תגית: עם עובד

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר במפתיע נשיא רוסיה, בוריס ילצין. ולדימיר פוטין, שרק חמישה חודשים קודם לכן מונה לראש ממשלה, תפס את מקומו. כהונתו של ילצין התאפיינה בהפכפכנות, כשהנשיא האלכוהוליסט שבריאותו רופפת מואשם בשחיתות, ומעורר התנגדות הולכת וגוברת מבית ומחוץ. בחצי השנה לפני מינויו של פוטין, החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה, וכולם, כולל פוטין עצמו, היו בטוחים שגורלו יהיה כגורלם. אבל ילצין סבר אחרת, וסימן את פוטין כיורשו. פוטין זכה לפופולריות כראש ממשלה בשל טיפולו התוקפני במרד הצ'צ'ני, ושמו לא נקשר בכשלונות ובשערוריות של הקרמלין, ובכל זאת הרוסים, כמו שאר העולם, לא ידעו מה הוא מייצג ולמה לצפות ממנו.

העתונאי סטיבן לי מאיירס חקר את חייו של פוטין ואת הקריירה הפוליטית שלו, וניסה להתחקות על טיבו ועל מניעיו. הספר מתלווה אל פוטין החל מילדותו בלנינגרד, שם הסתפקה משפחתו בחדר יחיד בדירה אותה חלקה עם משפחות אחרות, דרך עבודתו בשירות הקג"ב, פעילותו כיועץ לראש עירית לנינגרד, וכלה בשתי תקופות הכהונה שלו כנשיא. מאפיין מובהק של הספר כולו הוא אי הודאות באשר לעובדות שמאחורי הקלעים. במהלך מרבית שנותיו של פוטין הוא החזיק בעמדות כוח שהיו עשויות להעשיר אותו, אך חי בצניעות יחסית. האם, בניגוד לסובבים אותו, נמנע משוחד ומשחיתות, או שצבר מליונים בסתר? אחדים ממתנגדיו הפוליטיים מצאו את מותם בדרכים בלתי טבעיות, אך שום עדות ישירה אינה קושרת אותו אל הרציחות. האם הורה עליהן, או שרק יצר את האקלים שבו רציחות פוליטיות הן דבר שבשגרה? מה בדיוק היה תפקידו בקג"ב? יותר מפעם אחת נוקט הכותב לשון "היו מי שהניחו", שכן רב הנסתר, כך נראה, על הגלוי.

למרות הערפול המכוון, נראה לי שניתן להצביע על שלוש תקופות מובחנות בחייו הפוליטיים של פוטין. התקופה הראשונה היא בין השנים 1975 ו-1999. לאחר סיום לימודיו הגשים פוטין חלום ילדות, והצטרף לקג"ב. הוא לא הפך למרגל במסווה, כפי שחלם, ומרבית תפקידיו, כך עולה מן הספר, היו זוטרים למדי. באוגוסט 1991 פרש מן הארגון, ומונה ליועץ לאנטולי סובצ'ק, ראש עירית לנינגרד, ששינתה מאוחר יותר את שמה לסנקט פטרבורג. בעיריה החזיק בתפקידי מפתח, אך הפגין נאמנות מופלגת לראש העיר, בדומה לנאמנות שהפגין כלפי הקג"ב. נאמנותו לסובצ'ק – הוא הבריח אותו מן המדינה כדי למנוע את העמדתו לדין בשל שחיתות – זכתה להערצתו של ילצין, שאמנם גינה את עצם המעשה אך התפעל ממניעיו. ככל שניתן להתרשם, בתקופה זו לא היו לפוטין שאיפות להפוך למנהיג בעצמו.

