוצח למסקנה שלפעמים הרע חזק עד כדי כך שאנשים אפילו לא מנסים למצוא את ניגודו הטוב, זו קפיצה גדולה מדי. כך גם המשפט "המוח ממש נהיה עיוור לטוּב" שמסתמך על ניסוי לא משכנע. לפי כלל הארבעה שניסחו הכותבים, כדי לגבור על דבר רע אחד נחוצים ארבעה דברים טובים. נובע מכאן משקל שווה לכל אחד מן החמישה, אבל איך בדיוק, או אפילו בערך, נקבע משקל כזה?

הכוונה ברורה: יש להיות מודעים לעוצמת ההשפעה של ארועים שליליים, ולאזן אותם במחשבה עם מניית ארועים חיוביים. לא להתפס למשהו רע שקרה במהלך היום ולאפשר לו לצבוע את החיים בשחור, אלא לתת את הדעת על דברים טובים שארעו באותו היום ולאפשר להם להוסיף צבע שמח. לפעמים זה קשה, לפעמים הרע רע ממש, אבל בחיי השגרה האיזון אפשרי. הכנסתם של כל הארועים לתוך סד של מדידה מיותרת בעיני.

מצאתי בספר כמה פרקים מעניינים, ביניהם זה שעוסק בכוחם של עונשים. מסתבר שיש יחס הופכי בין אמונה בגיהינום או בגן עדן לרמת הפשיעה. הכותבים מצטטים את המשפט "אלים חסרי רחמים עושים בני אדם טובים", שמצביע על העובדה שכשאדם מאמין בקיומו של גיהינום יש סיכוי נמוך יותר שיפשע בהשוואה למי שמאמין בגן עדן. כלומר, הפחד מעונש הוא גורם מרתיע, והבטחה לגמול אינה מהווה פיתוי.

עוד בעניין עונשים, הכותבים טוענים שהתעלמות מערכם של עונשים יש בה תוצאות הרסניות עבור תלמידים רבים. הם אינם ממליצים, כמובן, לחזור אל שיטת העונשים הדרקונית של פעם, אלא להשתמש בתבונה ובמתינות הן בעונש והן בתגמול, ולא להסתפק בתגמולים בלבד.  יתרה מזו: "זה אחד היתרונות שיש לעונשים: הם כל כך חזקים שלעתים קרובות כלל אין צורך להשתמש בהם. פרסים צריך לחלק באופן בלתי פוסק, אבל לעצם האיום בעונש יכולות להיות תוצאות שלא מתפוגגות במהרה".

בפרק אחר הם עוסקים בתופעת פוליאנה, וטוענים כי "הפוליאניזם אוניברסלי בקרב בני אדם". לא לגמרי הבנתי כיצד הם מיישבים את הקביעה הזו עם אפקט השליליות, אלא אם כן מתייחסים לפוליאנה כאל מנגנון מפצה ומתקן. "הרע תמיד משפיע עלינו בעוצמה רבה יותר מאשר הטוב, אבל פיתחנו גרסאות מודעוֹת ובלתי מודעוֹת של "משחק השמחה" כדי לעמעם את הכאב". בהקשר זה הם מתייחסים אל המדיה החברתית, וכותבים את הדברים המפתיעים הבאים, העומדים בסתירה לכל מה שנהוג לומר בגנותה:

"חוקרים דיווחו שלמשתמשי מדיה חברתית יש דווקא קשרים אישיים קרובים יותר מאשר למשתמשי אינטרנט אחרים, שרבים נהנים מיתרונות פסיכולוגיים, וששימוש מוגבר במדיה החברתית אינו מוביל ליותר דיכאון, או לבעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות אחרות".

"המסקנה היא לא שכדאי להימנע מהמדיה החברתית אלא שצריך להשתמש בה בחוכמה. אנשים שמפרסמים מסרים חיוביים יותר נחשבים למושכים יותר, אנשים גומלים להם ביותר תמיכה חברתית, וכתוצאה מכך הרגשתם טובה יותר. לעומתם, אלה שמפרסמים מסרים מדכדכים מקבלים פחות עידוד ועלולים בסופו של דבר להרגיש רע יותר".

מסתבר, כך לדבריהם, שלמרות שאנו נמשכים אל השלילי ומעניקים לו משנה חשיבות ועוצמה, ולמרות שהרע מושך תשומת לב רבה יחסית לטוב, אנשים משתפים יותר תמונות חביבות של פלאי טבע מאשר תמונות קשות של מעשי טבח.

