תגית: עם עובד

 

שנים אני מתכננת לקרוא את הספר הזה. כולם אמרו שהוא מקסים וחובה, ואיכשהו הצלחתי לא להגיע אליו. מכירים את התופעה המצערת של אכזבה מספר עטור מחמאות וסופרלטיבים? זה לא המקרה! על כל המילים הטובות ששמעתי עליו אני יכולה להוסיף הרבה מילים משלי.

אכסל מונתה, רופא שבדי יליד 1857, זכה לחיים עשירים ומרתקים. הוא היה ידידם של מלכים ושל קבצנים, ידע עושר ועוני, אושר ועצב, טייל בלפלנד, ונלחם במגפה בנפולי, חנט מתים והציל ציפורים, היה פרוטסטנטי מאמין והיה אהוב על כמרים קתולים, רדף שלום ונפגע במלחמה. תפיסת עולמו היתה הומנית, אך לא נעלמו מעיניו הרוע והאכזריות והוא לא היסס להלחם בהם. הוא היה אופטימי וריאלי גם יחד.

קפלת סן-מיקלה החרבה שבאנאקפרי כבשה את ליבו כשהזדמן למקום בהיותו בן 18. לקח הרבה שנים עד שהצליח לרכוש את המקום, ובמו ידיו, בסיוע דמויות ססגוניות מתושבי הישוב, חפר והקים ובנה את מקום חלומותיו, שהיה גם בית וגם סוג של הצדעה לדורות קדומים, כמו הרומאים והמצרים.

סגנונו של הספר שובה לב. הוא כתוב באהבה ובהומור, מנקודת מבטו של אדם סקרן ופתוח, שהוא בו זמנית אדם פרטי מאוד וחלק בלתי נפרד מכל קהילה בה הוא חי.

התלבטתי איזה קטע לבחור כדוגמא, כי כל פתיחת דף אקראית מגלה ציטוט מוצלח, והמכלול כולו ראוי לציטוט. הנה קטע לדוגמא:

שנה תמימה לא הייתי בסן-מיקלה; איזה בזבוז זמן! יצאתי משם בשתי עינים וחזרתי לשם בעין אחת. על הענין הזה אין לי עוד מה לומר, ודאי ניתנו לי מתחילת ברייתי שתי עינים כדי שאהיה מוכן לדבר הזה. חזרתי אל ביתי ואני אדם אחר. בעיני האחת שנשתיירה לי אני כמו רואה את העולם מזוית-ראיה שונה מזו שראיתי אותו ממנה עד כה. איני יכול עוד לראות את המכוער ואת המגונה, אלא את היפה ואת הנעים ואת הטהור בלבד. אפילו הגברים והנשים שמסביב לי נראים לי שונים מכפי שהיו לפנים. על-פי טעות אופטית מוזרה איני יכול לראותם כפי שהם לאמיתם, אלא כפי שהם אמורים להיות, כפי שהיו רוצים להיות אילו ניתן להם הדבר. בעיני העיוורת עדיין אני רואה הרבה כסילים מתהלכים ברגל גאווה, אבל אין הם מרגיזים עוד את עצבי כפי שעשו לפנים, איני נותן דעתי על פטפוטם, ידברו ככל העולה על רוחם. למעלה מזה עדיין לא הגעתי לפי שעה, ואם עתיד אני ביום מן הימים לאהוב את כל אחי בני-האדם. חוששני שמן הצורך שיסתמאו שתי עיני תחילה.

הורי, בעלי הספר, עדיין לא יודעים שאין לי כוונה להחזיר אותו לרשותם. זהו ספר לקריאה חוזרת, ועוד אחת, ואחר-כך לדפדוף ולהתעכבות על קטעים שיעלו באקראי בכל פעם שאחוש געגועים אליו.

קראתי את הספר בהוצאה המקורית משנת 1973. הספר ראה אור שנית ב-2004 בתרגום מרוענן השומר על רוחו של התרגום המקורי.

The Story of San Michele – Axel Munthe

הוצאת עם עובד

1973 (1929)

תרגום מאנגלית: יצחק לייב ברוך (חידוש תרגום ב-2004: אמציה פורת)

את שלד העלילה מהווה מערכת יחסים עכורה ועוינת בין הסופר, המספר בגוף ראשון, ומבקר הספרות המתעלם ממנו לחלוטין. על מנת להקצין ולחדד את המערכת הזו, מזמן מגד את השניים לדור בכפיפה אחת באותו בנין, מה שפותח בפניו את האפשרות להטעים אותנו מחיי בית משותף, משימה בה הוא עומד בהצלחה.