התקופה השניה היא זו שבין השנים 2000 ו-2008, תקופת נשיאותו הראשונה. למרות הפופולריות שזכה לה כראש ממשלה, ולמרות שזכה במרץ 2000 בבחירות לנשיאות, הוא סבר שהמשטר המתאים לרוסיה הוא של "דמוקרטיה מנוהלת", כשהוא עצמו מנהל-על. עוד בתקופה הראשונה אחרי התפרקות ברית המועצות הציג עצמו כדמוקרט מושבע, אבל אמר כי "אני מאמין שפנִיָה לטוטליטריות לפרק זמן נתון אפשרית במדינה שלנו. את הסכנה אין לחפש במוסדות אכיפת החוק של המדינה, בשירותי הבטחון, במשטרה ואפילו בצבא. הסכנה טמונה במנטליות, במנטליות של עמנו, במנטליות שלנו. לכולנו – ואני מודה שגם לי מדי פעם בפעם – נדמה שאכיפת הסדר ביד ברזל תסייע לכולנו לחיות חיים טובים יותר, נוחים יותר ובטוחים יותר". בחירתו של מאיירס במוטו ברוח זו מתוך "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, מצביעה על קו יסוד זה בתפיסתו של פוטין. הנשיא אמנם הקדיש תשומת לב מרובה לתדמיתו (עד כי משטרו כונה "וידאוקרטיה"), דיכא את התקשורת ואת מתנגדיו, וזייף את התוצאות במערכות הבחירות הבאות לנשיאות ולדוּמה, אבל לתמיכה בו היו גם מניעים בלתי כפויים. המשק צמח בשיעור ממוצע של שבעה אחוזים בשנה, חובות החוץ נפרעו, יתרות המטבע גדלו, וההוצאות רוסנו. חולשות מבניות של הכלכלה והתפוררות הבסיס התעשייתי הוסתרו תחת הצמיחה, ורק משברים עולמיים חשפו אותן. האוליגרכים, ששגשגו על חורבות המשטר הסובייטי, וצברו עושר אגדי והשפעה בלתי מוגבלת, גילו שפוטין אינו מונח בכיסם (כפי שתואר במפורט בספר "היו זמנים ברוסיה"), והנשיא אפשר להם להחזיק ברכושם כל עוד נמנעו מלנסות למשוך בחוטי הקרמלין. פוטין הצליח להקסים דמויות מפתח במערב, ויצר רושם של מנהיג פרגמטי, אך במחצית השניה של תקופה זו החלו להשמע קולות אחרים, והוא הפך בהדרגה ובכוח למנהיג יחיד, ששלטונו נשען על אלימות ועל הפחדה.

התקופה השלישית מתחילה ב-2008 ונמשכת עד היום. רבים סברו שפוטין ישנה את החוק, כך שיאפשר לו להבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיא, אבל הוא העדיף לשמור על מראית עין של הליכים תקינים. בדומה לילצין, שבחר בו ליורש, בחר הוא עצמו בדמיטרי מדבדב כיורשו. בשונה מילצין, שפרש לביתו, פוטין מונה על ידי מדבדב לראש ממשלה, ובפועל נותר האיש החזק במדינה. ארבע שנים אחר-כך החליפו השניים תפקידים. פוטין של תקופה זו הוא אדם שונה, ונדמה כי אינו מבחין בין האישי למדיני. מאיירס כותב כי "האכזבה הכלל-עולמית הגורפת והבוטה שקיבלה את פניו בשובו לכס הנשיאות, הגינויים לדיכוי האלים של ההפגנות, המחאות על הליכי המשפט של "פוסי ריוט" וכיכר בולוטנאיה – כל אלה הקשיחו את עמדתו והכרתו של פוטין כי המערב עוין אותו ואת האינטרסים שלו, וממילא עוין את רוסיה כולה". הסופר ולדימיר סורוקין איבחן אחרי סיפוח חצי האי קרים כי "כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה". שנים של דיכוי הכחידו כל התנגדות של ממש, ולדעתו של מאיירס אין כיום אדם שיכול או רוצה לקבל על עצמו לחולל שינוי, ואת מערכות הבחירות במדינה הוא מדמה לכפרי פטיומקין. חוג מכריו הקרוב של פוטין התעשר וקיבל לידיו את הפיקוח על ענפי הכלכלה, ממשאבי הטבע עד לאמצעי התקשורת, ומעמד אוליגרכים חדש צמח מן הפריפריה האפלה של הכלכלה ומעברו של פוטין. דוגמא בולטת להתנהלות השערוריתית של המדינה אפשר למצוא בעבודות להכשרת סוצ'י לקראת משחקי החורף ב-2014: חוזים חולקו בלי מכרזים ובלי פיקוח ציבורי, חוקים, כמו אלה שנועדו לשמירה על ערכי טבע, נרמסו, כשלים התגלו שוב ושוב בעבודות הבניה, פועלים נהרגו במספרים גדולים. אבל פוטין עצמו זכה לשיא הפופולריות שלו בשל הצלחתו להביא את המשחקים לרוסיה. מאיירס, שפתח את הספר בציטוט מספרו של דוסטויבסקי, מסיים אותו בנימה פסימית הנסמכת על "נפשות מתות" של גוגל: גורלה של רוסיה שזור עתה בגורלו, והיא דוהרת קדימה, כמו הטרויקה ב"נפשות מתות" של גוגול, אל גורל לא ידוע. אפשר שפוטין עצמו אינו יודע לאן היא דוהרת – רק קדימה, בפזיזות, בלי חרטה ובלי רתע. בראיון אתו תיאר את רוסיה לא כדיקטטורה, שכן החברה פתוחה יחסית, והאופוזיציה יכולה לומר את דברה (למרות שלא מיוחס לו כל ערך), אלא כמאפיה המנוהלת על ידי בוס ונאמניו.

