תגית: עם עובד

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית, נולדה בלונדון להורים שהיגרו מהודו. ספריה – שני קבצי סיפורים, "פרשן המחלות" ו"קרקע לא מוכרת", ושני רומנים, "השם הטוב" ו"הבקעה" – עוסקים בחווית ההגירה ובמפגש בין תרבויות, הזרות זו לזו באורחותיהן ובתפיסת עולמן.

"פרשן המחלות", ספר הביכורים של להירי שזכה בפוליצר בשנת 2000, מורכב מתשעה סיפורים, שכולם, למעט שניים, מתרחשים בחוג משפחות שהיגרו מהודו. חלקם נוגעים באופן ישיר בתחושת הזרות שחש המהגר במקומו החדש, בהרגשת הפליטות למרות שמדובר בהגירה מבחירה, ובתחושת הבדידות של מי שהורגלו למשפחות גדולות, המפגינות מעורבות דחוסה בחיי בניהן. כזה הוא "אצל הגברת סן", סיפורה של אשה שעברה לארצות-הברית בעקבות נישואיה לפרופסור באוניברסיטה, והיא מעבירה את ימיה בבדידות זועקת, בדומיה שלא הורגלה לה, מוצאת נחמה בעיסוק אינסופי בבישול מאכלים מן הבית, ומחאתה השקטה על מצבה מתבטאת באוזלת היד המוחלטת שלה כשהיא נדרשת ללמוד לנהוג. סיפורים אחרים נוגעים בנושאים אלה בצורה עקיפה יותר, באמצעות פרטים יומיומיים, והאופן בו גיבוריהם מושפעים מהם. סיפור כזה הוא "הבית המבורך", ובו הפער בין שני בני זוג, שנישאו בעקבות שידוך והיכרות קצרה, בא לידי ביטוי באמצעות יחסם השונה לפריטים נוצריים שהם מוצאים בביתם החדש. את החיים הכפולים – הראש כאן והלב עדיין שם – מציג הסיפור "כשבא מר פירזדה לסעוד", שבו פקיסטני, שמשפחתו נשארה בדאקה, מתיידד עם משפחה הודית, למרות הדם הרע שבין העמים, וכולם יחדיו מרותקים לחדשות על המתרחש בארצותיהם. הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ, מפגיש בין מדריך תיירים הודי למשפחה הודית שבאה מארצות הברית לביקור מולדת, ולמרות שעדיין אינה לגמרי אמריקאית כבר רחקה מן ההודיות עד כדי אי הבנה בינה לבינו. לפעמים ההגירה אינה ניצבת בחזית הסיפור, אלא נרקמת לתוכו, ולפעמים תחושת הזרות והפליטות אינה נובעת ממעבר פיזי בין ארצות, אלא מניתוק ממשפחה כתוצאה מיתמות וממחלה, או מאובדן מעמד ורכוש.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה גדולתה של ג'ומפה להירי היא ביכולת לשקף רגש באמצעות תיאורם של פרטים טריוויאלים בחיי הדמויות. גיבוריה כולם חווים רגשות עמוקים, אבל רובם אינם נותנים להם ביטוי מילולי מתלהם. מעניין לציין שהדמויות הדברניות יותר מופיעות בשני הסיפורים המתרחשים בהודו, ושתיהן מלבישות את קינותיהן על מצבן במלים ישירות וברורות. הדמויות בסיפורים האחרים, אלה המבקשות לעצמן בית במקום חדש, חרישיות יותר, אולי מצניעות את עצמן, מנסות להסתגל ולהשתלב, לא בטוחות כיצד תתקבלנה. עוד יש לציין כי הסופרת נמנעת מלכתוב על תופעות של גזענות ושל דחיית הזר והשונה. התנגשויות ממין זה מצויות בסיפוריה רק לעתים רחוקות וברמזים דקים, ומעמיקות את תחושת הזרות שאיתה נאלצים גיבורי הסיפורים להתמודד.