סביב השלד הזה מסופרים כמה וכמה סיפורים, ששייכים ושאינם שייכים לעלילה המרכזית. המבנה הזה, של סיפור שמוביל לסיפור שמוביל לסיפור, חוזר גם בספרים אחרים של מגד ("פויגלמן" הוא דוגמא טובה). בדרך-כלל הקפיצות הצידה אינן מזיקות לשטף העלילה, והן מעניינות לכשעצמן. עם זאת לפעמים לא ברור למה הוא מחליט להפליג למרחקים כל-כך גדולים, שאינם נקשרים לדבר, ופה ושם מצאתי את עצמי מעט קצרת רוח. מאידך, מכיוון שמגד הוא מספר מוצלח, השיטה הטובה היא פשוט להתרווח ולהתענג על כל פרק, בלי לנסות לנתח איך ולמה הוא נכלל בספר. בתיאור ביקור אצל הוריו בזכרון-יעקב, למשל, הוא שם בפי אביו החורג סיפורים מן ההיסטוריה של המקום. שייך לעלילה? לא. מעניין וקריא? כן.

"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוגדר ע"י אהרון מגד כסאטירה. כדרכה של סאטירה, דמות הגיבור מוקצנת. מגד, עד כמה שיכולתי ללמוד מן הספרים שכבר קראתי, ניחן ביכולת מרשימה לתאר דמויות לא חד מימדיות. ב"עד הערב", לדוגמא, הוא נכנס עמוק ונכון לתוך מחשבותיו המתפתלות של המספר. גם בספר הזה הוא מיטיב לאפיין דמויות ולהבין אותן ואת התנהגותן המשתנה. אבל המבקר, אליו מופנים חיצי הסאטירה, חד מימדי לחלוטין ובמתכוון. האיש הוא רע לאורך כל הדרך, בלי הנחות, בלי ניתוחים, בלי רחמים. הניגוד הזה בין הדמויות האנושיות לאיש הרע שעשע אותי.

ספר מחויך, מעניין, נעים לקריאה, פותח אשנב לזירת ההתגוששות סופרים-מבקרים. מומלץ.

עם עובד

1982

סיפור המסגרת של הספר לוקה בעיני במופרכות יתר: אותיות נעלמות מקלף, אותיות מופיעות על אבן, נעלמות מהאבן, חוזרות חלקית, מופיעות על עץ ובשמים. קשה לי להתחבר לקטע הזוי כזה.

אבל א' – אני מכירה בעובדה שיש אנשים הוזים, ו-ב' – סיפור המסגרת הוא לא העיקר בספר.

יודא הרכבי, מרצה לתולדות המזרח הקדום, מתעורר בערב ראש השנה, ומגלה שמשפטים שכתב בשבחי ירושלים על מגילת קלף באותיות כנעניות, פרחו ונעלמו. המסקנה ההגיונית שלו, אחרי הבהלה הראשונית, היא שהאותיות פרחו לירושלים. הוא אורז תרמיל ועולה על אוטובוס לעיר הקודש בתקווה למצוא אותן שם.

מכאן הולך ונפרש פסיפס מרתק של אוכלוסית ישראל בימינו: יודא מסתובב בעיר היהודית השובתת ממלאכה בשל החגים, יורד לכותל לתפילת ערב חג, סועד באחד הרבעים הלא-יהודים, שגם הם מצויים בעיצומו של חג (הרמאדן), נפגש עם נזירות, עם תיירים צליינים, עם חבר מן העבר הקומוניסטי שלו שחזר בתשובה, עם חברה מן העבר הרומנטי שלו הנשואה לאתאיסט שוויצרי ממשפחה נוצרית. אביו המנוח של יודא נמלט מפוגרומים, אמו ותיקה בארץ. הוא עצמו היה נשוי לאשה צ'רקסית. עברה של הארץ ועברם של תושביה, עדיין חיים ומשפיעים על ההווה שלה. לרגע חשתי שאולי יש בספר הפרזה במספר המפגשים הדחוסים בתוכו, אבל התמונה הכללית תוססת ומעניינת מאוד, וההפרזה לכאורה נבלעת בעושר הידע.

גבורו של הספר נוצק במתכונת גבוריו של אהרן מגד: קצת נעבעך, קצת אבוד ומרחף, אפרורי מבחוץ ושופע חיים בתוכו. ספריו של מגד בכלל, והדמויות שהוא יוצר בפרט, מאוד חביבים עלי. אני אוהבת את הכתיבה הלא מתלהמת שלו, את האנושיות שבדמויות, ואת שפע הידע שהוא מעתיר על קוראיו.

הוצאת חרגול עם עובד

2010

"זעקי ארץ אהובה" נכתב ע"י אלן פאטון, שהיה לימים נשיא המפלגה הליברלית בדרום-אפריקה. הספר יצא לאור בשנת 1948 כשאוכלוסית המדינה מנתה כעשרה מליון תושבים: מליון ורבע לבנים דוברי אפריאקנס, 750,000 לבנים דוברי אנגלית, 250,000 הודים, מליון צבעונים, ורוב בן 6.75 מליון שחורים ילידי השבטים המקומיים.

