תגית: על טבעה של האמנות

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991