הסיפור האחרון בקובץ, "היבשת השלישית והאחרונה", מסתיים בדברים שהמספר, אדם שהיגר מהודו ללונדון ומשם לבוסטון (בשנה בה נחתו בני אדם על הירח), אומר כשהוא מודע לכך שבנו המתבגר עתיד בקרוב לפלס לבדו את דרכו בעולם. אסיים במשפטים אלה בהם המספר מתמצת את המאמץ ואת ההישג של חייו: "בכל פעם שרוחו נופלת, אני אומר לו שאם אני יכולתי לשרוד על פני שלוש יבשות, אין שום מכשול שלא יוכל להתגבר עליו. האסטרונאוטים, שהוכתרו כגיבורים לנצח, בילו רק שעות ספורות על הירח, ואילו אני נשארתי בעולם החדש הזה כמעט שלושים שנה. אני יודע שההישג שלי רגיל למדי. אני לא היחיד שחיפש את מזלו הרחק מהבית, ובוודאי גם לא הראשון. ובכל זאת, לפעמים אני נדהם מכל קילומטר שעברתי, מכל ארוחה שאכלתי, מכל אדם שהכרתי, מכל חדר שישנתי בו. רגילים ככל שנראים כל אלה, לפעמים הם לי מעל ומעבר לכל דמיון".

Interpreter of Maladies – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה, שוכב פרופסור מרקוס פבריקנט בן התשעים על ערש דווי. גיסתו מקווה שיוריש את כל רכושו לבנה המועדף, אך במפתיע בוחר הפרופסור כיורשו בהרמן, הבן הצעיר, הנחשב מוצלח פחות. יחד עם הנכסים, הגלויים והנסתרים, מקבל הרמן לידיו גם את ניהול הקברט המיתולוגי שייסד וניהל דודו.

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה נחלץ פבריקנט להצלתן של שבע ילדות יהודיות יתומות. הוא אסף אותן בבתי יתומים, או שחילץ אותן ממשפחה מתעללת, שיכן אותן בבית אחד, וטיפח את כשרונותיהן עד שהחליט להעלותן על הבמה. הקברט שהקים הציג תמונות היסטוריות – הכתרת נפוליאון, גילוי אמריקה, גילוי הרדיום ואחרות – לצד הופעות מוזיקליות. מימי, אחת הילדות, שגילתה כשרון לניהול עסק, פרשה ממשחק ושימשה כיד ימינו. יתומה נוצריה אילמת, שאף היא זכתה לחסותו, שימשה כמשרתת. הקברט, שנדד בין ערי בוקובינה, ואף הרחיק מעבר לגבול, זכה להצלחה רבה. השחקניות, שמגיל צעיר חיו חיי שיתוף כמשפחה אחת, לא הקימו משפחות משל עצמן, ונאחזו זו בזו גם בהתבגרותן. ב-1937, השנה בה נטל הרמן את הניהול, הן מתגוררות בדירה שרשם פבריקנט על שם מימי, שתים-שתים בחדר, ועדיין, למרות גילן המתקדם, ממשיכות להופיע.

ירמי פינקוס מתאר בשפה מתובלת ביידיש את החיים בקברט, את היחסים בין הנשים, ואת האינטריגות הנרקמות סביבן בשל בחירתו הלא צפויה של פבריקנט. כמו בכל חבורה ובכל משפחה, הקשרים הפנימיים מוּנָעים מאישיותם המשתנה של החברים בקברט ושל הנספחים להם. נמצא כאן את הכוכבת המפונקת צמודה לחברתה הכנועה, את התמה שנותרה ילדותית, את זו שהוריה נעלמו והיא אינה חדלה לחכות שיחזרו, את המלנכולית ואת האופטימית. בין הנשים שוררים יחסי רעות לצד חיכוכים הנובעים מאגו. בעיות עסקיות וביורוקרטיות צצות חדשות לבקרים, והדרדרות רפואית היא בלתי נמנעת, אבל כי שאומרת אחת מהן, "אנחנו כבר לא צעירות, והאמנות שלנו היא הדבר היחיד שיש לנו". השנה היא, כאמור, 1937, וברוחו של היטלר מוטלות עליהן ועל קהלן מגבלות, אבל הן מסתגלות.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הוא סיפור משעשע ונוגע ללב, שיכול להקרא כסיפורן הפרטי המהנה והמרגש של חברותיו. אבל הספר הוא בו זמנית מחווה מרשימה לעולם התיאטרון היידי ולתרבות היהודית של בוקובינה ושל מזרח אירופה בשנים שלפני המלחמה שניפצה הכל. נפגוש בתוך העלילה את אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היידי, ששמו כנראה אינו מוכר לקהל שמחוץ לחוגי התיאטרון, אך "שני קונילמל" שלו מוכר היטב. הקברט, בניצוחו של הרמן, עושה הסבה חלקית מן התמונות ההיסטורית למופע מוסיקלי משירי איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ. בקולנוע מופיעה מולי פיקון, שחקנית יידיש אמריקאית, שהוריה היגרו ממזרח אירופה, ובאולמות מקומיים נהנות חברות הקברט מהופעה של להקת "ליליפוט", המורכבת מבני משפחת אוביץ קטני הקומה. הספר אף מציב יד זכרון לקהילות היהודיות בערים בהן מבקר הקברט, ביניהן קולומיאה ויידינץ. הספר נקרא בחיוך ובהנאה מרובה, אם כי אי אפשר שלא להרהר כל העת באשר לגורל הצפוי לדמויות הססגוניות המופיעות בו.