עיקרו של הספר – התפרקותה של המסגרת השבטית מבלי שהוצע לה תחליף, מה שמוביל להתפרקות מוסרית ולאלימות. נאמן לתפיסתו שלמצבה העגום של ארצו יימצא פתרון רק בדרכי שלום, פאטון אינו עוסק בהאשמות: מול תאוות הבצע הלבנה, מול הניצול המחפיר של השחורים ככוח עבודה זול, הוא מעמיד שורה של לבנים אנושיים, כמו גם שחורים נוכלים או כאלה שאינם מסוגלים לעמוד על זכויותיהם: רק דבר אחד שלטונו שלם, והוא האהבה. כשאדם אוהב, אין הוא מבקש שלטון, ועל-כן יש לו שלטון. רק תקווה אחת רואה אני לארצנו, והיא שלבנים ושחורים יחדיו יתאוו לא לשלטון ולא לכסף כי אם לטובת ארצם בלבד, ויחד יעבדו לשמה….. פחד גדול אחד יש בלבי, שיום אחד כשיפנו הללו לאהוב, ימצאו שאנחנו פנינו לשנאה.

תנאי אקלים קשים וחקלאות פרימיטיבית הופכים את חיי השבטים לבלתי אפשריים. משנפתחת האופציה לעבוד במכרות הזהב של הלבנים, עוזבים מרבית הצעירים את הכפרים ונוהרים אל העיר. בכפרים נשארים זקנים, נשים וילדים, וכל סיכוי לשיקום נגוז. יעד ההגירה הפנימית בספר היא העיר יוהנסבורג. המשכורות הנמוכות והביקוש העצום למגורים מאיצים את הקמתן של שכונות עוני דלות, שכונות אהלים ופחונים, חממה לפשע. האם הכרח שכך יהיה? בספר עולים רעיונות לשיפור המצב, אך נראה שהמדינה שרויה במעגל קסמים: אם יעלו המשכורות, אולי לא תהיה כדאיות בהפעלת המכרות, ואז לא תהיה עבודה לאיש, מה שיוביל להידרדרות חמורה יותר. מצד שני, הפעלת המכרות בתנאים הקיימים פירושה ניצול של השחורים מול התעשרות של הלבנים, וגם זה אינו מתכון ליציבות. כל הידרדרות מצידה תורמת כמובן לחשדנות ולשנאה, והפערים רק מעמיקים.

מפתיעה היא הכניעות של השחורים, ההסכמה שבשתיקה שהם אכן נחותים, כאילו זו דרכו של עולם. אי השוויון מוטבע כל-כך עמוק, עד שקשה לראות איך ניתן להשתחרר ממנו נפשית. בשאלה זו פאטון אינו עוסק. בעדינות וברמז הוא מאבחן את התופעה, אך אינו מרחיב. יתכן שהוא סבור שעם פתרון הבעיות הכלכליות יבוא גם השויון.

במרכז הספר סטפן קומאלו, כומר משבט זולו, היוצא ליוהנסבורג להתחקות אחר עקבות אחותו הצעירה ובנו. דרך מסעו נפרשת תמונת מצב עגומה של דרום-אפריקה על קורבנותיה החפים מפשע. לא אכנס לפרטים מחשש לספוילרים.

הספר כתוב בצמצום רגשות. הוא אינו זועק בקול, אך הוא מאוד כואב. קומאלו, ולא רק הוא, נאבק כדי לא "להמעך" תחת הנסיבות. הוא בולע עלבונות, נזהר בלשונו, אינו מרשה לעצמו לבכות, מנסה לעשות בכל רגע ורגע את הדבר הנכון. הוא קשור בקשר אמיץ למשפחתו, ופועל ללא הרף לקדם את כפרו ואת שבטו, מתוך ראיה נכונה שכל אלה קשורים זה בזה קשר בל יינתק, ואם יפעל בקטן יצליח לעשות שינוי גדול.

התרגום של אהרן אמיר נפלא בעיני.

ספר מומלץ ביותר

Cry, The Beloved Country – Alan Paton

עם עובד

1971 (1948)

תרגום: אהרן אמיר

העלילה בקצרה: האדמו"ר מאוסטילה, צדיק בני-ברקי המכונה "הצנתר" (כקונטרה ל"רנטגן"), חולם כמה חלומות בהם נגלה לו יק טיבטי, שהוא ככל הנראה גלגולו של אחד מאבותיו, "היהודי הקדוש" (הצדיק הוא נצר גם לחוזה מלובלין, ושני אבות אלה הם גיבוריו של "גוג ומגוג" לבובר). הוא יוצא לטיבט יחד עם אחד ממעריציו, המממן את המסע (מכספי יהלומי דם). מתלווים אליהם מדריך הולנדי וזואולוגית אנגלית, הראשון לכאורה איש תם וישר, והשניה מתאהבת בצדיק. הספר מתאר את מסעם עד סופו הלא שמח.

