תגית: עם עובד

הנה תיאור הסדרה "חדוה ושלומיק" מתוך קטלוג האוזן השלישית:
"הסדרה הנוסטלגית שתחזיר אתכם לימי האופוריה הגדולה של טרום מלחמת יום כיפור. שלומיק, מוזיקאי מתחיל וזוגתו שתחייה, חדווה, מחליטים לנסות את מזלם בעיר הגדולה תל אביב. הוא מאוד אופטימי לגבי הקריירה המוזיקלית שלו אבל היא, המפוכחת, סבורה שעליו למצוא תחילה עבודה כלשהי לפרנסתם. הזוג עומד מקרוב על חיי הבוהמה התל אביבית ומשתלבים היטב. אבל לכל הצלחה יש מחיר". עוד מצוין באתר כי הסדרה מבוססת על ספרו של אהרן מגד.

מי שמעונין לקרוא את הספר "חדוה ואני" מתוך נוסטלגיה לסדרה, עתיד להתאכזב. לא מוזיקאי ולא בוהמה. אבל בלי קשר לציפיות, הספר פשוט נפלא.

הספר שבידי הודפס בשנת 1954 (על הכריכה מצוין שמחירו 500 פרוטה), שום קשר לאופוריה של לפני מלחמת יום הכיפורים שבסדרה. בדקתי ומצאתי שיצא לאור לפחות פעמיים נוספות – בשנות השבעים בעקבות הצלחת הסדרה, ובשנות התשעים (גל של נוסטלגיה?). שפת הספר מיושנת להפליא, ואני מניחה שבמקרים רבים הסופר יצר מילים על בסיס שורשים קיימים, פשוט בשל חוסר מילים מספקות ליצירת ספר עברי עכשווי. שפה כזו מבחינתי אינה מהווה מחסום לקריאה, להפך. לקרוא וללקק את האצבעות. 

שלומיק המספר ורעיתו חדוה עוזבים את הקיבוץ בנגב בלחץ האשה, ועוברים לתל-אביב. כמו רבים מגיבוריו של אהרן מגד, שלומיק הוא איש "רגיל", קצת תמים, קצת אבוד. עשר שנים עבד בענף החציר בקיבוץ, וזה כל מה שהוא יודע ורוצה לעשות. בעל כורחו הוא נדחף לעבודה פקידותית, ובצרוף מקרים קומי למחצה אפילו זוכה לקידום. הסיפור מתרחש על רקע ישראל בת הארבע, ואוי לאוזנים שכך שומעות: שחיתות, רדיפת כבוד, בירוקרטיה, פער עדתי, נובורישים, מנגנון ממשלתי מסואב, שנאת השונה. מה שהיה הוא שיהיה?

בסגנון מלא חן והומור דק אהרן מגד מתאר את חיי המדינה באותם ימים, תוך שאינו חוסך שבט ביקורת מן הפוליטיקאים, העתונאים, רודפי הכבוד, רודפי הבצע ועוד. הסגנון שכבש את לבי ב"עד הערב", ב"עוול" ועוד נמצא כבר בספר המוקדם הזה. 

אין לי מושג אילו שינויים חלו – אם חלו – בספר בהדפסות המאוחרות שלו. המהדורה של 1954 מומלצת בכל פה.

הוצאת עם עובד

1954

אנצו סרני נרצח בדכאו ב- 18 בנובמבר 1944, ובכך באה אל קיצה מסכת חיים של קרוב לארבעים שנות פעילות מופלאה. חייו היו ציבוריים, אך מותו אלמוני. "האם מת תוך כדי עינויי החקירה, האם נתלה על אחד משלושת עמודי-התליה שהוצבו בקצה הדרומי של המחנה, האם נורה, האם היה יחיד או יחד עם נידונים אחרים. אין מי שיעיד".

אנצו סרני נולד באיטליה בשנת 1905. בבית המשפחה רחב הידים חיו זה לצד זה שלושה דורות באוירה חמה, אוהבת ותומכת. המשפחה המורחבת היתה העוגן, החיק החם, מיומו הראשון ועד מותו. איטליה נותרה מולדתו, גם כשברא לעצמו מולדת נוספת בישראל. בפתחו של הספר מצטטת רות בונדי שורות של לאה גולדברג:
"אולי רק ציפורי-מסע יודעות–
כשהן תלויות בין ארץ ושמים–
את זה הכאב של שתי המולדות".
אני לא לגמרי שלמה עם בחירת השורות האלה כמוטו. הן מדברות על אדם הנקרע בין שתי מולדות, ואנצו סרני לא נקרע: הוא חי בשלמות את שתי האהבות.

כבר בגיל צעיר התגלו אצל אנצו תכונות שיכתיבו את מעשיו כל חייו. הוא היה אדם חושב, מחפש, חוקר, יצירתי, מעמיק, מסור למטרה. נדמה כאילו פעם בתוכו מנוע טורבו שדחף אותו לעשות עוד, ללמוד עוד, לחתור כל הזמן קדימה. "הפעלתנות, תחושת הזמן הדוהר, היו ירושת משפחת הסרנים…. אבל הדחיפה לקחת חלק פעיל במאורעות ולא רק לצפות בהם מן הצד, היתה חלק בלתי-נפרד מהשקפת-עולמו של אנצו סרני, שתבע מעצמו ומאחרים נכונות להעיד על ההשקפות במעשים, לא רק לפרש את העולם אלא לשנותו". בשנות העשרים המוקדמות שלו התקבעו אצלו שתי מגמות שקבעו את דרכו מכאן ואילך – הציונות וההתנגדות לפשיזם.

תקצר היריעה מלפרט את כל מעשיו: הוא היה הרוח החיה בהקמת קיבוץ גבעת ברנר, שליח בגרמניה, שליח בארה"ב, איש שרות הביון הבריטי במצרים, שליח המוסד לעירק, ובין לבין כתב מחקרים, גייס כספים, היה פעיל בארגונים הציוניים, העלה את משפחתו לארץ. במקביל להיותו ממוקד-מטרות היה גם אנושי, חם, ידידותי, אוהב אוכל טוב ותרבות. התמונה שעל כריכת הספר מאפיינת אותו – אנצו עומד, כנראה ממתין למישהו, מנצל את הזמן לעיון בספר אחד מתוך שניים שהוא מחזיק בידיו. ההספק שלו היה מדהים, ויכולתו לראות את התמונה השלמה, תוך כדי טיפול מעמיק בפרטים, מעוררת השתאות, כמו גם היכולת שלו ליצור קשר אישי מיידי עם כל אדם, והאכפתיות האינסופית מגורלם של עמים ושל יחידים. 

רות בונדי מעריצה את אנצו, זה ברור מהספר, וכך גם אני. אבל כמספרת אוביקטיבית (ועל כך אני מעריכה אותה) וכאשה היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שכבעל הוא לא היה אידיאלי. פרט לנסיעה לשליחות בארה"ב, אליה התלוו אשתו וילדיו, בשאר מסעותיו היה לבדו, מותיר את המשפחה להתמודד עם תנאי החיים הבלתי נסבלים של גבעת ברנר. יותר מפעם אחת רות בונדי מזכירה את העובדה שאת ההחלטות על נסיעותיו עשה בעצמו, בלי להתייעץ עם אשתו. הנקודה הזאת הטרידה גם אותי, עד שהבנתי שהיא כנראה לא מאוד הטרידה את אשתו, אולי בגלל החינוך המסורתי האיטלקי, אולי בגלל הנסיבות התובעניות המיוחדות של התקופה. דרכו היתה גם דרכה. "עדה סרני יצאה עם תום מלחמת-העולם השניה לחפש את עקבות בעלה, וכאשר לא נותר לה אלא לקבל את עובדת מותו, המשיכה בדרכו, עמדה במשך שלוש שנים – בתנופה רבה ובהעזה גדולה – בהנהגת העליה הבלתי-לגלית מאירופה דרך איטליה לארץ-ישראל, אשר גבולותיה נסגרו בידי הבריטים".

אנצו יצא לשליחות ממנה לא שב, לצנוח מעבר לקוי הנאצים בצפון איטליה, נדחף על ידי שתי אהבותיו – הוא רצה להציל מבין היהודים האיטלקים את מי שעדיין ניתן היה להציל, ובאותו זמן לתרום את חלקו למאבק העם האיטלקי על חרותו. זמן קצר אחרי שצנח, ב-15 במאי 1944, נתפס על ידי הגרמנים. מכאן ועד מותו כחצי שנה מאוחר יותר, שהה בבתי כלא ובמחנות ריכוז. גם בתנאים הלא-אנושיים התגלתה במלוא יופיה אישיותו המזהירה. הוא היה למנהיג האסירים, היה מפשר במריבות ביניהם, חלק איתם תוספות מזון שקיבל לפעמים כששימש כמתרגם, העז להשתדל בעבור האסירים האחרים אצל הסוהרים. כך כתב אחד הניצולים הבודדים: "קפטן ברדה (שמו המחתרתי של אנצו) היה מקשר בינינו ובין מנהלי-העבודה הגרמנים, ובתפקיד זה התגלו רמתו המוסרית הגבוהה ותבונתו, הטקט שלו וכוח-השפעתו", ואחרי שנלקח לדכאו "בעבודה היו חסרות לנו סגולותיו המנהליות, הארגוניות והדיפלומטיות של הקאפיטנו (כך כונה בפי חבריו). יתר-על-כן, חסר היה לנו האיש שהיה אומר לנו יום-יום מלות-עידוד נבונות, שהיו דרושות לנו כל-כך כדי למנוע את התמוטטותנו הנפשית…. קפטן ברדה וברטליני היו היחידים מכל ההמונים שפגשתי במחנות, אשר שמרו על טוהר רגשותיהם ועל רמתם הרעיונית הגבוהה גם במצב שמעבר לכל היאוש שהיינו נתונים בו". 

עוד על סיפור חייו של אנצו סרני תוכלו לקרוא באתר גבעת ברנר. אנצו היה מן הסתם מאוכזב לגלות שהגרעין האיטלקי עזב את הקיבוץ שבבנייתו היה שותף פעיל. הפורשים הקימו בסמוך את קיבוץ נצר-סרני. 

יהי זכרו ברוך.

ומעבר לסיפורו האישי של אנצו סרני, רות בונדי סוקרת באופן מרתק את תולדות המפעל הציוני באותן שנים, וגם בשל כך הספר מומלץ.

הוצאת עם עובד

1973

ריצ'רד בירד היה טייס וחוקר טבע, שהתמקד באזור הקטבים ובחקר מזג האויר. בשנת 1934 הוחלט להקים תחנת חלוץ באנטארקטיקה, שתהיה מסונפת לבסיס הקבע "אמריקה הקטנה", כדי לחקור את תופעות מזג האויר העולמי במקום בו הוא נוצר, הווה אומר קרוב ככל האפשר לקוטב. הרעיון המקורי היה ליישב שם בתקופת הלילה החורפי שלושה אנשים, אך התברר שהעברת ציוד שיספיק לכחצי שנה מסובכת מדי. בירד סירב לשלוח שני אנשים, מתוך מחשבה ששניים המצויים יחד לאורך זמן יכולים לפתח קשר שיזיק לשניהם (בעוד שלושה מהווים מערכת מאוזנת יותר). בסופו של דבר הוחלט שהתחנה תאויש באדם אחד בלבד, ובירד לקח את המשימה על עצמו.

התחנה הוקמה במרץ 1934 בקו רוחב 80 (80 מעלות ו-8 שניות, ליתר דיוק). לקראת סוף החודש עזב צוות ההקמה את המקום, ובירד נשאר לבדו. בימים הראשונים עדיין היו שעות אור מועטות, אך עד מהרה ירדה על התחנה אפלת הלילה הקוטבי, מלווה ברוחות סופה ובטמפרטורות שירדו עד לכדי 70 מעלות מתחת לאפס. בתנאים לא תנאים אלה בירד היה עסוק מסביב לשעון בתפעול המכשירים בתוך התחנה ומחוצה לה.

במקביל ליעד המקצועי של השהות בתחנה, בירד היה להוט לבחון את יכולתו להסתגל לחיים מנותקים מכל אדם ומסביבת חיים שגרתית. בקטעי היומן שהוא מצטט, ובתוספות שהוסיף עם כתיבת הספר, הוא מתאר יפה את הלכי רוחו, ואת הדרך בה מילא הדממה ואת האפלה.

חודשיים לאחר תחילת המשימה השתבשו הדברים באורח חמור ביותר. בירד לקה בהרעלה קשה בשל הגזים שפלטו המכשירים בתחנה. כוחותיו אפסו כמעט לגמרי. אכילה ושתיה היו בגדר מאמץ בלתי אפשרי, ומשקלו הדרדר. במאמצים הרואים ממש המשיך איכשהו לשמור על פעילות המכשירים, כולל גיחות החוצה לצורכי תחזוקה. במקביל לכך מכשיר הקשר שבק חיים. כדי להתקשר עם אנשיו ב"אמריקה הקטנה" היה עליו להשתמש במכשיר חילופי, שתפעולו דרש פעילות גופנית מאומצת שהיתה כמעט למעלה מכוחותיו. בלילה הקוטבי כל נסיון לחלץ אותו היה בגדר משימת התאבדות, וכדי למנוע זאת. היה עליו להעמיד פנים שמצבו שפיר, וכך עשה. אחד מסגניו בבסיס האם חשד שמצבו קשה, וברגע שניתן היה לצאת לדרך – בסוף יולי – נשלח רכב חילוץ. רק באוגוסט, כחודשיים ומחצה לאחר ההרעלה, הצטרפו שלושה אנשים אל בירד. מצבו היה כל-כך שביר, שכל נסיון להעביר אותו מן התחנה היה מסתיים באסון. לפיכך שהו כל הארבעה בתחנה עד שבירד התאושש במקצת, ותנאי השטח אפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

הספר המרתק הוא סיפור אישי מאוד של אדם יחיד, ובו בזמן הוא גם שיר הלל לחוקרים פורצי הדרך שבגופם ממש סללו את הדרך להתקדמות המדע.

לקינוח, קטע שאהבתי:

בחצות יצאתי החוצה כדי להסתכל פעם אחרונה בזוהר, אך מצאתי רק כתמי אור חיוור בחלק מן האופק, בין צפון וצפון-מזרח. עד שחיכיתי לשעת חצות האזנתי לנגינת הויקטרולה, הפעלתי את המנגנון החוזר שהתקנתי בעצמי וניגנתי אחד התקליטים של "הסימפוניה החמישית" לבטהובן. הלילה היה שקט ובהיר. את דלת הצריף הנחתי פתוחה, וכן גם את הדלת הגנובה. עמדתי שם בחושך והסתכלתי באחדות מקבוצות הכוכבים החביבות עלי, שהיו מאירות כאשר לא ראיתין מאירות מימי.

מעט מעט התחיל משתלט עלי הרושם, כי מה שראיתי ומה ששמעתי דבר אחד הם – כה שלמה היתה התמזגות המנגינה עם מחזות-השמים. יחד עם התגברות הצלילים התחיל הזוהר העמום שבאופק מתנועע במהירות ונצטייר בקשתות ובקרני אור מפזזות שהתפשטו על פני השמים – עד שהגיע למרום גובהו בנקודת הקודקוד שלי. הנגינה והלילה היו לאחדים, ואמרתי בליבי כי כל מיני היופי קרובים זה לזה ונובעים ממקור אחד. נזכרתי מעשה של אבירות ומסירות-נפש, שנתמזג למהות אחת עם המנגינה והזוהר.

Alone – Richard E. Byrd

עם עובד

1964 (1938)

תרגום מאנגלית: אלישבע