עוד בענין פיצוי ותיקון, הנה נתון מעניין. יותר מ-60% מהאנשים שעברו טראומה צומחים ממנה ולא חווים דחק פוסט טראומתי.

למה אנחנו נוטים להיות כל כך פסימיים בקשר לשאלות קיומיות? "החזון הקודר של עולם בהידרדרות נראה לנו נכון אינטואיטיבית מפני שאנו מגיבים בעוצמה יתרה לאירועים שליליים, אך מסתכלים על ההיסטוריה מבעד למשקפיים שונים". אנחנו מוצפים חדשות רעות, כי תקשורת המונים, בשונה ממדיה חברתית, מתחרה על תשומת לב לצורכי רווח, ולהוטה להפיץ ידיעות שמושכות קוראים ותגובות מעוררות. הכותבים ממליצים על "דיאטה דלת רע", באותו אופן בו אנו מנסים להסתגל לדיאטה דלת ג'אנק פוד. "אי־אפשר למנוע ממחרחרי פחדים מקצועיים לעשות את עבודתם, ואי־אפשר למנוע מהמסרים שלהם לעורר את החלקים העתיקים של המוח. אבל אין שום חובה לצפות בהם".

אלה הן רק כמה דוגמאות לנושאי הספר. לטעמי, הוא דברני יותר מדי, מנסה לשכנע במקום שאין צורך בשכנוע, ומרבה לעייפה בסיפורים להמחשה. היה לי קשה לדוג את דברי הערך, ויש בו כאלה, מתוך ים המלל.

בשולי הדברים, לידיעת כותבי סקירות וביקורות המחפשים את הערכת הקוראים, הנה תוצאות מחקר שבדק יחס של קוראים לביקורות: "אנשים שראו את הגרסה השלילית של הביקורת העריכו שהמבקר אינטליגנטי הרבה יותר מאלה שקראו את הביקורת החיובית. המבקר השלילי קיבל ניקוד נמוך יותר בהתייחס לנדיבותו, להגינותו ולחביבותו, אך מומחיותו הספרותית הוערכה כרבה יותר"...

לקריאת פרק ראשון

The Power of Bad – John Tierney and Roy F. Baumeister

מטר

2024 (2019)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

כותרת משנה: מגדר, גזע וזהות

דאגלס מאריי עוסק בספרו בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו. ארבעה חלקי הספר מוקדשים להומוסקסואליות, לפמיניזם, לגזע ולטרנס. כמה מאפיינים משותפים לכולם. הראשון בהם הוא ההיסטוריה שלהם: "הם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב'שווה', והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו 'טוב יותר'". השני הוא החיפזון בו נקבעו הלכות פסוקות חדשות: "בשינוי חטוף כל כך של עמדות חברתיות טמונה בעיה: מוקשי נעל רעיוניים רבים נותרים ברחבי הזירה הציבורית". השלישי, ולא האחרון שבהם, והוא נוגע לא רק לתחומים אלה, אלא לתרבות השיח בכלל, הוא הפחד מבריונות שמביא לסתימת פיות: "כל מי שנסע נגד כיוון התנועה הזה גילה שהוא נקצר במרץ מרשים ביותר. הכלים הזמינים (האשמות בגזענות, בסקסיזם, בהומופוביה ולבסוף בטרנספוביה) היו קלים מאוד לשימוש, ולא נגבה כל מחיר ממי ששלף אותם בחוסר הגינות, בלי הצדקה ואפילו מתוך גחמה".

פוליטיקת הזהויות, אומר מאריי, "מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס". שילוב מיצבים (דיכוי מרובה מאפיינים) "קורא לכלות את שארית חיינו בנסיון לפענח כל זהות או טענה לפגיעות, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית". מרטין לותר קינג, בנאום "לאן אנחנו הולכים מכאן" משנת  1967 קרא: "הבה נהיה בלתי מרוצים עד שאיש לא יצעק 'עוצמה לבנה!', ואיש לא יצעק 'עוצמה שחורה!', אלא כולם ידברו על עוצמת האל ועוצמת האדם". נדמה שקריאתו נשכחה, וההבחנות המפרידות בין גזעים ומינים רק הולכות ומתחדדות (ראו, לדוגמא, את תופעת הניכוס התרבותי). לא רק בשאלה של גזענות, אלא בכל תחום, הנטיה כיום, שלדברי מאריי נובעת מן האקדמיה, היא לפרק ולהפריד: "לתקוף, לשחוק ובסופו של דבר לרסק מה שנראה בעבר כוודאות קבועה, כולל ודאויות ביולוגיות". עשרות אלפי מבקרי תוכן באתרים כמו גוגל ופייסבוק מוודאים כי המוסכמות הרעיוניות השולטות בעמק הסיליקון יכפו את עצמן על שאר העולם הוירטואלי. כשמוסיפים לזה את הבריונות ברשת, את הביוש הפומבי, ואולי בעיקר את החלפתו של ההיבט החקרני ברוח הליברלית בליברליזם דוגמטי, "אין פלא שאנשים רבים משתכנעים שעליהם פשוט להסתגל ולאמץ לעצמם את עיקרי האמונה הללו. אסור לשאול שאלות. שאלות אינן נשאלות".

מאריי חסר המורא שואל את כל השאלות, מצביע על אי הגיון, על סתירות. מעורר מודעות לסכנה שבהקצנה, מבהיר שאין שום סיכוי לצאת מהפלונטר של כל התנועות המתנגשות האלה, המתחככות זו בזו וגם בתוך עצמן, בלי להכניס הגיון לדוֹגמָה. אי אפשר להכנס בסקירה קצרה לכל עומק טיעוניו, כי לפרט אותם כאן זה כמו לכתוב את הספר מחדש, אבל ראוי עד מאוד לקרוא אותם, לתת עליהם את הדעת, ולהמנע מלהסחף עם שגעון ההמון.

בשולי הדברים, אבל לא בשולי חשיבותם, הוא מדבר על החיוניות של האזנה לדעות שונות, כדבריו של ג'ון סטיוארט מיל, לפיהם דעה מנוגדת יכולה להיות נכונה או נכונה בחלקה, ולכן יש צורך לשמוע אותה, וגם אם היא שגויה העלאתה עשויה להזכיר מהי האמת ולמנוע ממנה להפוך לאמונת יסוד נטולת מחשבה. הוא מבכה את אובדן היכולת לשכוח ולסלוח בעידן האינטרנט, שבו בכל רגע ניתן לשלוף נגדך דברים שאמרת לפני שנים, כשהם מנותקים לגמרי מהקשרם. הוא מצר על הפופולריות של הקורבנוּת – "תחושת הקורבן, ולאו דווקא סטואיות או גבורה, הפכה בתרבות שלנו למשהו שאנו מפגינים בנחישות ואפילו חותרים אליו […] בשורש ההתפתחות המשונה הזו עומדת אחת ההערכות החשובות ביותר והשגויות ביותר של תנועות הצדק החברתי: שאנשים מדוכאים (או אנשים שיכולים לטעון שהם מדוכאים) טובים יותר מאחרים באופן כלשהו, ושלאנשים שמשתייכים  לקבוצות מדוכאות אפשר לייחס יושר, טוהר מידות וטוב לב שנובעים מעצם העובדה שהם משתייכים לקבוצות האלה". והוא חוזר שוב ושוב אל החובה לשאול שאלות, שכן "נושא מורכב מאין כמותו מוצג בוודאות מזויפת כאילו הוא הדבר הברור ביותר והמובן ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

יותר מכל מחרידות אותי ההקצנה, ומחיאות הכפיים, או לפחות השתיקה, שבה היא מתקבלת. נדמה כי מתנהלת תחרות מי יצליח להשמיע דעת רדיקלית יותר. קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שקובעת כי תינוק בן שנה שמנפנף באוברול שלו כמו בשמלה בעצם מעביר "מסר מגדרי טרום לשוני". או את ההתנפלות שהביאה לסגירת דוכן למכירת בוריטו בטענה של ניכוס תרבותי פוגע, משום שהמוכרים לא היו מקסיקנים. או את התווית "גברים הם זבל" שמתלווה לשיח נשי. איכשהו הכל מחליק ומתמזג בנורמה המתחדשת בכל רגע.

"שגעון ההמון" הוא, לדעתי, ספר חובה בימינו, ולוואי וימצא קוראים קשובים. אפילו יותר מספרו האחר, "המוות המוזר של אירופה", הוא נוגע בשורשי הבעיות החברתיות העלולות לפרק אותנו. דאגלס מאריי הוא כותב רהוט, בעל חשיבה אנליטית והגיון חד, וראוי עד מאוד לתשומת לב.

The Madness of Crowds: Gender, Race and Identity – Douglas Murray

סלע מאיר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן חזות