בספר "עירם של האנשים הקטנים" נכלל סיפור בשם "אוטו דה פוי", ואני מביאה קטע ממנו כדוגמא לסגנונו. שלום עליכם מספר בו על נסיונו לכתוב רומן. כשרצה לשמוע חוות דעת פנה אל מנדלי מוכר ספרים, המכונה כאן סבא. הקטע הבא הוא סופו של הסיפור: אחרי נסיונות לתאם פגישה בארבע עינים ללא הפרעות, יושב סוף סוף שלום עליכם הנרגש ומקריא את יצירתו באוזני הסופר הנערץ עליו.
כמה קראתי אינני יודע. לא הבטתי בשעון. רק בסבא הבטתי, וביקשתי לראות עד כמה הוא מוקסם, אבל קשה היה לראות בפניו את מחשבותיו. אדם שיושב בעינים עצומות, לעולם לא תדעו את מחשבותיו. פתאום הוא פוקח את עיניו, תופס אותי ביד, מסתכל בי מעל למשקפיו וחיוך על שפתיו, ומבטל בידו:
"שמע, אני חייב להפסיק אותך באמצע הסיפור. מה דעתך: כבר מתבשלת אצלכם ארוחת צהריים?"
"ארוחת צהריים? כמובן. אולי אתה רעב? אני אבקש להביא משהו."
"רעב? חס ושלום! אני רק רוצה לדעת אם התנור שלכם כבר מוסק?"
"ודאי שהתנור שלנו כבר מוסק."
"אם הוא כבר מוסק, סלח לי, אבל קח את זה וזרוק לתוך התנור את כל המחברת ושרוף אותה באש, מכיוון שזה לא הז'אנר שלך. זה…. זה…. פוי!!!"
….
לא אחת נפגשתי אחר כך עם הסבא, ופעמים רבות דברנו על כתיבה, על הז'אנר שלי ועל ז'אנרים שאינם שלי – אך על אותו מעשה ב"פוי" וב"אוטו דה פוי" – מעולם, מעולם לא דיברנו עוד, ואפילו לא הזכרנו אותו. ולכן לא זכיתי לומר עד היום לסבא שיחיה, עד כמה אני מודה לו! אח, פעמים רבות צריך היה התנור שלנו להיות מוסק בשעה שאנו עומדים לגמור כתיבת ספר, הנראה בעינינו טוב כל-כך, עד שטוב ממנו לא יוכל להיות….
קראתי הרבה ספרים טובים לאחרונה, ולא אומר שהוא עולה על כולם (אני בכלל חושבת שאין מקום לדרג ספרים), אבל יש בו קסם כל-כך יחודי שחבל להחמיץ. אפשר לסיים את קריאתו בשעתיים-שלוש, אבל נהניתי למשוך אותו יותר ויותר. כמעט לאורך כל הספר ישבתי וחייכתי. לא שהוא מצחיק – הרי הוא סובב בעיקר סביב חייהם הקשים של יהודים בעיירה דלה בגולה הדוויה, ומה כבר מצחיק בזה – אבל הוא מלא חן, הומור דק, ציניות נעימה, והוא מסופר מנקודת מבט מפוקחת ואוהבת שאי אפשר שלא להתאהב בספר ובכותבו.
אין לי בסיס להעריך את איכות התרגום, או להשוות אותו לתרגומים קודמים. אני גם לא מרגישה צורך להכנס לתחום המומחיות הזה. ניסיתי לאפיין מה בדיוק בטכניקה של הכתיבה איפשר את הקסם, ולא הצלחתי לשים את האצבע. חשבתי לומר שהוא לא מתחכם מדי, אבל זה לא מדויק. הוא אמנם פשוט וזורם, אבל נחבא בו סוג של תחכום וחוכמה שהוא המאפשר את הפשטות הזו. המאמר המעניין בסוף הספר, אודות הסופר וההוי שהוא מתאר, בהחלט תורם ומאיר. אבל מעבר להסברים ולטכניקות ולתרגום – הספר הוא פשוט תענוג צרוף.
די שטאט פון די קליינע מענטשעלעך
הוצאת ידיעות ספרים
2005
תרגום מיידיש: בני מר
סקירות ספרים 