ירמי פינקוס מיטיב לתאר את הדמויות השונות, את אופיין ואת סגנונן, מדייק בגינוני התקופה, ומציג חברה תוססת ומלאת חיים. איוריו, המלווים את העלילה, תורמים אף הם לאופיו המלבב של הספר.

ספר מענג ומומלץ.

עם עובד

2008

בעיר הומל – כיום בבלרוס, אז, אחרי המהפכה, ברוסיה – עומד לאזיק רויטשואניץ, חייט יהודי, מול מודעת אבל על מותו של מנהיג הפרולטריון המקומי, ומשמיע אנחה. אשה, העומדת לידו, מדווחת לשלטונות המקומיים שלמראה המודעה פרץ לאזיק בצחוק וקרא קריאות בלתי מהוגנות. באשמת פגיעה בדגל ובסמל המדינה נגזר דינו למאסר. מכאן מתגלגלת העלילה מרוסיה ועד פלסטינה, וגיבורנו המעונה מתגלגל איתה מאבסורד לאבסורד.

ברוסיה נפל לאזיק קורבן לאידאולוגיה טורפנית מבלבלת, להלשנות של אזרחים הדואגים לעורם, ולמערכת ענישה גחמנית. במדינות האחרות אליהן הוא מגיע, גורלו אינו משתפר. חסר פרוטה ורעב ללחם, הוא מוכן להשתבץ לכל מסגרת שתיקבע לו, להיות מי שירצו שיהיה. בפולין, בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, האנשים שהוא פוגש – גולים רוסיים, ציירים, אנשי דת ואחרים – מבקשים להשתמש בו לצרכיהם, בין אם צרכים פוליטיים, בעד או נגד הקומוניזם, בין אם צרכים עסקיים, ואפילו מסיונריים. לאזיק, דברן בלתי נראה, ההופך כל פרשה אבסורדית שחווה לחלק מן הביוגרפיה המפוטפטת שלו, נוקט מדיניות של זיקית. בחושים של אדם רעב הוא מזהה בכל מצב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאה, ומוכן לומר את כל מה שמבקשים אנשי שיחו לשמוע. אולי משום שהוא שלימזל, ואולי משום שביסודו הוא בכל זאת מתקשה לעשות שקר בנפשו, הוא מצליח להסתבך בכל פעם מחדש, ומניין בתי הסוהר בהם שהה מתקרב לעשרים. כשגופו הופך למפה של החבטות שספג לאורך כל דרכו, הוא מחליט ספונטנית לעלות על אניה המפליגה לפלסטינה: "מדוע אני נוסע לפלסטינה זו ולא לאמריקה ולא לקוטב החשוף? כי אני חושב שאין היהודים יודעים להכות באופן מאורגן, ועובדה זו היא לי עוד סיכוי קטן להשאר בחיים". בשלב זה, עייף וחולני, איבד אפילו את הרצון לדבר. פלסטינה, הנתונה בידי הבריטים, תאכזב אותו, כמו כל מקום אחר.

לאזיק, שלמד בנעוריו בחדר, סולד מן התלמוד ומן הפלפול המאפיין אותו, אך דיבורו עמוס סיפורי צדיקים ופרשנויות משלו. הוא מגנה את האמונה באלוהים, כמו את המאמינים בו. "כאשר בדו בני האדם את אלוהיהם באיזו ועדה נחשלת, בראו אותו, כמובן, בצלמם המופלא", הוא אומר, ומכוון הן ליהודים והן לנוצרים. אבל למרות התנערותו מן המאפיינים הקהילתיים-דתיים, הגורל היהודי הוא נקודת היחוס שלו. כך, לדוגמא, כשהוא מדבר על יציאת מצרים, הוא אומר בציניות כי אמנם היהודים שמחו לצאת, אבל "היו שנשבעו כי פרעה הוא ששמח, משום שהיהודים, כידוע לך, גורמים טרדות בלי סוף: צריך לפרוע בהם או לתלות אותם, או להאכילם חינם אין כסף בשיחות מלבבות בבתי הסוהר".

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ משקפים במידה לא קטנה את חייו של איליה ארנבורג עצמו, שהיו הפכפכים ורבי פנים. הוא היה קומוניסט מסור בתקופות מסוימות, ומתנגד בתקופות אחרות. בשנות שלטונו של סטלין תמך בו בלהט, וניצל איכשהו מגורלם המר של הסופרים היהודים ב-1952. אחרי מותו של סטלין סייע לנרדפי המשטר. ארנבורג היה אנטי ציוני וטען שהיהודים אינם עם, אבל בתקופת מלחמת העולם השניה היה חבר בוועד היהודי האנטי פשיסטי, והיה מעורב בין השאר בהצלתו של אברהם סוצקבר, ובאיסוף עדויות על השואה, שאוגדו לספר השחור. מאמרים ומחקרים נכתבו אודותיו, ודמותו נותרה שנויה במחלוקת. נתן אלתרמן נתן לכך ביטוי בדברים הביקורתיים שכתב לאחר מותו של ארנבורג. אולי היה אופורטוניסט, אולי פחדן, אולי בלתי יציב בדעותיו, ואולי כמו גיבורו ניסה להלך בין הטיפות ולהתגמש ללא הרף כדי להתאים למציאות האכזרית שסביבו.

איליה ארנבורג כתב ספר מריר, שבמרכזו מעין הרשל'ה כופר וטרגי, המנסה בתערובת של אופטימיות ויאוש למצוא לעצמו פינה של נחת בעולם שאיבד את שפיותו, אך לשווא. מומלץ.

Бурная жизнь Лазика Ройтшванеца – Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг

עם עובד

1986 (1928)

תרגום מרוסית: ציפורה בר

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

בשעת לילה מאוחרת בערב חג המולד, כחודש אחרי שסיים לכתוב את "הסוף של אדי", חזר אדואר לואי, צעיר בן עשרים, לביתו בפריז, נושא ספרים שקיבל כמתנת חג מחבריו. בעודו ברחוב ניגש אליו בחור זר, והשיחה שהתפתחה בין השניים הובילה אותם לבילוי לילי משותף בדירתו של אדואר. מה שהצטייר תחילה כסטוץ מהנה, הפך עם שחר לשוד, שהתגלגל לאונס ברוטלי ולנסיון רצח. "היסטוריה של אלימות" מגולל את ארועי הלילה, ואת החיים בצלה הכבד של הטראומה בימים שאחריו.

לואי מספר את הסיפור בשני קולות. אחד מהם הוא קולו שלו, הפותח בנסיון הרצח, חוזר לשעות שקדמו לו ומתקדם לימים שאחריו. הוא מתאר את ההלם שחווה, את נסיונותיו למחוק כל זכר לרֵדָה, הבחור הזר, את החרדה מאיידס, את התלונה שהגיש במשטרה בלחצם של חבריו, ואת הבחירה שלו להתרחק מן העיר. למרות היחסים הכבדים והסבוכים עם משפחתו בכפר הולדתו, שתוארו במפורט בספרו הראשון, ביקש למצוא מקלט בביתה של קלרה, אחותו הנשואה. קולה של קלרה הוא המספר השני. בעוד אדואר יושב בחדרו, הוא שומע את קלרה מתארת באוזניו של בעלה את כל מה שסיפר לה אחיה, שנתקף בימים שאחרי הארוע האלים תאוות דיבור, בתוספת פרשנויות משלה. תחילה נראה לי הסיפור הכפול טריק ספרותי מסורבל ומיותר, אבל בהדרגה הבנתי את התחכום שבשיטה זו. במקום לספר על היחס של משפחתו כלפיו, הוא מניח ליחס זה להחשף בהערות השוליים המרובות של קלרה, שאתן הוא מתווכח בלבו. האמת של קלרה אינה תמיד האמת כפי שאדואר חווה אותה – אולי היא באמת אינה מבינה אותו, אולי משקרת לעצמה ומאמינה לשקריה – והשקפותיה מאפשרות מבט רחב יותר על עולמו של הסופר. כך, לדוגמא, היא מספרת לבעלה שאדואר שיקר תחילה לרדה, כי לא היה בטוח שהוא מעונין להזמינו אליו, ואמר לו שהוא מתגורר עם משפחתו השמרנית שאינה רואה את אורח חייו בעין יפה. על דברים אלה היא מעירה כי "מה, הוא לא היה יכול להמציא שקר אחר? לא יודעת, משהו שלא מציג אותנו כמו אנשים חשוכים […] אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה – אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום, ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת)". ההערות בסוגריים הן של אדואר, המאזין בסתר.

לואי יודע ששופטים אותו על אורח חייו, והוא רגיש לכך. כשהרופאה, שנותנת לו מרשם לטיפול מונע איידס, אומרת "טוב, זאת לא בושה", הוא חש כי, "הזאת לא בושה הזה רצה לומר בדיוק שזאת בושה ושאני בושה". אבל "היסטוריה של אלימות" רחב יותר מן הסיפור ההומוסקסואלי. הוא מתאר ברגישות ובחשיפה מדויקת את תחושותיהם של קורבנות אונס, את המיאוס ואת חוסר האונים, את ההתלבטות אם להגיש תלונה מפחד הנקמה, ובעיקר כדי לא להאלץ "לחזור שוב ושוב על מה שקרה, שמה שקרה יהיה ממשי ביתר שאת, שמה שקרה ייחקק בי, בגוף שלי ובזכרון שלי ביתר שאת". הוא מספר על ההתמודדות עם הביורוקרטיה של המשטרה, על הצורך הדוחק לחוש שמאמינים לדבריו, על הבדיקה הרפואית המשפילה, וגם על האופן בו בחר להתגבר על הטראומה.

כמו ב"הסוף של אדי", גם בספר הזה אדואר לואי מניח תחת זכוכית מגדלת פרק ביוגרפי מחייו, ומספר סיפור פרטי, שיש בו תובנות היוצאות מתחום הפרט אל הכלל. רמה איילון תרגמה יפה, ואמרי זרטל יצר עוד כריכה מינימליסטית הולמת.

כואב ומומלץ.

Historie de la Violence – Édouar Louis

עם עובד

2020 (2016)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אדם עוצר את רכבו באור אדום, דלת הנוסע נפתחת, בחור צעיר מתיישב לידו, מצמיד אקדח לעורפו ומצווה עליו לנסוע. כך נפתח "דברים נעלמים", במה שמצטייר כארוע פשיעה, אך הופך לדרמה אנושית רבת פנים. חלקו הראשון של הספר, קצבי ומותח, מתלווה לנסיעתם של השניים – מיכה החטוף, שהארוע נפל עליו בנקודת שפל בחייו, וקובי החוטף, טיפוס נסער המיטלטל בין בכי לזעם. שני חלקיו הבאים מתרחשים בתקופות זמן מאוחרות יותר, נובעים במישרין מן הארועים שבחלק הראשון, וחוזרים אל העבר שלפני הנסיעה בנסיון להבין אותה ובתחושת אשם על שלא נעשה די כדי למנעה.

נועה גוטר שגיא מציגה בספר מגוון מעניין של דמויות, שמגיבות באופנים שונים על טלטלות שחוו, ומתמקדת באלו שלא הצליחו להתנער ולהניח אותן מאחור. הארועים בחיי הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, הובילו כבתגובת שרשרת בלתי נחזית מראש אל הדרמה שבלב הספר, והדרמה הזו תייצר אף היא רצף של תגובות שישפיעו עמוקות על חייהם של המעורבים בה.

מכל הנושאים הצפים מבין השורות, נדמה לי שהמרכזי הוא האופן בו אנו מתבוננים באנשים אחרים, ממהרים לקטלג אותם על פי מאפיין יחיד, ומשעה שהוכנסו למשבצת נקבע גם יחסנו כלפיהם. ואין הדברים אמורים בזרים בלבד, אלא גם במי שקרוב ולכאורה מוכר. מיכה – ולא רק הוא – שעובר מהפך של ממש במהלך העלילה, נופל שוב ושוב אל מלכודת הסטראוטיפ והדעה הקדומה, ורק שיאו הטרגי של הסיפור מאלץ אותו להווכח עד כמה דק ציפויה של התדמית.

"דברים נעלמים" הוא סיפורן של דמויות מתוך הישראליות המוכרת, דמויות מאובחנות היטב, רב-מימדיות. אמנם מדובר בספר ביכורים, אך הוא מצטיין במיקוד, בחתירה אל העיקר ובכתיבה סוחפת המתבוננת פנימה, נקי מכשלים של ספר ראשון. מומלץ.

עם עובד

2020