"הצאר החדש" הוא ספר מרתק על דמות מפתח בעולם של היום, כתוב באופן מעניין למרות גודש הפרטים, ומתורגם במקצועיות על ידי כרמית גיא. הספר שופע מידע מעניין (כאן נגעתי רק בקצה קצהו), ופה ושם מתבקש, למרות שלא לכך התכוון הסופר, להרהר בהשתקפויות כמה מן הארועים בו במקומותינו.

מומלץ בהחלט.

The New Tsar – Steven Lee Myers

עם עובד

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

"ומי גר במגדל" הוא קובץ המכיל ארבע נובלות.

הציר הסיפורי של הנובלה הראשונה, "הושיעה את עמך", הוא טיול שנתי של תלמידי בית ספר דתי, טיול שמתחיל בים המלח, עובר בעין-גדי ומסתיים במצדה. איתן דרור-פריאר, כך למדתי מחיפוש ברשת, הוא בוגר החינוך הדתי, והיכרותו העמוקה עם העולם שהוא מתאר באה לידי ביטוי בניואנסים הקטנים, שמהם מורכבת התנהגותן של הדמויות בסיפור. "הושיעה את עמך", לדוגמא, היא הדרך בה המורה נפתלי מונה את התלמידים, שכן ספירה פשוטה אינה מקובלת. הנובלה מצטיינת בכתיבה מרשימה ומדויקת, ובנקל יכול כל אחד למצוא בה מקבילות לזכרונותיו שלו: מלכת הכיתה זוכה לחיבתה הגלויה של המורה, הילדה העניה נחשדת במכת כינים ומנודה, מבוגרים סוטים אורבים לילדות חלשות. וגם ביקורת נוקבת שזורה בין השורות, כשנפשם של הילדים נדחקת לקרן זוית חשוכה, הקפדה על כללים נוקשים אינה מאפשרת קשר אנושי של ממש בין מורים ותלמידים, והילדים עצמם אינם יכולים להושיע את החלשים שביניהם.

"ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" מתרחש במקביל בשלושה זמנים. בזמן הראשון, ג'ולי, שברחה ארצה מאימת הנאצים, ובאמתחתה רק מעיל פרווה ומספר מכתבים ותמונות, חיה בתל-אביב, בקשר זוגי מרגש ונוגע ללב, עם בעלה ארתור. משפחתה כולה נמחתה מעל פני האדמה, ורק אסתרה, דודתה של אמה, שרדה בארגנטינה, לשם היגרה עם בעלה לפני המלחמה. בזמן השני, סיפורה של אסתרה הוא סיפורו של "צבי מגדל", ארגון הסרסורים שפיתה הורים יהודים עניים לחתן את בנותיהם עם זרים אמידים, תוך הבטחה להעניק לבנות חיים טובים מעבר לים. ובזמן השלישי, ג'ולי, לאחר שהתאלמנה, נוסעת לארגנטינה לחפש את קברה של אסתרה. איתן דרור-פריאר מתמרן יפה בין שלושת הזמנים, ומתאר את חייהן של שתי הנשים באמצעות אפיזודות מזוקקות. צובטת את הלב דבקותה של ג'ולי בכל פרט משתי התמונות היחידות ששלחה אסתרה אחרי שעזבה את בית הוריה, כאילו אם תצליח להבין כל כתם וכל צללית תצליח להעניק לדודה חיים חדשים. לא יכולתי שלא להזכר בתמונה מתוך "תחרה הונגרית", שבה השורדים היחידים מתאמצים לוודא, עשרות שנים אחרי השואה, מתי בדיוק נולדו ומתי בדיוק התחתנו כל אחד מן הנרצחים, כאילו מבקשים לקבע את קיומם.

הנובלה השלישית נושאת את שם הספר, "ומי גר במגדל", והיא מתרחשת בבנין משותף. גם הנובלה הזו מתרוצצת בין הזמנים, תינוקות נולדים, ילדים יוצאים להרפתקאות, זוגות נוצרים ונפרדים, הבנין רוחש בגידות ואהבות. הפעם יש לסיפור מספר יחיד, ניר שגדל בבנין, והוא מתאר, מתוך געגוע למרות קשיי החיים, את הדינמיקה בין השכנים, ואת השתלשלות חיי הילדים שבגרו והמבוגרים שהזדקנו. כמו הנובלות הקודמות, גם זו מצטיינת בכשרון ללכוד את הפרטים החשובים, שבכוחם להעמיד תמונות מדויקות של ארועים ושל רגשות, אבל לטעמי היא מעט עמוסה מדי.

ב"ילד משלָך" אנו פוגשים את המורה נפתלי, זה שמלמל "הושיעה את עמך" בנובלה הראשונה כדי לוודא שכל הילדים נוכחים. כאן הוא כבר גבר במיטב שנותיו, נשוי לרחל. שניהם כמהים לילדים, ניסו להעזר ברפואה, ניסו להשתטח על קברי צדיקים, אך לשווא. הסופר מתאר באמפתיה את תסכוליה ואת כמיהותיה של רחל, כאילו הוא מצוי בתוך עורה, ועל רקע זה הפתרון הבלתי שגרתי שמציע נפתלי משכנע ומתקבל על הדעת.

איתן דרור-פריאר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרו הקודם "אצבעות על הגבעה". למען האמת, לא שמעתי על הסופר עד שקראתי את ספרו השני, תגלית משמחת מבחינתי. הסיפורים, הנכנסים אל הלב, כתובים בקול יחודי, בכשרון לבחור את הפרטים המעבירים תמונה ומשמעות, וביכולת לתאר עומק רגשי סוער בעדינות רכה. ספר מומלץ בהחלט.

עם עובד

2019

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זהו סיפורו של נורי, או בשמו המלא פואד אליאס נאסח חלסצ'י, נער יליד עיראק שעלה לארץ עם משפחתו בראשית שנות החמישים. זהו סיפורה של העליה ההמונית לישראל בשנים הראשונות לקיומה, עליה של פליטים ניצולי שואה ושל מגורשי ארצות האיסלם, שנהרו לארץ והכפילו את אוכלוסיתה בתוך שנה וחצי. וזהו סיפורו של אלי עמיר, שהביוגרפיה הפרטית שלו משקפת את קשיי ההגירה וההיטמעות, וגם את ההתגברות עליהם.

משפחתו של נורי נשלחה מן המעברה אל כפר אוריאל, מקום ששמו אינו מעיד על אופיו. כפר אוריאל, הסמוך לגדרה, הוקם עבור עולים עיוורים, ואיכלסו אותו יוצאי תימן, עיראק ובולגריה. הגברים העיוורים הועסקו במפעל מקומי, ונשותיהם קיבלו חלקת קרקע בסמוך לצריפי העץ שבהם התגוררו. אביו של נורי, שלא היה עיוור, הועסק במפעל כמנהל עבודה, והמשפחה בת תשע הנפשות הצטופפה בצריף וטיפחה חלקת ירקות. את נורי הבכור שלחו להתחנך בקיבוץ. הספר נפתח כשהאב לוחץ על הבן לשוב הביתה. נורי, שהקיבוץ חביב עליו, נקרע בין חובתו למשפחתו ובין תשוקתו להשתלב בחברה החדשה. כשנכנע לחובה, לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. בלחצו של אביו עזב שוב את הבית ועבר לירושלים. הפכפכותו של האב לא נבעה מגחמנות: מיוסר בשל חוסר יכולתו למצוא את מקומו בארץ החדשה, ובשל דכאונותיה של אשתו שהתגעגעה אל מולדתה, ביקש לאפשר לבנו לימודים גבוהים שיבטיחו את עתידו, וקיווה שהבן יהיה החלוץ שימשוך בעקבותיו את המשפחה מן הכפר הנידח אל העיר הגדולה.