הספר היה יכול להיות עמוק יותר אילו נבחר כגיבורו צדיק של ממש, לא כזה שמעמיד פני עושה נפלאות, נתון לסחיטה משום שהוא מרמה את מס הכנסה, צווח על אשתו, ממומן ע"י סוחר ביהלומי דם, ומפגין תמרונים שכליים מתחכמים להצדקת חטאיו. רק עם גיבור צדיק ישר דרך אפשר היה להשיג את המטרה, עליה מצהיר הטקסט שעל הכריכה, לעמת "באופן דרמטי את עולמו ואת אמונותיו ודעותיו עם השקפת עולם מערבית, חופשית ונועזת" וגם עם עולם העבודה הזרה של טיבט.

לגיבורו של חיים באר אין באמת מערכת אמונות ודעות, אלא נטיה תוכית לדקלם סיפורי חסידים, ואת מה שהוא מגדיר אמונה, הוא מכפיף לגחמותיו.

נראה לי שבאר רצה להכיל בספר יותר מן הסיפור המוביל. הוא מנצל את ספרו לתקוף את חצרות החסידים, וגיבוריו כולם (למעט סלנה התמה) נוכלים. לבסס ספר של אמונות על גיבורים נוכלים, ולהקלע למצב של "תפסת מרובה לא תפסת" – בעיני אלה שני הגורמים העיקריים לכשלונו.

הנטיה הראשונית שלי היתה להסתפק בהגדרת הספר כמגוחך, ובעצם אין סיבה להרחיב עליו את הדיבור. סיפור האהבה שבו מגוחך, המיסטיקה מופרזת, הלכלוך הנשפך על כל משתתפיו חורג מגדר הסביר. גם בצד ה"טכני" ניכרות הפרזות, כמו חזרות מיותרות ופה ושם סתירות של הגיון, והצורך של באר לדחוף את עצמו לתוך הספר פשוט לא נדבק.

אין לי כל משיכה למיסטיקה, אבל כשהיא כתובה היטב ומתבקשת מן העלילה אני נהנית לקרוא אותה (בשביס-זינגר, לדוגמא, אמאדו, טוני מוריסון – אלה יודעים לשלב מוטיבים מיסטיים בסיפורים מצוינים). בספר הזה המיסטיקה משתלטת ולגמרי לא משכנעת.

מאוד רציתי לקרוא את הספר, למרות ההסתיגויות שקראתי אודותיו. בתיאוריה, מצא חן בעיני השילוב של סיפורים חסידיים עם מיסטיקה מזרחית. בפועל, כאמור, זה לא עובד.

בהנחה שכל הפרטים הנוגעים לטיבט ולאמונות של תושביה מדויקים, לפחות הרווחתי ידע בתחום הזה.

הוצאת עם עובד

2010

סיפור המסגרת הוא חייו של דיק דייבר, בחור אמריקאי שהיה סטודנט באירופה, אחר-כך חייל, אחר-כך פסיכולוג / פסיכיאטר, ובעקר נישואיו לניקול וארן, חולת סכיזופרניה שפגש עוד כסטודנט בבית המרפא בו עבד חברו כרופא. תחילה הוא מתואר כאיש רב קסם, חביב על כולם, הרוח החיה והחכמה בכל הרכב חברתי. לקראת הסוף הוא אדם קצר-רוח עד כדי גסות רוח, בעל נטיה למדון ולאלכוהוליזם. הספר עוסק, כך על פי הטקסט שעל הכריכה, בתהליך הידרדרותו.

אם לא הייתי קוראת את הטקסט הנ"ל, הרי שעד למחציתו של הספר ועוד קצת מעבר לה לא הייתי מנחשת שזהו הנושא. ניקול, שהיתה לה נוכחות חזקה בתחילה, נעלמת ברקע, דמויות רבות צצות ללא הסבר, סיפורים צדדים נקשרים בתוך העלילה, לא ברור למה. מעט אחרי המחצית הסיפור מתחיל להסתדר, לפחות מן ההיבט ה"טכני": פחות גלישה לצדדים ויותר התמקדות בסיפור המרכזי, רוב דמויות הלווין נעלמות, רק מיעוטן צצות פה ושם, וכעת כמעט רק בהקשר לדיק, אין קפיצה מנושא לנושא, אלא סיפור עלילתי רציף, המעשים של דיק מקבלים הגיון כלשהו, או לפחות ניתן לנחש את המניעים להם. מכיוון שהכתיבה קולחת יותר, והסיפור מתכנס, קל (לי) לעקוב אחרי הדמויות המרכזיות, להבין אותן, ואם לא להבין אז לפחות לחוש.

בערך ברבע האחרון של הספר דמותה של ניקול שוב מקבלת נוכחות משמעותית ויתר תשומת לב. לדעתי אלה היו חסרים בגדול עד כה, כי אי אפשר לדון בדיק בנפרד מניקול. יכול להיות שיש בספר כמה וכמה סיפורים משמעותיים שפספסתי, אבל בעיני הסיפור שבשבילו הספר כדאי הוא סיפור הקשר שבין שני אלה. תחילתו בעיקר ברחמים ובתלות, והוא מתפתח בעשר שנותיהם יחד עד לסיום הספר שמטעמי ספוילרים לא ייחשף כאן. אחרי הערפול וההמולה של המחצית הראשונה, מתחילים להצטייר ולהתבהר תהליכים והבנות.

ההתרשמות שלי היא שפיצ'רלד רצה לתפוס בספר יותר מאשר את הסיפור הפרטי של דיק. הוא רצה לתפוס את התקופה של שנות העשרים של המאה הקודמת, שנים של שפע ונהנתנות (בחוגים בהם הוא הסתובב), ולכן הדמויות הרבות וסיפורי המשנה המאכלסים את הספר. מכיוון שדיק הוא במידה מסוימת תוצר של תקופתו, אכן מן הראוי היה לספק את הרקע הזה, אך לטעמי (ואני כנראה חוזרת על עצמי) התוצאה היא בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". בסופו של דבר הסיפור של דיק וניקול הוא אל-זמני. הדינמיקה ביניהם יכלה להתרחש גם בתקופה אחרת, אולי בקצב אחר, עם הדגשים אחרים והשפעות אחרות, אבל בבסיס זהו סיפור אוניברסלי.

לאור כל הקיטורים אולי יישמע קצת משונה אם בכל זאת אמליץ על הספר, אבל לפעמים מזהים איכות גם אם הספר עצמו לא ממש מפוענח. אני חושבת שזה המקרה, ואם לא הספרים הממתינים לתורם אולי הייתי מתפתה לקריאה חוזרת כדי לנסות לתפוס את מה שחמק ממני.

Tender Is the Night – F. Scott Fitzgerald

הוצאת עם עובד

1973 (1934)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

אווה הופמן נולדה בפולין חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השניה. הוריה היהודים "בילו" את תקופת המלחמה בנדידה בין מקומות מסתור – בונקר ביער, עלית גג של איכר ועוד – כשלא פעם עמדו פנים אל פנים מול המוות, וניצלו.

כשאווה הגיעה לגיל אחת-עשרה נוצר ליהודים חלון הזדמנויות לצאת מפולין. אשרת הגירה אוטומטית ניתנה למי שביקש להגר לישראל. הוריה של אווה בחרו להגר לקנדה, ואחרי שנתים של לך-ושוב קיבלו גם הם היתר לצאת. עד גיל קולג' חיה אווה עם משפחתה בונקובר, אחר-כך עברה לבדה לקולג' ביוסטון טקסס, נשארה לחיות בארה"ב, וזכתה להצלחה כאשת רוח, פרסמה ספרי עיון ומאמרים.

עיקרו של הספר הוא התגברותה של אווה על תהליך העקירה ממולדתה וההשתלבות בחברה האמריקאית.

הספר מורכב משלושה חלקים:

גן-עדן – חלק זה מורכב מזכרונות ילדותה בקראקוב. למען האמת, בשלב מסוים התחלתי להשתעמם. נכון שככלל מעניין להציץ לחיים של אחרים, אבל רשימת מכולת של זכרונות בסופו של דבר חדלה לעניין. אני כמובן מגזימה כשאני מתארת את החלק הזה כרשימת מכולת, כי היא בהחלט ניחנה בכשרון כתיבה, אבל כשלזכרונות אין איזשהו ערך מוסף אני לא מוצאת בהם טעם. מה מעניין באיזכור בריכת דגי זהב שביקרו בה בטיולי יום ראשון וכיוצא באלה? חשבתי לעצמי שנסיבות חייה היו כל-כך מעניינות ומורכבות – הורים עם סיפור חיים יוצא דופן, עובדת היותה יהודיה בפולין שאחרי המלחמה – נסיבות שיכלו לגרום לסיפור להמריא, אבל היא עוסקת בעיקר בתיאור ופחות בניתוח. היתה לי תחושה של החמצה.

גלות – זהו, לטעמי, החלק המוצלח ביותר בספר. חלק זה עוסק בחייה בקנדה, והוא משלב להפליא תיאורים עם ניתוחים. היא מתארת, למשל, כיצד הסובבים ניסו להתאים אותה חיצונית (ביגוד, תסרוקת, איפור) לסביבה החדשה, ובד בבד היא מתארת בחדות ובדייקנות את תחושותיה. הצורך להשתלב יחד עם הצורך לשמור על יחוד. הביקורת על החברה החדשה יחד עם מבט מפוקח על החברה שבעברה. התרשמתי מאוד מן הבגרות שהיתה בה באותן שנים, ומן הדרך בה היא מיטיבה לתאר אותן כבוגרת.

העולם החדש – חלק זה הוא היפוכו של הראשון, ולא לטובה. רובו ניתוחים וחיטוטים והסברים בתהליכים שעברה במהלך שנותיה (בעיקר הראשונות) בארצות-הברית. חלק ניכר מוקדש לניתוח של החברה האמריקאית ומה שנקרא "אורח החיים האמריקאי". לטעמי, יותר מדי הסברים ופחות מדי דוגמאות. כל הסבר מעניין כשלעצמו, אבל ההצטברות קצת מעיקה. חציו השני של חלק זה חוזר להיות משובח כמו החלק השני של הספר, כשמעגלים נסגרים בפגישה אקראית עם חברת ילדות, בפגישה מפתיעה עם חבר משכבר, בביקור בפולין, בביקורים אצל ההורים בקנדה.

ואחרי הכל, למרות המגרעות, נוצר פה ספר מעניין ואפילו מרגש. איכשהו בראית המכלול אפילו במגרעות יש הגיון: ילדה יכולה לתאר עובדות ופחות לנתח, בעוד בת עשרה ובת עשרים שקועה יותר בהבנת תהליכים פנימיים ופחות בעובדות. נכון שגם הילדה וגם הנערה מתוארות על ידי האשה הבוגרת, שיכלה לאזן בין העולם הפנימי והחיצוני של שתיהן, אבל בראית הספר כסיפור חיים מתפתח אפשר להבין את הבחירה לספר כך.

אני מתקשה לסכם אם מומלץ או לא. הנטיה היא לכיוון החיובי.

Lost in Translation – a Life in a New Language – Eva Hoffman

הוצאת עם עובד

2004 (1989)

תרגום מאנגלית: שרה בליך

"אהבת שאול" גרם לי עונג שבת של ממש. ספר שאמנם מתרחש בעשורים הראשונים למדינה, אבל הוא מאוד רלוונטי גם היום. ספר ציוני בלי מרכאות ובלי בושה, שלא מהסס לגעת בשאלות פוליטיות, מבלי להפוך לספר פוליטי. ספר שמצרף דמויות מכל העדות ומכל הזרמים, ונוגע גם בשד העדתי מבלי לדרוך על יבלות. בקיצור, ספר חכם.

שאול הוא בן למשפחת ספרדים סמ"ך טת"ים, דור תשיעי בארץ מצד אביו, דור חמישי מצד אמו. את האהבה שבשם הספר הוא מוצא עם חיה, ילידת פולין, שאת שנות השואה עברה כתינוקת עם הוריה בבריחה ובהסתתרות. ההורים משני הצדדים מעדיפים שידוך "משלנו". מחשש ספוילרים לא אכנס לפרטי התפתחותו של הרומן.

אביו של שאול היה מאנשי אצ"ל, ונמנה עם מעריציו המושבעים של בגין. שאול גדל בבית דתי למדי אל תוך ציונות לאומית. הציונות היא חלק מובנה ובסיסי באישיותו, אך את דעותיו הפוליטיות הוא מגבש בהדרגה בהתאם לנסיבות. בפי ידידיו ומכריו הוא שם דעות שונות, בעיקר בנושא היחסים עם הפלשתינאים, אבל ניכר שהוא לא עושה זאת מתוך איזשהו רצון "להתחנף" אל כמה שיותר קוראים, אלא משום שהוא אכן מתלבט בשאלות מסוג זה. עוד ייאמר לזכותו שאת דעתו שלו הוא מביע ללא מורא, בלי קריצה שמאלה או ימינה. יש בספר יושר שמאוד נשא חן בעיני, גם בתחום הזה וגם בנושאים נוספים.

שאול, כאמור, ספרדי. חיה אהובתו פולניה. אבשי, הקצין הנערץ עליו בצבא, תימני. הוא משרת ביחידת "השחורים", יחידה שהוקמה במטרה לשלב ולקדם נערים משכבות מצוקה, אבל לא תמצאו בספר בכיינות של קיפוח. יש בספר אופטימיות מסוג "אם תרצה, תצליח". שאול עצמו, בזכות כשרונו בתחום המחשוב, ומשום שאיש עסקים חד עין זיהה בו פוטנציאל, הופך למליונר.

הדמויות של עמיר עולות מלאות חיים מבין הדפים. כשאני חושבת עליהן כעת, אני מוצאת שאין אצלו דמויות שליליות. לא משום שהן דמויות מופת, ולא משום החלקת פגמים, אלא משום נטיה למצוא את הטוב בכל אחד, ומשום ההכרה שכל אדם הוא עולם מלא, ואין זו דרכו של שאול / עמיר לאפיין אישיות על פי פגמיה.

סיימתי את הספר בתחושת התפעמות, ותוך כדי כתיבה אני מוצאת בו עוד ועוד. מומלץ מקרב לב.

פרק ראשון להתרשמותכם

הוצאת עם עובד

1998

"יהודי קטן" מכיל ארבעה סיפורים, ששלושה מהם מושלמים בעיני (וגם זה שפחות ממושלם בהחלט טוב).

הסיפור הראשון, "עצים", עוסק בחייו של אדם תם וישר, שעלה לארץ מאירופה ממניעים ציוניים, עסק כל ימיו בעבודת כפיים מפרכת, לא מירפק לעצמו דרך לעושר, ומת בצנעה כפי שחי.

הסיפור השני, "תיקוני יצחק", עוסק גם הוא בעולה מאירופה, אבל הפעם גיבור הסיפור הוא טיפוס מרחף משהו, חי בגדול לכאורה, מתחכך בבוהמה, קופץ בין עיסוקים בלי להתמיד. הכל אצלו "אופרה", כפי שנוהגים לומר עליו במשפחה.

בשני הסיפורים האלה ברטוב מציג את הדמויות לאורך שנים, ולמרות שהסיפורים קצרים יחסית (כ-50 עמודים בפורמט עם-עובד) הוא מיטיב לאפיין את הניואנסים באופיים המשתנים מדרך הטבע עם הגיל. מרשים מאוד.

הסיפור השלישי, "ראה שם שם", שונה: הוא אינו עוסק במהלך חייו של אדם, אלא מתרכז בעיקר באפיזודה אחת בחייו. הגיבור, סטודנט באוניברסיטה העברית, שלימודיו הופסקו בעל-כורחו בשל מלחמת העצמאות, נפגש עם המרצה שלו במטרה לחזור למסלול לימודים סדיר. אמנם לקראת סיום הסיפור מפליג אל שנים מאוחרות יותר, אך עיקר הפוקוס הוא על אותה פגישה ונסיבותיה. זה הסיפור שאליו התיחסתי קודם כפחות ממושלם, אבל יכול להיות שהתחושה הזו שלי כלפיו נובעת מהתמצות היחסי שלו מול רוחב היריעה של הסיפורים שקדמו לו.

הסיפור הרביעי, "יהודי קטן", משלב שני קוי עלילה. האחד הוא סיפורו של אביו של המספר, יהודי קטן פיזית, נמוך יחסית לאשתו ולבניו. עליתו של האב ארצה היתה המסע היחיד שערך בחייו (למעט מסע כפוי במסגרת שרותו בצבא הפולני). הבן המספר, לעומת זאת, מרבה בנסיעות, וטיול שלו ושל אשתו לאיטליה-שווייץ-אוסטריה-גרמניה הוא קו העלילה השני, ומשמש רקע לסיפור. בעוד הוא מטייל, אביו נפטר, והמשפחה אינה מצליחה ליצור אתו קשר ולעדכן אותו. סיפור מר-מתוק על יחסי אב ובן, על עקירה והיאחזות, ועל אובדן. תוך כדי כתיבה אני מגלה בו כמה פנים שלא ראיתי במהלך הקריאה, ונראה לי שלאורך זמן זהו הסיפור שיישאר איתי.

פנינה מומלצת

הוצאת עם עובד

1981

"עד הערב" מסופר בגוף ראשון מפיו של גבר בן ששים ושתים, נשוי ואב לשני ילדים, שבוקר אחד אשתו מבקשת ממנו לצאת מן הבית למספר שעות. המספר, ששמו אינו ידוע, משוטט ברחובות העיר, ומחשבותיו מתגלגלות להן, החל מן השאלה הטורדנית למה התבקש לצאת, עבור בהיסטוריה הפרטית שלו ושל משפחתו, ועד לדמיונות שווא שאליהן מרחיקות מחשבותיו המתפזרות.

המספר הוא ספרן שבחר בפרישה מוקדמת – "התפוטר", כפי שהוא מכנה זאת – ולספרים יש מקום משמעותי בלבו ובחייו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לקריאה חוזרת ונוסטלגית בספרים אהובים מן העבר:

כשהיא רואה אצלי ספר שכבר ראתה בידי פעמים רבות, היא מעירה, לפעמים, בקול נמוך, כחוששת להעליב, את זה הלוא כבר קראת, והיא לא יודעת מה שאני יודע, שערכו של ספר לא נמדד בעיני קוראו על פי תוכנו או סגולותיו האיכותיות, אלא על פי ריחו, על פי הזכרונות והרגשות שהוא מעורר בו מאז שקרא אותו בפעם הראשונה, כשהיה ילד, או נער, או לפני כמה שנים. כך כשאני לוקח לידי את הקובץ מנחה, למשל, שקראתיו בהיותי בן שתים-עשרה, בבית הורי המוקף פרדסים משיבי ניחוח בקלמניה, ובו יצירות נהדרות כמו אנהלי של יוליוס סלובצקי בתרגומו של האיש הנסתר מ. סתר, וטיהל שומר המסילה של גרהרד הויפטמן, ואהבה ראשונה של טורגנייב, ואמוק של סטפן צווייג, ריח האותיות ומראיהן בכל צירופי המשפטים מרגשים אותי כל כך שאינני מעונין כלל לבדוק אם אמוק הוא באמת סיפור טוב כמו שחשבתי אז, לא, אני רוצה שיישמר טעמו בחכי כבשנים הראשונות.

דבריו אלה מתארים יפה את טעם הקריאה ב"עד הערב", שהיה הספר הראשון של אהרן מגד שקראתי לפני שנים, אלא שבמקרה זה לא הטעם הטוב מן העבר מצדיק את השיבה אליו, אלא מתברר בקריאה חוזרת שהוא ספר מצוין, ממש כפי שהשתמר בזכרוני.

איש דל ואפרורי הוא גיבור הספר, אדם שקל להזדהות אתו. למרות אפרוריותו החיצונית, בתוך ראשו הוא חי חיים אינטנסיבים. היום המתואר בספר יוצא דופן בכך שהעולם הפנימי של האיש מבצבץ החוצה, ואולי לראשונה בחייו משפיע על התנהלותו בפועל. בניגוד להתנהלותו החסכנית, הוא נכנס לאכול במסעדה יקרה (אך נמלט ממנה בכעס בשל סועד אחר המדבר בקול בטלפון הסלולרי). לאחר שהוא מתעלף בקניון (שבו הוא מבקר בפעם הראשונה), הוא מספר לעובר אורח המסייע לו על הישרדותו בשואה, למרות שהוא יליד הארץ: אשתו רוניה היא ניצולת שואה, והפרק הזה בחייה חתום בפניו. במרוצת השנים של חייהם יחדיו נמנע מלחטט, וזוהי דרכו, ביום המוזר הזה, להתחבר עם עולמה. המספר משלה עצמו כל חייו שיש לו חברים – המוכר בקיוסק שנכנס אתו בשיחה, הקופאית בסופרמרקט שנוהגת בו בחיבה – אך ביום המתואר בספר, אולי משום הבקשה הבלתי מובנת של אשתו, הוא מודה בפני עצמו שאין לו אפילו חבר אחד. לבקשה של אשתו הוא דווקא מוצא די מהר הסבר פשוט – מכיוון שיצא לגמלאות, והוא חסר תעסוקה, היא מבקשת לעודד אותו לא להסתגר בבית – אך בשל האנומליה שבשוטטות ברחובות הוא דוחה את ההסבר הזה, ומייסר עצמו בשאלה מה היא מסתירה ממנו ולמה.

אפשר לומר בזהירות שסגנונו של הספר נוטה אל זרם התודעה, אך הוא אינו נגוע באי הסדר הנובע מכך. למרות שהמחשבות זורמות באופן אסוציאטיבי, הביטוי שלהן בהיר וסדור, וחוט המחשבה הראשי אינו ניתק. גם ההתנהלות הכרונולוגית של הספר לאורך שעות היום מסייעת.

"עד הערב" הוא דוגמא מובהקת לכך שספר אינו צריך לעסוק בנושאים הרואים ובגיבורים יוצאי דופן על מנת לרתק. לספרים על גיבורי פנטזיה ולספרים על דמויות יומיומיות יש מקום אלה בצד אלה, הרעיון הוא החשוב, וכמובן גם איכות הכתיבה. ובשניהם אהרן מגד מתעלה.

לקינוח, שני ציטוטים סביב ספרים:
….הרגעתי את עצמי שבוודאי אינה דואגת כל-כך, כי מניחה היא שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים יד-שניה, שאני רגיל לפקוד אותן מפעם לפעם, וכשאני נכנס אליהן אני שוכח לצאת מהן. אם נקרה לידי ספר נדיר ששובה את ליבי אני מסוגל להתישב על כסא פנוי ולשקוע בקריאתו במשך שעות…..

לאחר שנים כה רבות שבהן היו ידי ממששות בספרים ועיני משוטטות בחמדנות על דפיהם, אני מכור להם כמו מעשן ותיק לסיגריה. אינני יכול להגמל מהם. יש ספרים נדירים שאני חומד אותם כל-כך כשאני רואה אותם עומדים דחוקים על מדף החנות בין ספרים ישנים-נושנים, מרוטי כריכה, שאלמלא הייתי מתבייש בפני עצמי, הייתי מבריח אותם אל חיקי וחומק מן החנות בחשאי.

הזדהיתי.

עם עובד

2001