תגית: עם עובד

זהו סיפורו של גונר הוטונן, גבר צעיר שצץ יום אחד יש מאין בכפר פיני בצפון הרחוק. עברו לוט בערפל – הוא מספר שביתו בדרום עלה באש, ואשתו נספתה בשריפה, אבל במרשם התושבים הוא רשום כרווק. גונר רוכש את טחנת הקמח ואת המנסרה הצמודה לה, שתיהן עמדו שוממות בשנים האחרונות, משפץ אותן, ומתחיל להתפרנס. גונר הוא גבר חרוץ, מבקש לחיות בפשטות מבלי להפריע ולהיות מופרע. חייו היו מתנהלים על מי מנוחות לולא חריגותו: הוא סובל ממאניה-דפרסיה ומכישורים חברתיים לקויים. בתקופות שפל הוא שוקע בדכאונות, ובימים של התרוממות רוח הוא סוער, מלא מרץ, מחקה חיות ובני אדם לצהלת תושבי הכפר. לעתים תוקף אותו דחף ליילל, ולילות שלמים נודדת שנתם של התושבים כשייללותיו, אליהן מצטרפים כלבי הכפר, קורעות את הדממה. כשעולה במוחו רעיון השכם בבוקר, הוא מסוגל ללכת להעיר אחרים ולשתף אותם, וכשנגרם לו עוול הוא מגיב בתוקפנות.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. הטיפול במחלות הנפש אינו מפותח, ובכפר הקטן, שתושביו מכירים משנים ומעורים אלה בחיי אלה, חריגות היא לא אופציה. בעלי השררה, שגונר מערער את שלוותם, מבקשים להקיא אותו מקרבם, מבלי שבעצם יטרחו להכיר אותו, והתושבים כעדר תומכים בהם. הרופא המקומי – בור ואנוכי – מביא לכליאתו בבית חולים לחולי נפש, שם הוא "מטופל" בידי רופא שהשכלתו ניזונה מעתונים פופולרים.

לא אוסיף פרטים על העלילה למניעת ספוילרים.

למרות הנושא העצוב, הספר מצטיין בהומור, בשנינות ובציניות דקה. הלב יוצא אל גונר, שהוא לפעמים תמים כילד, ולא ממש מבין למה רודפים אותו. לצדו מתוארות דמויות חיוביות ושליליות, כולן מאופינות בשלמות, משורטטות בעדינות ומלאות חיים מבלי להרבות בתיאורים מפורטים. העלילה מתרחשת על רקע נופי הבראשית של הצפון, ולסביבה – הכפרית והעירונית – חלק בלתי נפרד מן העלילה.

בשורה התחתונה: ספר חביב ביותר ומומלץ בהחלט.

Ulvova Myllari – Arto  Paasilinna

עם עובד

2015

תרגום מפינית: רמי סערי

האיור (המקסים) על העטיפה: גלעד סליקטר

דוד המלך המתואר בתנ"ך הוא דמות מורכבת – משורר מוערך, לוחם מיומן, מנהיג גדול, אכזר לאויביו וגם לקרוביו, רך לבב לבניו, בחיר אלוהים, מאהב, רוצח, ועוד. לא ייפלא, אפוא, שהיווה השראה ליצירות ספרותיות שניסו להתמודד עם פניו השונים. "אלוהים יודע" מציג את דוד בערוב ימיו, כשהוא תשוש גופנית אך מוחו חד וצלול, והוא נזכר בכל מה שעבר עליו. ג'וזף הלר, מי שכתב את "מלכוד 22" הפרוע, נותן גם כאן דרור ליצירתיות חסרת המעצורים שלו: אין אצלו פרות קדושות, ואין מחיצות בין עבר לעתיד. כך יכול דוד להתחשבן עם מיכלאנג'לו, שפיסל אותו בלתי נימול, לכנות את אלוהים "קוף שנצמד לגבי, ואין בכוחי לנערו מעלי", לטעון ששיקספיר גנב ממנו, לשים בפיו של יואב בן צרויה תכניות לכבוש את רוסיה ואת אנגליה, להשוות את גודלה של ממלכתו לגודלן של מדינות בארצות הברית, לצטט מספר משלי שנכתב מאוחר יותר על ידי שלמה, וכיוצא בזה.

לצדו של דוד מתוארות דמויות רבות נוספות. נשיו – אביגיל החכמה, האשה שאהב יותר מכולן, מיכל היהירה שמיררה את חייו, בת-שבע שלא חדלה להלהיט את יצריו, ואחרי הולדת שלמה מיקדה את כל מאמציה בהפיכתו למלך, אבישג השונמית השמחה בחלקה להיות משרתת המלך. בניו – שלמה המתואר בספר כטיפש, שכוחו רק בחזרה על דברי החוכמה של אביו (או שמא זו אסטרטגיה להחניף לו ולא לאיים על אחיו), אבשלום הכריזמטי, הבן האהוב עליו, שעל מותו לא הצליח להתגבר, אדוניה שחתר תחתיו וסופו שנכנע לשלמה, אמנון הנהנתן שלא הבין מה חטא כשאנס את תמר. יועציו – יואב בן צרויה האמביציוזי וקר הלב, נתן הנביא, המייגע את המלך במשליו. ומעל כולם – אלוהים, הקפריזי, המעניש באכזריות לא פרופורציונלית על חטאים קטנים וגדולים.

אחרי מותו של תינוקם של דוד ובת-שבע, כעונש על מותו של אוריה החיתי, חדל דוד לדבר עם אלוהים, שיחסיו עמו – על פי תיאורו של דוד בספר – היו קרובים, עד כדי כך שאלוהים בדרך כלל אמר את מה שדוד רצה לשמוע, או שצייד אותו בעצה טובה. כשהוא מתחבט בשאלת המלך הבא – אדוניה הבכור או שלמה – הוא מדמיין כיצד היתה מתנהלת שיחתו עם אלוהים, אילו בחר לפנות אליו:

הסוגיה שאני מתחבט בה היא מן הסוגיות שהייתי נהנה ללבנה בשיחה עם אלוהים, אם אואיל אי-פעם לשוב ולבקש הנחיה  ממרומים, כי בדמיוני יכול אני לשמוע את אשר יחרוץ.

"האבטיח לאדוניה כי לו המלוכה?" הייתי שואל את אלוהים.

והוא היה אומר אלי, "הבטח לאדוניה."

"אך האין עלי להבטיח גם לשלמה שאתן לו להיות למלך?"

"למה לא?" היה אלוהים עונה, "אמור גם לשלמה כי תתן לו להיות מלך."

כאן הייתי מוצא עצמי שוקע לרגע בשרעפים ומגרד את ראשי במהורהר. "אבל אם אבטיח לאדוניה כי אתן לו להיות למלך ואבטיח לשלמה כי אתן לו להיות למלך, האם לא איאלץ להפר את הבטחתי לאחד מהם?"

"ובכן?" יאמר אדוני, "אז תפר את הבטחתך."

הסתדרנו יפה בדרך זו בימים עברו, הוא ואני.

אפשר לקרוא את הספר כמנפץ מיתוסים, אבל אפשר לקרוא אותו כהצגה של אספקטים אנושיים בסיפור התנ"כי, שהוא כשלעצמו מעורר לא מעט תהיות ולא מהסס לחשוף מאורעות לא מחמיאים שדוד-מלך-ישראל-חי-וקיים היה מעורב בהם. ואפשר להניח את הרצינות בצד, ולהשתעשע עד בלי די מן ההברקות של הלר ומשורות המחץ המפתיעות שלו. ראו, לדוגמא, את תגובותיה של בת-שבע בדיאלוג הבא, אחד מני רבים שבהם היא מנסה לשכנע את דוד להכריז על שלמה כיורשו:

"הוא טמבל, בת-שבע, הוא טמבל. הוא לא יחזיק מעמד אפילו רגע אחד."

"אני אשב לימינו ואיעץ לו."

….

"בעניני שלטון את חכמה גדולה כמוהו. אין לו מוח בקדקדו."

"מה זה משנה," היא שואלת, "כשמדובר בשלטון על ארץ?"

היא סדרה אותי, הצדק עימה, כמובן, אבל אני עומד על שלי. "הריעי לאדוניה," אני יועץ לה ומתרה בה, "ברכי אותו ועבדי אותו."

"אני מעדיפה לעבוד בספונג'ה."

"הוא ימלוך אחרי מותי."

"אם כן, כבר מוטב שתחיה!"

זה הצחיק אותי.

שלושה גורמים הופכים את "אלוהים יודע" ליצירה משובחת: חוסר המורא של ג'וזף הלר, הבקיאות שלו במקורות, והתרגום המעולה של מאיר ויזלטיר, שהמיר את האנגלית של הלר לשפה שהיא שילוב של תנ"כית ודיבורית, ללא מאמץ נראה לעין.

בשורה התחתונה: ספר מבריק, מומלץ ביותר.

ספר מצוין נוסף על מלכות דוד, "דוח המלך דוד" מאת שטפן היים

God Knows – Joseph Heller

עם עובד

1984

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

אני אוהבת את שפת הכתיבה של מאיר שלו. שלו שולט בשפה, מלהטט בה, תוך שהוא נשען על מגוון תרבותי יהודי וישראלי. הקריאה בספריו היא תענוג, ואם לשפוט לפי טבלאות המכירות, העובדה ה"אליטיסטית" הזו, ששפתו עשירה וניצבת הרבה מעל שפת הדיבור העניה השולטת במקומותינו, אינה מהווה מכשול עבור ציבור קוראים נרחב. אני קוראת את ספריו לאט, שלא ייגמרו.

אולם אליה וקוץ בה. אמנם השפה היא חגיגה, אבל התכנים, ובעיקר סיומי הספרים, מאכזבים. הרבה יופי המכסה על ריקנות. "שתים דובים" לוקה גם הוא בהיבט הסיפורי. לאורך כל הספר נבנית עלילה, נבנה מתח, אך כשמתקרבים לסיום בציפיה להתרה, לשיא, לאמירה שתצדיק את הסיפור, הספר נופח את נשמתו הסיפורית ומאבד משמעות. למעשה כל הפרטים היו ידועים בשלב די מוקדם, והסיום הוסיף בסך הכל אספקט אכזרי במיוחד למה שארע, ותו לא. מתבקשים איזשהם לקחים, איזושהי אמירה ביחס למשפחה המעוותת הזו בעקבות גילוי הגופה, משהו שרותה המספרת תתרום מעבר לעובדות. אבל שום דבר לא נאמר, והשתיקה במקרה הזה אינה רועמת, היא מאכזבת.

העלילה בקצרה: רותה תבורי מספרת למראיינת, שמתענינת בהיבטים המגדריים של ההתישבות בארץ, על קורות משפחתה, תוך שהיא מצנזרת את מה שלא נוח לה לספר. את התמונה משלימים סיפורים ושירים שכתבה לבנה נטע, אותו אבדה בהיותו בן שש, וכן קטעים שנכתבים על ידי מספר יודע כל. השלוב של השלושה עובד מצוין, ומאפשר לקורא לחשוף את מה שבאמת התרחש. גיבורי הספר הם רותה ואחיה דוביק, שאמם נטשה אותם, והם גדלו אצל סבם זאב וסבתם רות, ובעלה של רותה, איתן. זאב, המאצ'ו הקשוח, הוא בעצם הדמות המרכזית. אכזריותו, וגם רכותו לפרקים, מניעות את העלילה.

שם הספר לקוח ממלכים ב, ב, כ"ד: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". האובדן של שני הילדים מתכתב עם אובדנו של נטע ועם אובדנה של התינוקת, שני ארועים משמעותיים וחורצי גורלות במשפחת תבורי לדורותיה.

למות מהכשה של נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להידרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים?

למרות ההחמצה בסיום אני ממליצה על הספר, ולו רק בשל ההתענגות על שפתו.

 מאמר מאת חיותה דויטש על השפה ומקורותיה

עם-עובד

2013

רות ואוליבר – היא סופרת ממוצא יפני-אמריקאי, הוא אמן ומשמר טבע ממוצא גרמני – מתגוררים בישוב קטן באי בקנדה. תנאי החיים באי קשים, בעיקר בשל פגעי מזג האויר, אך הבידוד והריחוק מתאימים להם. יום אחד מוצאת רות על החוף חבילה עטופה היטב, ובה יומן ומכתבים כתובים באנגלית, ביפנית ובגרמנית. את היומן כתבה נאו יסוטאני, יפנית כבת שש-עשרה. השניים משערים שהחבילה נסחפה אל חופי קנדה בעקבות הצונאמי שהיכה ביפן ב-2011. עלילת הספר מתנהלת בו זמנית בקנדה וביפן של ימינו, וביפן של מלחמת העולם השניה.

סקירה לא תכיל את עושרו ומורכבותו של הספר. מגוון הנושאים בהם הוא נוגע מסחרר בהיקפו, וצריך לקרוא בריכוז, ולחזור אל הספר בקריאה שניה, כדי לזהות את הדרכים החכמות והמעודנות בהן רות אוזקי שוזרת סיפור אל סיפור, מגשרת בין זמנים ומקומות, ויורדת אל חקרן של הדמויות ואל הקשרים העדינים הקושרים ביניהן. כשדפדפתי כדי לבחור ציטוטים לסקירה, מצאתי את עצמי שוקעת שוב בין הדפים, מגלה רמזים שלא ראיתי קודם, או שראיתי ולא הבחנתי בקישור שלהם אל גילויים שנחשפו מאוחר יותר.

שתי גיבורות הספר הראשיות הן נאו ורות. למרות מרחק הגיל והמקום, יש לשתיהן קוים משותפים. רות היא בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, וככזו היא נעה בין שתי התרבויות. נאו נולדה ביפן להורים יפנים, אך את רוב שנות ילדותה ונערותה עשתה בארה"ב, כשאביה עבד בעמק הסיליקון. בארה"ב היא היתה "היפנית", וביפן היא היתה "התלמידה החוזרת יסוטאני", זרה ודחויה. בשל המרחק והפרשי השעות לא נותרו לה חברות אמריקאיות, וביפן לא הצליחה למצוא את מקומה. לדחיה החברתית נוספו בעיות בבית, עם אב שלא מתפקד בשל דכאון בעקבות פיטוריו, ואם שעסוקה בפרנסת המשפחה. ההצלה באה לה בדמות סבתא-רבתא, ג'יקו, "נזירה וסופרת ואשה חדשה בעידן טאישו" (אשה חדשה – מונח ששימש ביפן בתחילת המאה העשרים לציון נשים משכילות ומתקדמות אשר התנגדו למגבלות שהטילו עליהן תפקידי המגדר המסורתיים). בזכות ג'יקו היא מתוודעת אל סיפורו של דודו של אביה, האקירו, שהופך לגיבור בעיניה. אביה, שנקרא על שמו, מצטייר בעיניה חלש במיוחד בשל השוואה עם הדוד הנערץ.

הארוקי מס' 1 היה טייס קמיקזה, וזה די משונה, כי לפני שהוא היה מפציץ-מתאבד הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת טוקיו, ואבא שלי, הארוקי מס' 2, מאוד אוהב פילוסופיה ומנסה כל הזמן להתאבד, אז אפשר אולי להגיד שהתאבדות ופילוסופיה עוברות אצלנו בגנים, לפחות אצל ההארוקים… ג'יקו אמרה שהארוקי סבל מהתעללות בצבא כי הוא אהב שירה צרפתית, והנה עוד משהו שעובר בגנים: התעניינות בשירה צרפתית והצקות.

הציטוט שלמעלה מדגים את אחד המוטיבים המרכזיים בספר – הקשרים הסמויים בין הדמויות, החזרתיות של ארועים. הקשרים האלה הם לא רק בין בני משפחה: גם מעבר לים לרות ולאוליבר יש נקודות השקה עם נאו, ולפעמים דפדפתי לאחור לאתר את המקום שבו כבר קראתי משהו שהזכיר את מה שקראתי בעמוד האחרון. נאו מפנה את יומנה אל מישהי סמויה מן העין בעתיד, ורות מגלה למן הרגע הראשון מעורבות רגשית עמוקה בחייה של נאו הבלתי מוכרת, חרדה לה, משקיעה את עצמה באיתורה.

מוטיב מרכזי בספר הוא מוטיב הזמן. כך פותחת נאו את היומן: היי! קוראים לי נאו, ואני יש-זמן – כלומר ישות-זמן. את יודעת מה זה ישות-זמן? לא? ישות-זמן זה מישהו שחי בזמן, כלומר את, ואני, וכל אחד מאתנו שהווה, או היה או יהיה אי-פעם. שמה של נאו נכתב באנגלית NAO, ונשמע כמו NOW, ואכן שאלת מהו ה"עכשיו" מאוד מעסיקה אותה. היומן עצמו נכתב בתוך ספר שדפיו המקוריים הוצאו ממנו, ובמקומם הוכנסו דפים ריקים. כשנאו רכשה את הספר היא לא ידעה מה פירוש השם שהופיע על הכריכה בצרפתית, "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. בעיני הסבתא-רבתא בת ה-104, נזירת זאזן, לזמן אין משמעות כפי שמייחסים לו במערב. אנחנו לא לגמרי יודעים בת כמה היא, והיא טוענת שגם היא לא זוכרת. כששואלים אותה, היא אומרת "אני חיה כבר זמן רב מאוד, הלא-כן" (משפט בלתי אפשרי לתרגום, שמשמעותו בערך כך: "את חיי גרמו התנאים העמוקים של היקום שאני אסירת תודה להם מעומק לבי שפל הרוח"). וזו לא ממש תשובה, אז שואלים אותה שוב, והיא אומרת, "המממ, יש להניח שכן, כבר הרבה זמן שאני לא עוקבת…". ואז שואלים אותה מתי יום ההולדת שלה, והיא אומרת: "המממ, אני לא ממש זוכרת את הלידה שלי…". ואם מציקים לה עוד קצת ושואלים כמה זמן היא כבר חיה, היא אומרת, "למיטב זכרוני תמיד הייתי". טוב סבתא, כאילו דה!. יש בספר התיחסות לזמן ולמרחב בראית זן – ג'יקו אומרת שלעשות זאזן זה להכנס לתוך הזמן באופן מוחלט. זה רעיון נהדר– וגם בראיה קוואנטית, וכל ההשקפות חיות יחד בשלום.

נושא מרכזי נוסף הוא היחסים בתוך המשפחה. מערכת היחסים המעניינת ביותר היא זו של נאו עם אביה, שאותו היא אוהבת ולו היא בזה. מאפיינים את הקשר הזה חוסר ההבנה ואי ידיעת העובדות, ואלה נובעים מקצרים בתקשורת. אפשר לזהות פה דפוסים של יחסי הורים עם בני-עשרה, ואפשר לזהות גם את ההיבטים המושפעים מן התרבות היפנית. מערכת יחסים מעניינת נוספת היא של רות ואוליבר. רות אוזקי העניקה להם את הביוגרפיה שלה ושל בעלה, אוליבר קלהאמר.

לצד הדמויות המרכזיות משורטטות בספר, וקמות לחיים, דמויות משנה: מיוריאל החברה הרכלנית של אוליבר ורות, דורה מנהלת הדואר בישוב, שרואה עצמה מנהלת המקום, בנואה הצרפתי המנהל חנות חינם ליד מרכז המיחזור, מוג'י הנזירה המסייעת לג'יקו, באבט שנותנת לנאו לשבת בקפה שלה ולכתוב, ודורשת מחיר כבד, ואחרות.

ועוד יש להזכיר את טייס הקמיקזה הפילוסוף, שמשנה את הדרך הסטראוטיפית בה אנו חושבים אודות חבריו לשירות, ואת המקריות המכתיבה גורלות, ואת הצונאמי, ואת מורשתה של ג'יקו, ואת תפקידם של בעלי החיים – בעיקר החתול והעורב – בעלילה, ועוד כהנה וכהנה. ספר עשיר ומורכב, כבר אמרתי?

סופו של הספר פתוח, והבחירה לסיים כך משתלבת בצורה מושלמת עם רוחו הספר, רוח של המשכיות ושל מעגליות.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר ב-2013, לגמרי בצדק: ספר מבריק ומאוד מומלץ.

A Tale for the Time Being – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: יעל סלע

"מלך בשר ודם" מספר על תקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי, החל משנת 103 לפנה"ס ועד פרוץ המרד נגדו. ינאי, נינו של מתתיהו החשמונאי, היה בן שלישי לאביו יוחנן הורקנוס. כשאחיו הבכור יהודה אריסטובולוס עלה לשלטון, הוא כלא את ינאי הרחק מירושלים. עם מותו של יהודה, והרצחו באותו יום של אח נוסף, אנטיגונוס, חזר ינאי לירושלים, נשא לאשה את שלומציון, אשתו של יהודה, ונטל לעצמו כתר כפול, של מלך ושל כהן גדול. מרבית ימי שלטונו של ינאי עברו עליו במלחמות להרחבת תחום ממלכתו. הממלכה שירש השתרעה על יהודה, שומרון, הגליל ועבר הירדן, וכשמת הותיר אחריו גם את הגולן, את עזה ועכו ועוד ערי חוף, את השטחים שממזרח לים המלח ואת צפון הנגב.

ההיסטוריון יוסף קלוזנר היה סבור שינאי היה מלך מוצלח, וסיפורי האכזריות המיוחסים לו בדויים. מכיוון שינאי שבספר אינו מצטייר כדמות חיובית, הספר ספג מצדו של קלוזנר ביקורת שלילית, ובין השאר אמר עליו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו חוקר הספרות וההוגה ברוך קורצוויל, שיבח את הספר. אין לי כלים לשפוט את הספר היסטורית, ולכן אתיחס רק לצד הספרותי, וגם למה שבעיני עושה אותו עדכני.

קודם כל השפה: משה שמיר בחר לכתוב את הספר בשפה כמו תלמודית ובמגוון של מלים עתיקות. אמנם יש בכך כדי להקשות על הקורא – אודה ולא אבוש שכמה מן המלים לא הכרתי ונאלצתי להבין מהקשרן – אבל בנוסף לאמצעים ספרותיים אחרים השפה תורמת לאמינות. להדגמת השפה בחרתי בקטע הבא, שברוח השלום והחג השורה עליו הוא די יוצא דופן בספר שרובו דם וסכסוכים ושנאה. ממש אפשר לראות ולהריח ולחוש.

משנשמע קול השער הגדול שנפתח, עמדו כל ישראל שבירושלים בהר-הבית, והיו שוטפים ונכנסים לעזרות בלא פרץ ובלא צווחה, פוסעים והולכים, נמשכים והולכים. בבת-אחת הואר העולם ובבת-אחת נתגלה כל העם הרב הנאסף במקום הזה. נחלי-נחלים וימי-ימים של בני-אדם היו הם, גברים ונשים וזקנים וטף, מכל רוחות העולם באו לירושלים ומכל רוחות ירושלים באו להר-הבית, ולמקום אחד היו כולם מכוונים בעיניהם וברגליהם ובלבם.

לולביהם נטויים היו לרום ומורביות של ערבה שבידיהם זקופות ואתרוגיהם הנותנים ריחם קלוטים באגרופם. דומים היו כשדה אשר בירכו אדוני, כולו מלבלב וירוק ומפיץ ניחוחות של מיני עשבים ומיני בשמים. עוד לא היה כוחה של חמה להפרידם זה מעל זה באורה, ללמד על עשיר ועל עני, להבדיל בין מי שבירכו מזלו לבין מי שקיפחו מזלו, להפריש מפוארים לחוד ועלובים לחוד, ולפיכך דומים היו באורה של שחרית כמין אומה אחת באמת, שכולם חברים זה לזה וטבועים במטבע אחת. (עמ' 542)

בנוסף לשפה העשירה ולכושר התיאור המעולה, חוזקו של הספר הוא במגוון הדמויות החיות והאמינות שהוא מציג, ובשילוב של סיפוריהן הנפרדים לכלל יצירה מגובשת. את המלוכה מייצגים ינאי, אשתו הדומיננטית שלומציון, שבמהלך העלילה הופכת מאשה פסיבית יחסית למלכה דומיננטית, ואחיו אבשלום, שכל הליכותיו מושפעות מן הכריזמה של המלך. את הכהונה והסנהדרין מייצגים אלעזר בן פתורה, גזבר הכוהנים, שלו ולמשפחתו יש אינטרסים כספיים, ושמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, פרושי מובהק (בניגוד למלך שצידד בצדוקים), שאמנם היה שופט צדק וכל כוונותיו לטובה, אך הוא היה גם אחיה של המלכה, והעלים עין מפשעיה. לבעלי ההון יש יצוג נרחב, והם צצים בכל פרשת דרכים, מוכנים להעמיד את הונם לרשות המלך, כדי שיוכל להמשיך בכיבושיו, ומציבים תנאים להלוואותיהם כדי להשיג לעצמם עמדות של כוח ושררה. נוגעים ללב מכולם הם בני העם, הנאנקים תחת עול המסים, אלה שכל מוכס וכל בעל זרוע בשם המלכות או בשם הכהונה יכול לגבות מהם מעשר או שליש או מחצית מיבולם, ואין מי שיגן עליהם. שתי דמויות מרכזיות מייצגות בספר את העם: חוני המעגל וחתנו יוסי בן שמעון. חוני המעגל ידוע מסיפור התפילה להורדת הגשם, ומשה שמיר יצר עבורו סיפור חיים שלם, כשהוא מעביר אותו דרך מחנה החיילים המגויסים בכפיה של ינאי, עבור בחתונת בתו שהופכת לאבל כשמוכסים באים לקחת בכוח את מה שאולי נשאר בידי אנשי הכפר, וכלה בהפיכתו לדמות מופת בלתי נשכחת. בעוד חוני מייצג את דרכי השלום והחמלה, יוסי חתנו הוא נציג הזעם. לאחר שאביו נרצח בידי אחד המוכסים, הוא מסתובב חסר מנוחה בארץ, מבקש נקמה במוכס ובשולחיו. כל הדמויות מנומקות, בעלות נוכחות, דמויות בשר ודם על מעלותיהן וחסרונותיהן. כל אלה ועוד מעמידים עולם שלם, חי ותוסס.

באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר, שבין השוללים אותו היו גם אלה שמצאו בו יותר מרמז לרודנים של אותם ימים (סטאלין ודומיו). זו נקודה מעניינת בעיני, כי יותר מפעם אחת במהלך הקריאה מצאתי את עצמי לא רק בירושלים של לפני הספירה, אלא גם בעולם של ימינו. נדמה ששום דבר לא משתנה: השלטון משחית, הקשר הון-שלטון נותן את השררה מאחורי הקלעים בידי מי שלא נבחר לכך, הפתרון לכל מצוקה הוא העלאת מסים, העניים נהיים עניים יותר, כהונה דתית אינה ערובה ליושר ולנקיון כפיים, מלחמה היא אופציה ראשונה לכל משבר, ופוליטיקה היא עסק מלוכלך.

מי שולט במי – מלך בזהב או זהב במלך? הרי כל השאלה כולה. (עמ' 480)

לפני הספר הזה משה שמיר כתב ופרסם ספרים "צבריים" (כמו "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו – פרקי אליק"), והפניה הזו לעבר הרחוק התקבלה בתמיהה. אני, כמובן, לא יכולה להכנס לראש של שמיר ולעמוד על מניעיו, אבל נראה לי לא מן הנמנע שהלקחים האקטואלים היו אולי בין הסיבות לבחירה בנושא.

אלכסנדר ינאי, כמו מלכים אחרים, היה משוכנע שהוא בחיר אלוהים. כשחפצו צלח בידו חש שהוא ואלוהים אחד הם. באו המאורעות וטפחו על פניו. בעיצומו של חג, בעודו משמש בתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש, ומשנה את הטקס לפי אמונותיו, רגמו אותו המוני העם – אלה שתוארו בציטוט שלמעלה – באתרוגיהם. מן הספירה האלוהית הוטח אל קרקע המציאות: לא אלוהים אלא מלך בשר ודם.

עם עובד

1972 (ראה אור לראשונה ב-1954)

"תשמעו סיפור" הוא קובץ הכולל חמישה-עשר סיפורים שכתב בשביס-זינגר לאורך השנים. רובם מתרחשים בעיירה בפולין, למעט שני האחרונים שהמספרים שלהם הם מהגרים לארה"ב. לכל הסיפורים בעיירה יש מספר, שיושב בחברותא עם ידידיו – על המדרכה, בבית המדרש ועוד – והוא מתאר בסגנונו, ולפעמים כיד הדמיון הטובה עליו, את מה שראה במו עיניו או שלמד עליו מפי השמועה. בשל התיאור המקדים של המספר ושל חבורתו, ובשל סגנון הסיפור הדיבורי – וכמובן בשל כשרונו של הסופר לברוא עולם במילים – הקורא "נשאב" אל תוך החבורה, וכאילו שומע את הדברים במו אוזניו.

עולמו של בשביס-זינגר מאוכלס במגוון דמויות, חלקן אנושיות חלקן מיסטיות. לצד דמויות עיירה אופייניות – אנשי תורה ועמל וגם פורקי עול ומתבדלים מן הקהל – נמצא אצלו זוג לסביות, אנדרוגינוס, ושדים ממינים שונים. לצד רבנים ישרי דרך נמצא את המתחנפים ואת התככנים. לצד סיפורים פשוטים ואנושיים על יחסים בין בני זוג ובתוך משפחות, נמצא מבנה שנעלם וחוזר מעצמו, ואדם שנשמתו משוטטת בנפרד מגופו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הסיפורים הם תערובת של אמונה תמימה באל-טבעי עם שכלתנות חדה ותפיסה מפוכחת.

הרשימה אותי היכולת של הסופר לתת קול שונה ויחודי לכל מספר. כשאשה מספרת קולה שונה מזה של גבר, וכשמהגר מדבר קולו שונה מזה של תושב העיירה. ההבדלים הם לא רק ב"צבע" הקול, אלא גם בדגשים ובמניע של הסיפורים. מעניין לקרוא בהקשר זה את אחרית הדבר שכתבה המתרגמת בלהה רובינשטיין.

לא קראתי את המקור, וידיעותי ביידיש דלות, ולמרות זאת אני מסתייגת מן התרגום. ברוב המקרים המתרגמת בוחרת בתרגום מפרש, שאמנם מעביר את משמעותם של הדברים, אך מוציא מהם את הלחלוחיות. לדעתי, בתרגום מיידיש עדיף לבחור בתרגום מילולי, שמשמר את רוח שפת המקור, או אפילו בשימור מילים ביידיש, ולהוסיף הערת שוליים מבארת, אם יש בכך צורך. המתרגמת נהגה כך פעמים ספורות, לדוגמא במשפט הבא: "באותה שעה הגיעה איכרה אל השער, אוחזת בידו של שייגעצל קטן", ובשולי הדף ביארה את משמעותה של המילה ושל צורת ההקטנה. חבל שלא בחרה בסגנון זה לעתים קרובות יותר. בעיני עדיף תרגום כזה על פני בחירה במשפט שמורכב כולו ממלים עבריות שאין בהן החן והקריצה של "שייגעצל". למרות ההסתיגות הזו, העושר והחיוניות בכתיבתו של בשביס-זינגר צולחים כנראה כל תרגום, והספר מומלץ בהחלט.

(במאמר מוסגר: כשהתחלתי לכתוב את דעתי על התרגום, היתה לי תחושה של דז'ה-וו. מסתבר שלפני כשלוש שנים כתבתי כמעט את אותן המילים בהתייחס לתרגום של "בית הדין של אבא").

עם עובד

2014

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

זהו סיפורם של שני אחים, סובָּאש ואודָיָאן, שנולדו בכלכותה שבהודו בשנות ה-40, מספר שנים לפני שהמדינה קבלה את עצמאותה. סובאש נולד כחמישה-עשר חודשים לפני אודיאן, אך השניים גדלו כמעט כתאומים, קשורים וכרוכים זה בזה. הוריהם אף המתינו עד שאודיאן הצעיר הגיע לגיל בית ספר, כדי לרשום את שניהם לכתה הראשונה. השניים היו דומים פיזית, אך באופיים היו הפכים. סובאש הבכור היה ילד-טוב-כלכותה, שקט, צייתן והולך בתלם, בעוד אודיאן היה תזזיתי, הרפתקני, לא מהסס למרוד בסמכות. עד לגיל קולג' התנהלו חייהם יחדיו, ואז החלו להפרד ביותר ממובן אחד: הם בחרו תחומי לימוד שונים ומוסדות לימוד שונים, ויותר משנפרדו פיזית הפרידה ביניהם הפוליטיקה ההודית. אודיאן הצטרף לתנועה מאואיסטית שמאלנית, שפעיליה נקראו על שם העיר נקסלברי שבמערב בנגל שבהודו, שם פרצו ב-1967 סכסוכי דמים בשל קיפוח חסרי הקרקעות. סובאש בחר להשאר א-פוליטי. בעוד אדויאן ראה בארה"ב את שליח השטן, סובאש בחר להרחיק לרוד איילנד ללימודי תואר מתקדם. האחים שמרו על קשר מכתבים רופף, עד שהגיע אל סובאש מכתב ובו בשורה משנה חיים.

הסיפור מוגש לקוראים באופן כרונולוגי, מגיל ילדות על גיל שיבה, ומשלב פלשבקים מחייהן של הדמויות השונות, שמאירים אותן באור נוסף, ומוסיפים להבנת התנהלותן. זהו סיפור על משפחה ועל יחסים בין דוריים, על אהבת אם ואב, על מחויבות וגם על התנערות ממנה. זהו גם סיפור על התמודדות עם טראומות, על נקיטת עמדה ועל המחיר הנלווה לכך, וגם על הגירה, על נטיעת שורשים באדמה חדשה, ועל קשרים בלתי ניתנים לניתוק עם המולדת ועם השורשים.

גדולתה של הסופרת בעיני הוא ביכולתה לפרוש בפני הקורא מסכת של רגשות סבוכים בלשון פשוטה. העלילה זורמת מאוד, אך ללא ויתור על עומק הרגש ועל הרחבה בפרטי הרקע. יפה בעיני שהסיפור אינו שיפוטי: הקורא רשאי, כמובן, לנקוט עמדה, והספר מעלה נושאים שאי אפשר שלא תהיה עמדה כלפיהם, אבל הסופרת מספרת, לא שופטת, מתארת ארועים משפיעים, ומספקת הסברים שנובעים מתוך הדמויות, לא מן העמדה הפרטית שלה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2013, ובצדק.

לקריאת פרק ראשון

 

The Lowland – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף

הדפים הראשונים של הספר מפגישים אותנו בשנת 1925 עם האטי בת השבע-עשרה, אם לתאומים הגוססים מדלקת ריאות בשל מחסור בתרופות, במזון ובמים חמים. שנתיים קודם לכן עברה האטי עם אמה ועם שתי אחיותיה מג'ורג'יה שבדרום ארה"ב אל פילדלפיה שבצפונה, ממעוז הגזענות האמריקאית, שתחת מערכת חוקים מקומיים (שנקרא "חוקי ג'ים קרו") הנציחה את אפלית השחורים, אל מעוז החופש והליברליות. אביה של האטי נרצח בידי לבנים, שמהרו לאחר הרצח להשתלט על עסקיו, ואמה של האטי החליטה להמלט. בכך הצטרפה המשפחה לגל "ההגירה הגדולה" – מליוני אפרו-אמריקאים, מומרצים על ידי האפליה ועל ידי המצוקה של המשבר הכלכלי, נהרו צפונה. בהגיען לפילדלפיה האטי נדהמה לראות שחורים הולכים על המדרכה ללא פחד, לא נאלצים לרדת לשוליים ולפנות את הדרך ללבנים. היא נדרה לעולם לא לחזור לג'ורג'יה. לתאומים שנולדו לה קראה פילדלפיה וג'ובילי, סמל לאופטימיות ולאמונה בעתיד טוב. מן הפחד האטי אמנם השתחררה, אבל לא מן המצוקה. בגיל שבע-עשרה כבר הפכה לאם שכולה, ועד סוף ימיה לא הצליחה להתנער מן האומללות.

תשעה ילדים נולדו להאטי ולבעלה אוגוסט. פרקי הספר נקראים על שמם, ופוגשים אותם בנקודות משמעותיות בחייהם: הבת שגססה משחפת, הבן שאלוהים נגלה לו בגיל העשרה, הבת שנישאה לרופא עשיר ולא נחלצה מן האומללות של ילדותה, הבת שנמסרה לאחותה של האטי, ואחרים. כולם דור חדש למצוקה, על כולם מרחף צילה של אמם, שאהבה אותם בכל ליבה ומעולם לא הראתה להם זאת. מתוך חייה למודי התלאות, עם בעל בוגדני, ללא אהבה מנחמת, בתוך עוני ומחסור, בשכונה לשחורים בלבד למרות הליברליות המוצהרת של הצפון, האטי לא ידעה לבטא אהבה. אשה קשה, קשוחה, שורדת, לקחה על עצמה את מלחמת הקיום למענה ולמען ילדיה, אבל לא הנחילה להם את קשיחותה. אין סיפורים שמחים בספר. כל אחד מילדיה של האטי מייצג קושי ומשבר. אף אחד אינו מוצא אושר ושלוות נפש (היחיד שאולי שלם עם עצמו הוא סיקס, הבן שהקים כנסיה משלו, אבל האטי רואה בו נוכל ומאחז עיניים). אחד-עשר הילדים, יחד עם הנכדה שעל שמה נקרא הפרק האחרון המתרחש ב-1980, הם שנים עשר השבטים של האטי.

הבחירה לא לספר סיפור רציף, אלא לנוע דרך תחנות בזמן כשהזרקור מופנה בכל פעם לדמות אחרת, היא בחירה מעניינת, ומבוצעת לא רע. רוב הזמן אפשר להשלים מן הדמיון את הפרטים הכרונולוגיים החסרים, וסיפורה של האטי שלם ולא קטוע. יחד עם זאת נותרתי עם תחושת תיפלות מסוימת. מה רצתה הסופרת לומר, איזה לקח רצתה להשמיע? חסר לי המסר בסיפור. על הכריכה משווים את הסופרת לטוני מוריסון. לדעתי עוד ארוכה הדרך עד שההשוואה תהיה בת תוקף. לטוני מוריסון, בנוסף על היכולת המופלאה לספר סיפור, יש תמיד מה לומר, והאמירות שלה חדות וברורות. לא ברור מה רצתה איאנה מאתיס לומר. האם היא נושאת דברם של המופלים? של צאצאי העבדים? של האנשים שנולדו עם נקודת פתיחה נמוכה? לא ברור. יכול להיות שהליקוי נובע מחוסר נסיון. זהו ספר הביכורים של הסופרת, וכרגע יש לה בעיני רק כובע אחד להתהדר בו, זה של מספרת סיפור. כדי להיות סופרת מוערכת נדרש יותר מזה.

לכן, בשורה התחתונה, אפשר לוותר.

לקריאת פרק ראשון

The Twelve Tribes of Hattie – Ayana Mathis

הוצאת עם עובד

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שמו המלא של הספר: "האשה הרועדת או תולדות העצבים שלי"

סירי הוסטוט, סופרת ידועה, מנוסה בהופעות מול קהל, עמדה לשאת דברים לזכרו של אביה. ברגע שפתחה את פיה, תקף אותה רעד בלתי נשלט. לא רעד פנימי, המוכר לרבים כפחד במה, אלא עוויתות של ממש שנראו היטב לכל מי שישב מולה. למרבה ההפתעה, קולה נשאר יציב וצלול, והיא הצליחה לומר כל מה שתכננה בעוד גופה מתעוות. "מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ומרטטת". הרעד פסק כשהגיעה לסוף דבריה. התופעה חזרה על עצמה בשנים הבאות, אם כי לא בעקביות: לפעמים צלחה הופעות בשלום, לפעמים לא. אחרי כמה נסיונות מצאה כדור שהצליח למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. אדם אחר היה אולי מסתפק בפתרון הזה, אבל הכותבת – סקרנית ומודעת לעצמה – יצאה למסע מחקר בנסיון להבין מיהי האשה הרועדת שהשתכנה בתוכה.

מסעה של הסופרת הוביל אותה למחוזות הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והפילוסופיה. "החיפוש אחר האשה הרועדת הוליך אותי במעגלים, מפני שבסופו של דבר הוא גם חיפוש אחר זוויות ראיה העשויות לזרוע אור על השאלה מי היא ומה היא. בדבר אחד בלבד אני בטוחה – איני יכולה להסתפק בהתבוננות בה מבעד לחלון אחד. עלי לראות אותה מכל הזוויות". נקודת המוצא עליה מבוסס המחקר היא שאין להפריד בין גוף לנפש. יכול להיות שזכרו של אביה הוא שגרם לתגובה נפשית (אם כי, כאמור, הרעידות חזרו גם בהרצאות אחרות), אבל ללא הרקע הביולוגי-נוירולוגי המתאים התופעה הפיזית לא היתה מתרחשת, או שהיתה מוצאת ביטוי אחר. הוסטוט סבלה כל חייה ממיגרנות, כולל כל התופעות הידועות שסביבה (הבזקי אור, הזיות ויזואליות ועוד), ויכול להיות שיש קשר בין הדברים, אם כי מיגרנה כשלעצמה היא בגדר תעלומה.

באחת ההרצאות בנושא מדעי המוח בהן נכחה, המרצה הציג שקף צבוע כולו בצבע אחד ובמרכזו שטח קטנטן צבוע בצבע שונה. השטח השונה הזה מייצג לדבריו את מה שאנחנו יודעים על המוח. לא ייפלא איפה שהספר אינו מציג פתרון, אלא שאלות בלבד ופה ושם השערות. סירי הוסטוט לא יודעת בסופו של דבר מיהי האשה הרועדת, אבל היא לומדת לאמץ אותה כחלק מעצמה.

הספר מעניין מאוד, אם כי מי שכבר קרא ספרים בתחום (ספריו של אוליבר סאקס כדוגמא, ואחרים) לא ימצא בו חידושים רבים. יחודו בנסיון להקיף את הנושא כולו מכמה שיותר זויות. הפריעה לי הבחירה לא לחלק את הספר לפרקים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שכל ההיבטים כרוכים זה בזה, אבל היה לדעתי קל יותר ומתיש פחות אם בכל זאת היה נערך מיון כלשהו, שהיה מאפשר קריאה מרוכזת יותר.

The Shaking Woman or A History of My Nerves – Siri Hustvedt

עם עובד

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא