"עד הערב" מסופר בגוף ראשון מפיו של גבר בן ששים ושתים, נשוי ואב לשני ילדים, שבוקר אחד אשתו מבקשת ממנו לצאת מן הבית למספר שעות. המספר, ששמו אינו ידוע, משוטט ברחובות העיר, ומחשבותיו מתגלגלות להן, החל מן השאלה הטורדנית למה התבקש לצאת, עבור בהיסטוריה הפרטית שלו ושל משפחתו, ועד לדמיונות שווא שאליהן מרחיקות מחשבותיו המתפזרות.
המספר הוא ספרן שבחר בפרישה מוקדמת – "התפוטר", כפי שהוא מכנה זאת – ולספרים יש מקום משמעותי בלבו ובחייו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לקריאה חוזרת ונוסטלגית בספרים אהובים מן העבר:
כשהיא רואה אצלי ספר שכבר ראתה בידי פעמים רבות, היא מעירה, לפעמים, בקול נמוך, כחוששת להעליב, את זה הלוא כבר קראת, והיא לא יודעת מה שאני יודע, שערכו של ספר לא נמדד בעיני קוראו על פי תוכנו או סגולותיו האיכותיות, אלא על פי ריחו, על פי הזכרונות והרגשות שהוא מעורר בו מאז שקרא אותו בפעם הראשונה, כשהיה ילד, או נער, או לפני כמה שנים. כך כשאני לוקח לידי את הקובץ מנחה, למשל, שקראתיו בהיותי בן שתים-עשרה, בבית הורי המוקף פרדסים משיבי ניחוח בקלמניה, ובו יצירות נהדרות כמו אנהלי של יוליוס סלובצקי בתרגומו של האיש הנסתר מ. סתר, וטיהל שומר המסילה של גרהרד הויפטמן, ואהבה ראשונה של טורגנייב, ואמוק של סטפן צווייג, ריח האותיות ומראיהן בכל צירופי המשפטים מרגשים אותי כל כך שאינני מעונין כלל לבדוק אם אמוק הוא באמת סיפור טוב כמו שחשבתי אז, לא, אני רוצה שיישמר טעמו בחכי כבשנים הראשונות.
דבריו אלה מתארים יפה את טעם הקריאה ב"עד הערב", שהיה הספר הראשון של אהרן מגד שקראתי לפני שנים, אלא שבמקרה זה לא הטעם הטוב מן העבר מצדיק את השיבה אליו, אלא מתברר בקריאה חוזרת שהוא ספר מצוין, ממש כפי שהשתמר בזכרוני.
איש דל ואפרורי הוא גיבור הספר, אדם שקל להזדהות אתו. למרות אפרוריותו החיצונית, בתוך ראשו הוא חי חיים אינטנסיבים. היום המתואר בספר יוצא דופן בכך שהעולם הפנימי של האיש מבצבץ החוצה, ואולי לראשונה בחייו משפיע על התנהלותו בפועל. בניגוד להתנהלותו החסכנית, הוא נכנס לאכול במסעדה יקרה (אך נמלט ממנה בכעס בשל סועד אחר המדבר בקול בטלפון הסלולרי). לאחר שהוא מתעלף בקניון (שבו הוא מבקר בפעם הראשונה), הוא מספר לעובר אורח המסייע לו על הישרדותו בשואה, למרות שהוא יליד הארץ: אשתו רוניה היא ניצולת שואה, והפרק הזה בחייה חתום בפניו. במרוצת השנים של חייהם יחדיו נמנע מלחטט, וזוהי דרכו, ביום המוזר הזה, להתחבר עם עולמה. המספר משלה עצמו כל חייו שיש לו חברים – המוכר בקיוסק שנכנס אתו בשיחה, הקופאית בסופרמרקט שנוהגת בו בחיבה – אך ביום המתואר בספר, אולי משום הבקשה הבלתי מובנת של אשתו, הוא מודה בפני עצמו שאין לו אפילו חבר אחד. לבקשה של אשתו הוא דווקא מוצא די מהר הסבר פשוט – מכיוון שיצא לגמלאות, והוא חסר תעסוקה, היא מבקשת לעודד אותו לא להסתגר בבית – אך בשל האנומליה שבשוטטות ברחובות הוא דוחה את ההסבר הזה, ומייסר עצמו בשאלה מה היא מסתירה ממנו ולמה.
אפשר לומר בזהירות שסגנונו של הספר נוטה אל זרם התודעה, אך הוא אינו נגוע באי הסדר הנובע מכך. למרות שהמחשבות זורמות באופן אסוציאטיבי, הביטוי שלהן בהיר וסדור, וחוט המחשבה הראשי אינו ניתק. גם ההתנהלות הכרונולוגית של הספר לאורך שעות היום מסייעת.
"עד הערב" הוא דוגמא מובהקת לכך שספר אינו צריך לעסוק בנושאים הרואים ובגיבורים יוצאי דופן על מנת לרתק. לספרים על גיבורי פנטזיה ולספרים על דמויות יומיומיות יש מקום אלה בצד אלה, הרעיון הוא החשוב, וכמובן גם איכות הכתיבה. ובשניהם אהרן מגד מתעלה.
לקינוח, שני ציטוטים סביב ספרים:
….הרגעתי את עצמי שבוודאי אינה דואגת כל-כך, כי מניחה היא שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים יד-שניה, שאני רגיל לפקוד אותן מפעם לפעם, וכשאני נכנס אליהן אני שוכח לצאת מהן. אם נקרה לידי ספר נדיר ששובה את ליבי אני מסוגל להתישב על כסא פנוי ולשקוע בקריאתו במשך שעות…..
לאחר שנים כה רבות שבהן היו ידי ממששות בספרים ועיני משוטטות בחמדנות על דפיהם, אני מכור להם כמו מעשן ותיק לסיגריה. אינני יכול להגמל מהם. יש ספרים נדירים שאני חומד אותם כל-כך כשאני רואה אותם עומדים דחוקים על מדף החנות בין ספרים ישנים-נושנים, מרוטי כריכה, שאלמלא הייתי מתבייש בפני עצמי, הייתי מבריח אותם אל חיקי וחומק מן החנות בחשאי.
הזדהיתי.
עם עובד
2001
סקירות ספרים 