"נער האופניים" מתאר את שנותיו הראשונות של נורי בן העשרה בירושלים, שם עבד בשעות היום כמחלק עיתונים וכשליח במשרד ראש הממשלה, ובערב למד בתיכון לבגרות. עבודתו חשפה אותו אל פניה השונים של החברה הישראלית ואל הנושאים המטרידים אותה. באחד המקומות בהם חילק עיתונים פגש את מיכל, צברית בת למשפחה מבוססת, וחווה ביתר שאת את המפגש הבין תרבותי שאפיין את התקופה.

נורי הוא נער עירני, מתלבט, קשוב לסביבה. הנושא שמעסיק אותו במיוחד הוא זהותו כישראלי. אלי עמיר "הואשם" לא אחת ש"השתכנז", אבל לא נרתע מלהביע את דעותיו, וגם כאן, כנער, הוא בוחר בדרכו שלו, להיות בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו. חובה עליו לחצות את הקו, חשב, לסגל לעצמו את התרבות שלהם ואת ערכיה, אבל יעשה זאת לאט ובמתינות, ולא יסתפק במעטפת. ואין זה אומר שישרוף גשרים, בשום פנים לא יפנה עורף לחברה שבא ממנה, וודאי שלא להוריו ומשפחתו, אפילו אם הפער ביניהם מועד להתרחב. כשהוא בוחן את סביבתו ותוהה מיהו הצבר האמיתי, הוא מגיע למסקנה שאולי לא צריך להידמות לאיש ולא לחקות איש, אלא להיות הוא עצמו, יהודי-ערבי בלשונם וישראלי בעיני עצמו. מול הקיטוב מזרח-מערב הוא מבקש לבור לו את שבילו שלו. הוא מבין את הדבקות ביידיש כפי שהוא מבין את הדבקות בערבית-היהודית. הוא מתאמץ לחבב על עצמו את המוזיקה הקלאסית, כי הן לא יתכן שאוזניו ייחסמו בפני יצירות קלאסיות שהאזינו להן דורות על דורות. מה היה אומר אילו פסל מישהו את המוזיקה של עזיז אחרי האזנה אחת?

עמיר שב וחוזר אל רגשות הקיפוח של יוצאי עיראק. יחסם של הישראלים הותיקים אל העולים לא הצטיין בחיבה יתרה, וההתמרמרות גאתה. אביו של נורי אומר על מוסדות המדינה, "אותנו הם בכלל לא רואים, אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית". נורי עצמו סבור שבדומה למשה, שגזר על עמו ארבעים שנות מדבר, כך גם בן-גוריון גזר על העולים מעברות נידחות. ויחד עם זאת הוא אינו נמנע מלבקר את המבקרים. כשאמו מתגעגעת אל חייה הטובים בבגדאד, נורי המפוכח זוכר גם את הצדדים הרעים של חייהם בעבר: נשכח ממנה אז שהמוסלמים השתגעו, נשכחו כל הרדיפות, הרי קשרי השכנות הטובה התרופפו וניתקו, וגשרי החיים המשותפים קרסו לקרקעית הנהר. נמחו מזכרונה אותיות האש שזעקו מעל לגגות כי אין עוד מקום ליהודים שם. הוא חס על אביו, שחייו נבללו עם העליה לארץ, אבל תוהה כיצד ניצולי שואה שעברו גיהינום מצליחים להחלץ מעברם ולמצוא את מקומם, והוריו אינם מצליחים ליזום שינוי במצבם.

נורי נחשף שוב ושוב אל הקיטוב בחברה, אל הפילוג בין אמונות ודעות שונות, ואל הלהט שבו אחזו הכל בדיעותיהם. בכל מקום שפנה אליו מצא חבורה אחידה ולה מנהיג, נביא, רב, איש רוח, הוגה דעות, אורקל, נואם בחסד, ואוזני כולם כרויות לדברו. הוא שוכר דירה אצל רוויזיוניסט, חסידו של ז'בוטינסקי, נסחף עם שכרונו של ההמון בעת נאום חוצות של בגין. עובדי משרד ראש הממשלה מנצלים כל הזדמנות כדי לשאת באוזניו את האני מאמין שלהם בנושאי חברה ופוליטיקה, בזכות תנועת הפועלים ונגד הקומוניזם. עורך שנתון הממשלה, איש הישוב הישן, שמתנגד להשתלטותם של האשכנזים על מוסדות השלטון, מעביר באוזניו ביקורת על התנהלות הממשלה. בין השאר הוא אומר על חזון כור ההיתוך: "אצה להם הדרך, רוצים הכל מהר, מיזוג גלויות, כור היתוך, ולא מבינים באיוולתם שלא מבשלים צ'ולנט על פרימוס אלא על פתיליה […] כואב לי שכל כך מהר זנחו את התוכן ועברו לסמלים חיצוניים […] לא הלבוש ישווה בין עניים לעשירים, עירוניים וחברי קיבוץ, עולים וותיקים, רק ההשכלה תגשר על הפערים".

אלי עמיר מתאר את השנים הראשונות למדינה מנקודת מבטו היחודית, ומציג שורה של דמויות כובשות לב. הראשונה שבהן היא, כמובן, דמותו של הנער נורי, אך לא נפקד מקומן של דמויות מרתקות נוספות. הוריו של נורי הם כאלה: אנשים שנקרעו בין עולמות, והתקשו, בשל חולשה שהנסיבות גרמוה, למצוא את מקומם בעולם שבו הם רק מספרים בהמון. עזיז, המוסיקאי העיוור, הוא דמות מקסימה, אדם שהיה מצליח ומפורסם בעיראק, ושמר על חדוות חיים ועל רוח איתנה גם לנוכח ירידתו בארצו החדשה שדחתה את אמנותו. קלינסקי ושטארק, פקידים במשרד ראש הממשלה, שחיים בסימביוזה למרות שהינם חלוקים בכל, גם הם מפניה המגוונים של חברה בהתהוות, ועוד רבים וטובים.

"נער האופניים" כתוב בכשרון רב ובחיות רבה, ונושאיו מרתקים. יחד עם זאת, לטעמי, הוא לוקה בחזרות רבות, ועריכה מקצרת ומהדקת היתה עושה אותו משובח אף יותר. בהתעלם מן ההסתיגות הזו, נהניתי מאוד לקרוא אותו, ומצאתי בו סיפור אישי מרגש וסיפור היסטורי מרתק.

עם עובד

2019

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

שלוש הסופרות הדרומיות שבשם הספר הן קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור, שיצירותיהן מעוגנות עמוק בדרום ארצות-הברית. כל אחת מהן מיוצגת באמצעות יצירה אחת, ושלושתן נהדרות.

היצירה הראשונה, "יין צהרים", היא פרי עטה של קת'רין אן פורטר. אל חווה מוזנחת, המבוססת על משק חלב, מגיע גבר שתקן, שבדי במוצאו, למעשה השבדי היחיד שהזדמן למר תומפסון, בעל החווה, לפגוש. בתוך זמן קצר מכניס השבדי, מר הלטון, סדרים חדשים בחווה, ומסייע לשגשוגה. במשך תשע שנות עבודתו במקום בני הזוג תומפסון אינם לומדים דבר אודותיו, מלבד מה שלמדו בימים הראשונים – שמו, המקום בו עבד לפני שהגיע אליהם, ותשוקתו למפוחיות פה. כעבור תשע שנים נחשף סוד מעברו, והחיים לא ישובו להיות כשהיו. משהו בסיפור מזכיר את "גבר זר בא למשק", שנכתב באותה שנה הרחק משם, אם כי שני הסיפורים מתפתחים בכיוונים שונים. השתקנות, ההתמסרות לעבודת המשק, הסימביוזה עם הטבע, הבידוד, היכולת להניח לאנשים לשמור על סודותיהם ולהעריך אותם על פי שקידתם – כל אלה מצויים בשני הסיפורים. קת'רין אן פורטר מתארת בנאמנות את חיי החווה, וממחישה היטב את הלכי הרוח בעקבות הטלטלה.

את היצירה השניה, "הבלדה על הקפה העצוב", כתבה קרסון מק'קלרס. אשה צעירה בשם אמיליה, חסונה וקשת-עורף, מנהלת את עסקיה בקשיחות וללא רגשות אישיים. נישואיה לגבר תושב העיירה נמשכו עשרה ימים בלבד, ולאחריהם הסתלק האיש בעל כורחו. גבר גיבן מופיע יום אחד על סף דלתה, טוען שהוא בן דוד רחוק, ובהשראתו היא פותחת בית קפה. כשבעלה ישוב אל העיירה, מערך הכוחות בתוך המשולש יעבור תהפוכות, ויסתיים באופן עגום, כפי שאנו מתבשרים כבר בתחילתו של הסיפור. קרסון מק'קלרס כתבה סיפור מרשים מאוד, שופע תובנות מרתקות, כצפוי ממי שכתבה את "צייד בודד הוא הלב" המצוין. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מספר גדול יחסית של ציטוטים ראויים, הנה שניים מהם:

* ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כאיש אחד, לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו, אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל. בשעה שכזו שום יחיד לא יהסס. ורק הגורל יקבע אם המעשה המשותף יביא לביזה, לאלימות ולפשע.

* האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה.

פלנרי או'קונור כתבה את היצירה השלישית, "האלימים יישאוה", הארוכה מכולן. טַרווֹטֶר בן הארבע-עשרה גדל מינקות עם דוד-רבא בבית מבודד. הזקן, פנאט דתי מטורף, נביא בעיני עצמו, הטיף לילד כל שנותיו, וייעד לו גורל דומה לשלו. כשנפטר, טרווטר, למרות שהתנגד לתורתו והתווכח איתה בינו לבין עצמו, הוא כבר שטוף מוח, לא מסוגל לחיים תקינים, רדוף על ידי העול שציווה לו הזקן המת. דודו של הילד נחטף בילדותו על ידי אותו איש, ולמרות שהיה תחת השפעתו ימים בודדים בלבד, התורה שהונחלה לו חלחלה אל תוכו, והוא נאבק להשתחרר ממנה: הוא ידע שהוא קורץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי היטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו צר מאוד שבין הטירוף והריק, וכשתגיע השעה והאיזון הזה יאבד לו, התכוון בכל לבו למעוד לעבר הריק, וליפול לצד שבו בחר. כעת מגיע הילד אל הדוד, וזה האחרון מנסה לחלץ אותו מיסוריו. "האלימים יישאוה" הוא סיפור רב עוצמה, נע בין אכזריות לרחמים ושובר לב.

שלוש היצירות הטובות האלה זכו לתרגום מעולה של משה רון, שתרגם את שני הראשונים, ושל דבורה שטיינהרט, שתרגמה את האחרון.

ספר מומלץ מאוד.

Noon Wine – Katherine Anne Porter (1937; 1939)

The Ballad of the Sad Café – Carson McCullers (1943; 1951)

The Violent Bear It Away – Flannery O’Connor (1960)

עם עובד

2018 (1937 – 1960)

תרגום מאנגלית: משה רון, דבורה שטיינהרט

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

חבורת נערים בריטים מוצאת עצמה נטושה על אי בלב האוקינוס. בתקופה בה סיפורי איים בודדים הציגו גיבורים צעירים הבונים חברה אוטופית, ויליאם גולדינג ביקש לתאר כיצד היו הנערים מתנהלים באמת (בקטע שבקישור הוא מציג בקולו את ספרו ואת המניעים לכתיבתו). אליבא דגולדינג, כללי התרבות והציביליזציה דינם להתפוגג באין משגיח, וליצר לב האדם הרע מנעוריו תנתן ההזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא ומכוער.

את קול ההגיון והתבונה מייצג חזרזיר, נער שמן וקצר-רואי, סובל מקצרת, קורבן "טבעי" בשל חולשתו הגופנית ובשל צדקנותו. אין בכוחו להשפיע במישרין על הילדים האחרים, ותחילה הוא מבודד לגמרי. כשהמצב מתחיל להתדרדר, ראלף, הנער שנבחר תחילה כמנהיג, מאבד שליטה, והוא חובר אל חזרזיר בנסיון נואש לאחד את החבורה כולה לפחות סביב המשימה ההכרחית של שמירה על מדורת תמיד, שתכליתה למשוך את תשומת לבן של אניות חולפות. יריבו של ראלף הוא ג'ק, שהיה באנגליה מנהיגה של מקהלה, וכעת הוא מושך את נעריו אל חיי פרא. למעט בודדים, במהרה מצטרפים אל ג'ק כל הנערים באי, מהופנטים אל הכריזמה שלו, אל הכוח שבציד, אל החברותא, ואל חדוות פריקת כללי המוסר.

העולם, העולם הנהיר, המתוקן, היה נשמט והולך מהם. גולדינג מתאר גלישה הדרגתית, אך בלתי נמנעת, מן הרוע הקליל, מן הנזק שנגרם בטעות, אל השיכרון שבכוח ואל הרשע שהופך לנורמה. הדמות המייצגת זאת היא לאו דווקא זו של אחד המנהיגים, ראלף וג'ק, אלא של רוג'ר, אחד מנערי המקהלה. בימים הראשונים לשהותם על האי, רוג'ר דורך במזיד על ארמונות חול שבנו הזאטוטים שבחבורה, וזורה חול אל עיני אחד מהם. כשמעשים אלה עוברים בשלום, הוא מיידה אבנים לעברו של זאטוט אחר, אך נזהר לא לפגוע בו. לקראת סיומו של הספר ידרדר רוג'ר סלע מתוך כוונה לפגוע באחד הנערים, ויהרוג אותו. שלושה נערים ימותו במהלך השהיה באי: על מקרה המוות הראשון שארע בשל טעות איש לא ידבר, כאילו התעלמות ממנו פירושה שלא קרה כלל. במקרה השני יאשימו את הקורבן. המקרה השלישי כבר יתקבל בשוויון נפש יחסי, ואחריו ייצאו צבועי פנים – "היטב היה נהיר להם טיבה של חירות-פראים זו, שמביא עמו הצבע המחפה" – לציד אדם במטרה מפורשת להרגו. בעוד מרבית הנערים פוחדים מן המפלצת שבראש ההר, חזרזיר מאתר במדויק את האיום העיקרי: "ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד… אלא אם… אלא אם נתחיל לפחד מבני-אדם".

מכמירת לב היא תשוקתו של חזרזיר לנוכחותם של מבוגרים, שמייצגים בעיניו – בטעות – את הסדר הטוב, ואת הכללים המסדירים חיי תרבות תקינים. אפשר להרחיק אל פרשת בטאוויה מן המאה השבע-עשרה, שמדגימה את חורבנה של חבורת מבוגרים שנקלעו לאי מבודד. ואפשר להזכר בהיסטוריה קרובה יותר לזמן כתיבת הספר –  חורבנה של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית, שאמנם לא ארע בבידוד, אך קוים מקבילים רבים מקשרים בינו ובין הספר: המנהיג הכריזמטי, המיעוט האופורטוניסטי המנצל את הכוח שבידיו כדי להשליט טרור, הרוב הדומם שנהנה להיות חלק מן העדר ומתעלם מן הצדדים האפלים של מנהיגיו, קול הצדק המושתק, החריגים המורחקים באלימות.

הטבע משתלב בשלמות בהלכי הרוח של הנערים, וגולדינג מרבה בתיאורים מפורטים. בדפים הראשונים, כשהשהות באי מצטיירת כהרפתקה, הסלעים ורודים, המטפסים שופעים, הפרפרים מפרפרים בשלל צבעים, השמש זוהרת. בהמשך הופכים התיאורים לקודרים יותר, הצמחיה סבוכה, השמים זועמים, החשכה מאיימת, והאי הופך לאוסף של מלכודות.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר. בקריאה הנוכחית שמתי לב, אולי בפעם הראשונה, שנסיבות הגעתם של הנערים לאי נותרו מעורפלות. אחד מהם מזכיר באמרת אגב שהוצנחו אל האי, אבל אין כל זכר למצנחים. אולי המטוס נפל, אבל אין כל זכר למטוס. למען האמת, אין לכך חשיבות מבחינת נושאי הספר, ואולי משום כך הענין אינו מטופל. כמו כן למדתי שמשקפיו של חזרזיר לא יכלו לשמש להדלקת אש, מה שנוטל את הטעם מכמה מן המהלכים המניעים את הסיפור. גם זה ענין טכני, שלולא איכותו של הספר היה בו טעם לפגם. מכל מקום, בכל קריאה הוא נראה לי קודר יותר ורלוונטי יותר, לגמרי לא סיפור הרפתקה תלוש, שכוחו מוגבל למקום ולזמן המתוארים בו, ויש בו משום תמרור אזהרה באשר למהירות בה עלולה חברה תרבותית לגלוש לאנרכיה רצחנית.

הנוסח שברשותי הוא תרגומה של אסתר כספי, תרגום מיושן וכבד מעט, שרק מטעמי חיבה לשפה מהודרת ומטעמי נוסטלגיה אני נצמדת אליו. הספר תורגם מחדש על ידי אמיר צורקמן ב-2011.

מומלץ מאוד.

Lord of the Flies – William Golding

עם עובד

1965 (1954)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי